שנתיים אחרי שנפטר מסרטן הלבלב, אבא של אבי דנגור עדיין מבקר אותו בחלומות. מהחלום האחרון, כך יעיד גם מי שאינו זיגמונד פרויד, אפשר להבין הרבה על רחשי הלב של דנגור הבן. "חלמתי שיהיה לי ילד", הוא משחזר, "ואבא יושב מולי, אני יודע שהוא מת ומתבאס שהוא לא יכיר אותו, את הילד. ואז אבא אומר לי שהוא יכיר אותו עכשיו, לפני שהוא ייוולד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
את הנשמה של הילד?
"כן. הוא כבר אחרי החיים והילד לפני החיים והם ייפגשו שם בפרוזדור. אבא יגיד לו, 'אתה הולך להיות הבן של אבי, בהצלחה, אל תדאג'".
חלום משמעותי מאוד.
"שמעי, כבר הייתי בתהליך של לעשות ילד עם זוג חברות במשך תקופה ארוכה. שלוש, ארבע שנים. לא בא לי כל כך לפרט בנושא, אבל היו ניסיונות וזה לא קרה. התפרקנו. המשפחה הזאת התפרקה".
היחסים התפרקו?
"כן. לא רוצה לדבר עליהן, אבל אני יכול להגיד שחשבתי שאני הולך להיות אבא בקרוב. אז השטיח הזה נמשך לי מתחת לרגליים לפני כמה חודשים. מגיל צעיר אני יודע שאני הולך לעשות ילדים. זו אף פעם לא הייתה שאלה מבחינתי. אני רוצה למצוא דרך אחרת להיות אבא, אז אני קורא לבנות ישראל להסתדר בשלשות".
"דרושה אמא".
"כן, או פורמט של בן זוג בלי אמא, לא יודע. עד עכשיו רציתי אמא ממש. לא רציתי זוג בנים".
השחקן, הקומיקאי והיוצר אבי דנגור בקרוב בן 42. כמו בקלישאות, הכול קורה לו. ההתפכחות, ההתבגרות והרצון להבין מה הלאה. הוא המציא את "אבי הזמר" עוד לפני שפיטה ודודו פארוק (וגם לקח את הדמות רחוק, לאודישן ל'כוכב נולד', שבו השופטים לא הבינו שהם לועגים ליוצר שבעצמו עושה עליהם סיבוב). הוא הביא את אובססיית השכול הישראלי לבמה (ואז לשתי עונות ב־yes) באנסמבל 'מייקל', יצירת קאלט פרועה ומתוחכמת. הוא הוכיח יכולות משחק דרמטיות מרשימות ב'על הספקטרום' ו'מטומטמת', ובימים אלה אפילו עושה תיאטרון רפרטוארי בהצגה של תיאטרון באר־שבע 'ארוחה עם אידיוט', בתפקיד האידיוט. אבל כשדנגור תולה את הפאות וחוזר לגלם את עצמו - הוא פשוט גבר שרוצה להתאהב. רק שפשוט זה לא.
"ממש בא לי לכתוב ספרים על מה זה להיות באפליקציות היכרויות כגיי", הוא מודה, "איך אקרא לספר הראשון? משהו עם ביוב, אני מניח. יהיה ביוב בשם".
"המטפל שלי אמר לי לכתוב ב'גריינדר' שאני מחפש זוגיות, אבל עוד לא עשיתי את זה. אני שומר על כל האופציות פתוחות, משאיר פתח גם לחרמני הלילה לשלוח לי הודעות. אבל תכלס אני רוצה להכיר"
עד כדי כך?
"שמעי, משהו קורה לתקשורת האנושית בדיגיטציה של ההיכרויות, היא עושה עוול להמון אנשים שמסתכמים לכדי תמונה, מקסימום שלוש־ארבע. ואין צ'אנסים, יש דפדופים. אין ריח, אין אנרגיה של בן אדם. יש תמונה דו־ממדית וככה אתה יוצר קשרים. זה מגיע למצב שאנשים מרגישים אפס מחויבות ואפס כבוד אחד לשני. ברמה של לדבר מגעיל, לקבוע ולהיעלם".
קרה שמישהו קבע איתך ונעלם?
"בטח. ואני מסדר את הבית, מחביא את הבלגן, מעביר ניגוב, עושה אווירה. והבן־אדם הזה, שאומר לך שעוד 20 דקות הוא אצלך לא רק שלא בא, הוא לא עונה, וגם חוסם אותך".
