ל"ראש העכביש" (Spiderhead), סרט המד"ב שעלה בסוף השבוע שעבר לפלטפורמת נטפליקס, יש מעטפת נוצצת של מוצר איכות סוג א'. הבימאי הוא ג'וזף קוסינסקי, שבימים אלו נמצא בנקודת השיא בקריירה שלו עם "אהבה בשחקים: מאווריק". צמד התסריטים רט ריס ופול ורניק כתבו את תסריטי "דדפול" שסיפקו בידור פרוע ואלים וזכו להצלחה כלכלית משמעותית. את הצוות משלימים הצלם זוכה האוסקר קלאודיו מירנדה ("חיי פיי") והעורך זוכה האוסקר סטיבן מיריון ("טראפיק"). ולבסוף, שני השחקנים הראשי הם כריס המסוורת' (אל הרעם תור) ו-מיילס טלר ("אהבה בשחקים: מאווריק"). מה עוד אפשר לבקש?
אולי, למשל, שזה יהיה סרט שיממש את הפוטנציאל שלו. שלא יהיה הפקה בתקציב בינוני שמירב משאביה הושקעו, כך נראה, בצוות הנוצץ. אולי שהקונספט העלילתי שביסודו היה נבחן באופן מורכב יותר, כחלק מרצף מורכב ועשיר על טקסטים בעלי תמות דומות. אולי שזה לא יהיה עוד "תוכן" בתוך המאגר המפלצתי של נטפליקס.
"ראש העכביש" - טריילר
"ראש העכביש" הוא עיבוד לסיפור הקצר "Escape From Spiderhead" של הסופר עטור הפרסים ג'ורג' סונדרס, שהופיע לראשונה ב"ניו יורקר" בדצמבר 2010. העלילה עוסקת באחד ממרכיבי היסוד של ספרות דיסטופית: שלילת חופש המחשבה וההתנהגות באמצעות אפשרות העיצוב והשליטה המושגת ע"י חומרים פסיכואקטיביים. מהאופוריה שמשרה ה"סומה" בסאטירת הקפיטליזם "עולם חדש מופלא" (1932) של אלדוס האקסלי, דרך ה"מולוקו פלוס", קוקטייל הסמים המהולים בחלב המחדד את החושים לקראת ה"אולטרה אלימות" ב"תפוז מכני" (1962), ועד העיסוק האובססיבי של פיליפ ק. דיק בסמים בהקשרים הפרנואידיים של עבודותיו - Substance D ב"סורק אפלה" (1977) או ה-Penfield, "אורגן מצבי הרוח", שמאפשר לכוונן את מצבו הנפשי של המשתמש ב"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" (1968).
השאלות הרלוונטיות בספרות ובקולנוע הדיסטופי הן מה מקור החומרים (גם מבחינה מדעית, וגם המערכת התאגידית/ממשלתית או האחרת המייצרת אותו)? מה תכליתו של החומר? האם מדובר בחומר בודד או חלק ממערכת מגוונת של חומרים בעלי השפעות שונות? באיזו אופן הוא מושג/נצרך (ב"בחירה חופשית" או באקט כפייה)? באיזו סיטואציה הוא נצרך? מה האפקט הכולל של השימוש בחומר/ים? איך החומר נצרך? במוסד (צבא, תאגיד עסקי וכו') או בחברה בכללותה? מבחינה אמנותית עולה גם השאלה של אופן ההצגה של חוויית השימוש בסם – בין אם אלו התיאורים הפרועים ב"ארוחה עירומה" (1959) של וויליאם בורוז, או האופן בו קובריק מכפיף את חלקו הראשון של "תפוז מכני" (1971) לתודעתו של אלכס.