אני מזועזעת.
"לוקח זמן להבין שזה לא קשור אליך. זה האופי של הפלטפורמה הזאת, עם כל השפע. אני נורא משתדל להתנהג יפה, משקיע את הזמן בלדבר עם אנשים גם אם אני לא מעוניין להיפגש. מנסה להיות חמוד אליהם, כי לא לענות הפך לנורמה. זה נורא. גם אנשים שכותבים לך 'מה הגודל?' 'כמה הכלי?' ומבקשים תמונה זה דבר מאוד נפוץ".
גם ממך?
"כל הזמן. אני עונה, 'אין לי סרגל', אבל לא שופט. לפעמים אתה נתקל בבן אדם באפליקציה שנראה מתוק ואז הוא שואל אותך את השאלה הזאת, ואני מבין שהוא כנראה חווה הרבה אכזבות, ואולי אין לו כבר כוח להתאכזב שוב. השפע גורם לך גם להיות קצר. לפעמים אני אומר לעצמי ששמתי את עצמי בסיטואציה הכי עלובה שיש, ואני חווה את העולב של העולב כרגע".
העובדה שאתה מוכר מקשה באפליקציות?
"אני חושב שזה עוזר, למרות ששואלים אם זה אני באמת, או: 'למה אתה מתחזה?' עכשיו, אם הייתי מישהו אחר, למה הייתי בוחר להתחזות אליי? כותבים: 'אבי הזמר, לא ידעתי שאתה גיי', או: 'ניסו, ניסו' (הדמות שגילם ב'מטומטמת'), חושבים שאני כמו ניסו האוחצ'ה. אנשים רוצים סתם להסתקרן ממך, לזיין את המוח ולפגוש אותך כי חושבים שזה יהיה צחוקים. אני לא רוצה לעשות צחוקים, אני רוצה להכיר".
חוויה קשוחה.
"ולכן הרבה פעמים אני מוחק את האפליקציה, כי זה מייצר רעש בנפש וקצת ממכר. אתה כל הזמן רוצה לבדוק, זה הרי גם לפי גיאוגרפיה. נוסע לעיר אחרת וחייב לראות מי שם. ופתאום, כשיש את האומץ לעצור, המתח יורד והשפיות עולה מדרגה. אתה גם מפחד, אומר איך אני אכיר אנשים? אבל יש עוד אפליקציות, יש אינסטגרם ופייסבוק. וגם ברחוב אפשר להכיר".
אז ככה אתה מכיר היום?
"עכשיו אני קצת ב'גריינדר'. המטפל שלי אמר לכתוב באפליקציה שאני מחפש זוגיות, אבל עוד לא עשיתי את זה. אני שומר על האופציות פתוחות, משאיר גם לחרמני הלילה פתח. אבל תכלס אני רוצה להכיר. רוצה להתאהב, להקים משפחה. פתאום גם בא לי לעזוב את תל-אביב. רוצה מרחב, לגור כמו בן אדם בדירה יפה עם גינה, עם פרחים, לא בבניין שיש בו שתן במדרגות והכול שבור ומגעיל".
אתה מתברגן.
"נראה לי שזה יותר ממקום של לפרגן לעצמי. להגיד לעצמי, 'אתה, מגיע לך לעלות במדרגות ריחניות ויפות, יודע מה? מגיע לך שלא יהיו מדרגות בכלל, שתהיה חצר'. אני מת על העיר הזאת, אבל לשלם 8,000 שקל על שכירות עושה לי בחילה".
בטח לא קל גם להחזיק דירה בתל-אביב מעבודה בתיאטרון.
"אם אתה עושה כמה הצגות והן רצות הרבה זה אפשרי, אבל גם אם יש לי בסוף החודש 40 אלף נקי, זה נראה לי בזבוז כסף. הפנטזיה היא בית במושב, ואולי גם דירה בתל־אביב. ומשפחה. ילדים, אהבה ובן זוג".