בקונטקסט רעיוני ואסתטי כה רחב ומשמעותי ניכרת דלותו של "ראש העכביש" - סרט שבוחר לבודד את השימוש בחומרים הפסיכואקטיביים מהקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, שהם בליבת העיסוק בהם בספרות וקולנוע דיסטופיים. הוא מתמקד באספקט מוגבל של יחסים בין המדען ובין אלו המשמשים כשפני ניסיון, וגם מבחינה זו כלל לא בטוח שיש לסרט יותר מדי מה להציע. קוסינסקי (במאי פרסומות בעברו, בעל יכולת מוכחת ליצור קולנוע מוקפד ומלוטש) והצלם מירנדה לא יכולים להוציא תחת ידיהם סרט בעל מראה חובבני. אך "ראש העכביש" מוגבל רובו ככולו ללוקיישן בודד, בדרך המגבילה את היצירתיות שלהם. בכל הקשור להצגת האספקטים הפרועים יותר אליהם חותר הסיפור של סונדרס – ניכר שיוצרי הסרט העדיפו תבנית חיובית ופשוטה יותר. זהירות זו לא עובדת לטובת הסרט.
העלילה מתרחשת במכון מחקר בעתיד הלא רחוק. העולם החברתי מחוץ לגבולות המוסד לא נראה אף פעם, ולכן הסרט יכול באותה מידה להתרחש ב"הווה" של הצופים. מבחינה טכנולוגית, מלבד החומרים שבהם נעשה שימוש, אין טכנולוגיות שונות מהותית מהמוכר לנו היום. האנשים במתקן הם אסירים שבחרו להשתתף בתוכנית הניסויים המנוהלת ע"י סטיב אבנסטי (המסוורת'). התנאים במוסד טובים לאין שיעור מאלו של מתקן כליאה רגיל. יש לנסיינים מידה רבה של חופש תנועה בתוך המתקן, גישה למזון איכותי ומשחקים, וללא מגבלה על התרועעות של נשים וגברים. לכאורה אבנסטי הוא סחבק גלוי לב המאפשר להם את כל זאת, אבל במהלך הסרט יתגלו, כצפוי, דברים אחרים.
האנשים הם "חוטאים" הנושאים משא של רגשות אשם על המעשים שהביאו לכליאתם בטרם הצטרפו לתוכנית. זה אמור להוסיף עומק פסיכולוגי לסיטואציה, אך התסריט השטחי של ריס ו-ורניק מקשה על כך. ג'ף (טלר), הדמות המרכזית מבין הנסיינים, נהג בשכרות ועשה תאונה שעליה שילמו אחרים בחייהם. מחוץ לחדר הניסוי הוא מתקרב רגשית לנסיינית נוספת בשם ליזי (ג'רני סמולט), דבר המציב אותו בקונפליקט בגלל אופי הניסויים שבהם הוא משתתף.
לכל אחד מהנסיינים יש מכשיר המוצמד לגופו ובו קפסולות של חומרים שיש להן השפעות שונות. במהלך הניסויים המתרחשים בחדר מבודד, שני נסיינים יושבים זה מול זה ובהתאם לאישורם תמהיל של החומרים מוזרם לגופם. על סוג החומר והכמות ניתן לשלוט באפליקציית סלולרית שנמצא בידיו של אבנסטי. כך ה- N-40 מייצר תחושת אופוריה, חרמנות בלתי נשלטת ותחושת אחדות נפשית בין שני בני אדם שרגע קודם היו אדישים אחד לשני. מהצד השני נמצא ה"דארקאנפלוקס" שמעורר תחושות עצמיות קשות, ובמינון גבוה עשוי להוביל לפסיכוזה ופגיעה עצמית.
הניסויים מתפקדים קצת כמו תרגילים במשחק, כאשר השחקנים המגלמים את הנסיינים צריכים לעבור טרנספורמציה רגשית קיצונית תוך שניות ספורות. ואפשר גם לתת הרבה יותר מדי קרדיט ממה שמגיע לסרט ולחשוב שהוא מתפקד ברמה מסוימת כמו סאטירה על נטפליקס עצמה, מנגנון המנטר את הצופים באמצעות אלגוריתמים ומתיימר לשרת את האופן בו אנו מעוניינים לעצב את מצבנו הרגשי בלחיצת כפתור. גם אם סרטי מדע בדיוני בתקציב בינוני הם דבר שנעלם כמעט לחלוטין מבתי הקולנוע, עצם הנכונות של נטפליקס להפיק את "ראש העכביש" אינה הופכת אותו לצפיית חובה. בוודאי אם משווים את הסרט לסדרה כמו "ניתוק" (Severance, באפל TV פלוס) שעוסקת בנושאים דומים לאלו של הסרט, אך עושה זאת באופן מורכב ועשיר הרבה יותר.