הוא שונה מדמויותיו, אבי האדם, שלא לומר ההפך המוחלט. שקט, ביישן, מתבונן. לא יושב על סטריאוטיפ השחקן שמושך תשומת לב גם אוף־דיוטי. "כילד בקריית־אתא ההורים שלי תמיד אמרו עליי 'הוא מצלם'. הייתי בוהה בסביבה ומוציא פלט אחר כך, מחקה אנשים. בבית הספר היו אומרים שאני חולם, אבל בדיעבד הבנתי שהייתי בספיגה של מיליוני ג'יגות כל הזמן. שאני מתבונן במורה ורואה איך היא הוגה את האות שי"ן, למשל. יורד לרזולוציות".
תאר לי את קריית-אתא מנקודת מבטו של הילד הבוהה.
"מלא טיפוסים. בפגישות של ההורים עם חברים שלהם, הגברים מדברים על דברים לא מעניינים, הנשים מרכלות. המון ביקורת על כל דבר שהוא טיפה אחרת. 'היא התלבשה צועק', 'היא מדברת יותר מדי', 'מה היא שמחה ככה?' אלה לא בדיוק המילים שנאמרו, אבל זו התשדורת, אתה מבין שעל כל מי שחורג טיפה מעל הקו יש גבה שתתרומם. הייתי ילד מאוד נעים, נוח ועדין, ילד טוב. באיזשהו מקום כשגדלתי זה התחבר לי לחולשה, למשהו לא מספיק גברי".
הרגשת שאתה חורג מהקווים?
"הבנתי שאני אחר. נורא רציתי למרוח לק, למשל, ופחדתי. הייתי פחדן וסולידי, אבל היו לי תמיד פנטזיות להגזים, לאו דווקא ללבוש בגדים של נשים אלא דברים שונים, מגניבים".
והבנת שאתה לא יכול.
"כן, עד היום אני מסתובב בג'ינס ובטישרט. קשה לי להתבלט, זה מביך אותי. אפילו בתל־אביב. מגיל 12 הייתי מודע לנטייה המינית שלי, אז לחיות בהסתרה זה השכבת בסיס, אני אפילו זוכר את עצמי פעם כנער מצטרף לצעקות של חברים שלי 'יא הומו' על מישהו. חוויה קשה מאוד. הייתי מאוהב גם בבנות, אבל אחר כך זה עבר לבנים. יצאתי מהארון תוך כדי הצבא".
סיפרת בעבר שההורים שלך לא קיבלו את זה. שרצו לקחת אותך לטיפולי המרה.
"כן, הם לא עפו על זה. הם תפסו את זה כמשבר מיני, כטרנד. זה היה שיאה של ההרגשה מגיל 12 שלא רואים אותי ולא אוהבים אותי".
4 צפייה בגלריה
אבי דנגור ב''ארוחה עם אידיוט''. ''לא חשבתי שאעשה תיאטרון רפרטוארי''
(צילום: מעיין קאופמן)
כמה שנים לקח להם לקבל אותך?
"הרבה. הכול ביחסים היה סבבה, אבל סביב הנושא הזה הייתה שתיקה. לא הבאתי אנשים הביתה".
גם היציאה הפומבית שלך הייתה רק בפוסט בפייסבוק בגיל 34. למה בעצם?
"כי הרגשתי שכולם יודעים, אבל לא חשפתי רשמית. הייתי 'אבי הזמר', זיהו אותי, היו שואלים אם יש לי חברה. נהגי מוניות היו אומרים לי, 'איזו כוסית זאת'. והרגשתי מספיק בטוח שלא אאבד שום דבר, שהכול טוב, שאני אכתוב פוסט, יגיבו לי במשך יום ואז אף אחד לא יתייחס לזה. זה גם לא קיבל הד תקשורתי".
בדיעבד אתה חושב ש"אבי הזמר", דמות פארודית שמלעיגה את הזמר המזרחי ואולי גם את התרבות המזרחית, היה יכול להתקיים היום בעידן הפוליטיקלי קורקט?
"שואלים אותי הרבה איפה הוא, ואני צוחק ועונה שהוא באמריקה, נהג לימו. נראה לי שהייתי יכול לעשות אותו עדיין, אבל צריך עדכון גרסה חזק. להצחיק היום זה כמו ללכת בשדה מוקשים, אתה לא יכול לעשות שום צעד בלי לפגוע".
איך עושים קומדיה ככה?
"בפינצטה. זה גורם לי לפעמים לא לרצות להצחיק יותר. לא בא לי שמישהו ייפגע. מישהי שלחה לי פעם הודעה נורא ארוכה בפייסבוק, שאני עוזר להנציח את הסטיגמה על מזרחים. זה גרם לי לעצור ולחשוב. הבנתי שזה אולי נכון. אבל אני לא צוחק רק על זה. דובי ב'מייקל' מצחיק ואשכנזי".
אולי יותר קל היום לצחוק על אשכנזים?
"יכול להיות. אני אומר לאנשים שאני בעצמי מזרחי, אני לא צוחק עליכם, אני צוחק עלינו. על השכנים שלי, על אבא שלי. נגיד כל הפטנטים של דובי זה אבא שלי. לשים גביע דנונה במקום בית של אהיל שנשבר. לחתוך ג'ריקן ולהפוך אותו למתקן שקיות. להכניס בקבוק קטשופ לחגורה שלא תצפצף ולנסוע לא חגור. דברים מצחיקים שאבא שלי עשה. אגב, בהתחלה של 'מייקל', כשהיינו פותחים את הדלת לקהל כשאנחנו כבר בדמויות, היו אנשים ששאלו אם יש לנו פיגור. חשבו שאנחנו תיאטרון קהילתי של אנשים עם מוגבלויות. וזה כמובן דבר שאני לא אצחק עליו".
בקומדיית הטעויות הצרפתית 'ארוחה עם אידיוט', שעלתה בתיאטרון באר־שבע, מגלם דנגור את פרנסואה פיניון, פקיד שומה תמים שמוזמן לארוחת ערב על תקן אידיוט תורן. ליצן שאינו מודע לליצניותו. "הגעתי בזכות נעמי לבוב, שהיא חברה טובה ומשחקת לצידי בהצגה שמביים מולי שולמן", הוא אומר. "לא חשבתי שאעשה תיאטרון רפרטוארי, אבל הציעו לי תפקיד משמעותי ומצחיק, ואמרתי יאללה. נפתחה לי הצ'אקרה".
ובניגוד לפרויקטים אחרים, בתיאטרון צריך להיצמד לטקסט.
"יותר מזה, צריך לאשר כל מילה עם יוסף אל־דרור שתירגם את המחזה".
אני מניחה שבשבילך זה קצת כמו לשים נמר…
"באגרטל".
בדיוק.
"אבל אני יכול לדפוק דילוג פתאום. אין אלתורים, אבל אני כן מרגיש חופשי".
וגם שם אתה עם פאה.
"כן, למרות שרצו שאהיה בלי. אמרתי די, זה תיאטרון, אני רוצה פאה".
ברוב התפקידים שלך אתה עם פאה.
"יש מצב".
יש לך הסבר?
"איך אפשר להסביר דבר כזה נוראי?"
יש לך עניין לא פתור עם אובדן השיער שלך?
"נראה לי שלכל קהילת הקירחים בארץ יש תסביך. שיער הוא וואו, הוא נעורים, הוא תשוקה, הוא מפריש דברים. וגם פאה עוזרת לי להיטרק בתוך דמות ולהיאחז בה חזק. אני צריך לעשות איזושהי טרנספורמציה כדי לא להיות אני".
מפתיע שיש עדיין הרבה פאות מסביב.
"אני מסכים. בא לי לעשות דוקו על כל הגברים האלה, שיחשפו את הפאה מול המצלמה".
אתה מזהה פאות?
"משלושה קילומטר. יש כאלה שהם רק עם חצי פאה, האחורה אמיתי. זה לא נושם וזה בולט. בלי שמות אבל רואים את זה, ואני מסתכל בבית ואומר, 'נו תוריד, נאהב אותך גם בלי, מבטיח'".
מה לדעתך הסיפור של גברים עם קרחת? בסוף זה הרי נורא נפוץ.
"נראה לי שזו קצת חוויה של עירום שאתה לא בוחר בה. זה איבר שנחשף פתאום. קרקפת, גולגולת, שלפעמים נראות כמו ברך. מצד שני, אנשים כבר לא מתביישים בהשתלות, קירחים חוזרים עם רעמה מטיול. מהמם בעיניי שהם לא מסתירים. זה הדבר הכי נורא באנשים ששמים פאות. הם רוצים שזה יהיה סוד. כהומו יש לי הרבה ניסיון עם סודות. זה כבד על הנפש להסתיר משהו מהעולם כל הזמן".
פורסם לראשונה: 07:16, 17.06.22
