אלעד אטרקצ'י, מהשחקנים הצעירים המוכשרים ביותר בתיאטרון הישראלי, הופיע בשנים האחרונות בכמה מההפקות הבולטות ביותר של הקאמרי. ב"טרטיף" של מולייר, "החבדניקים", וכן כיכב בשני החלקים של "מלאכים באמריקה". על אף שבכל הפקה הוא מפגין יכולות עשירות ומגוונות, יש בכל זאת דבר אחד שמשותף לכל הדמויות - הנטייה המינית שלהן. "הייתי אמור לשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ב'הנאהבים והנעימים', ויורם הוציא אותי מההפקה", הוא נזכר בהפקה מימי הלימודים שלו על שני בחורי ישיבה שמתאהבים המבוססת על סיפור של יצחק בשביס זינגר. "דווקא היה לי חיבור מטורף לתפקיד. הדמות ששיחקתי מתחפשת לאישה ומאמינים לו שהוא אישה דתייה. יורם אמר לי שכשאני מתחפש לאישה אני מאבד את כל החן שלי והוא לא מוכן לחשוף אותי לאנשי מקצוע כשאני נראה ככה. אבל מאז עשיתי קריירה מלהיות אישה. הראיתי לו שזה ועוד איך אפשרי".
"אני עושה הרבה תפקידים להט"בים שאני מאוד אוהב, תפקידים עם עומק. לפני כמה ימים בא אליי נגן מתזמורת המהפכה שמנגנים איתנו גם ב'חבדניקים' וגם ב'מלאכים באמריקה', ושאל אם ב'היי אוון הנסן', ההצגה החדשה שלי, אני גם הומו? אמרתי לו 'כן', והוא אמר, 'זה לא משעמם אותך?' זה לא מפחיד אותך שתעשה רק הומואים?'. זה קרה לי גם עם מאפרת בתיאטרון ששאלה אותי, 'ב'פיטר פן' אתה גם הומו?' 'לא', אמרתי לה, 'בהצגות הילדים עדיין אין הומואים לצערי'. לנגן אמרתי, 'אתה רואה אותי כמעט כל ערב ב'חבדניקים' או ב'מלאכים באמריקה'. מה שאני עושה ב'חבדניקים' ומה שאני עושה ב'מלאכים באמריקה' זה אותו תפקיד?' 'לא, זה ממש שונה', הוא אמר. עניתי לו, 'בדיוק, שניהם הומואים, אבל אנשים אחרים. הנטייה המינית היא לא מה שעושה את הדמות'.
"פעם הדמויות האלו היו חד ממדיות בתיאטרון ובטלוויזיה, והיום למזלנו זה כבר לא ככה. פעם השאלה הזאת הייתה מאוד מעצבנת אותי והייתי נפגע ממנה, אבל היום אני יכול להבין מאיפה זה בא. כשאומרים, 'הוא משחק רק הומואים', על הנייר זה נשמע כאילו אני משחק רק משהו אחד. אבל אני מרגיש שאני עושה מגוון דמויות של הומואים, ואין לי בעיה עם זה. אני שמח לספר את הסיפורים האלה. האמנות שמעניינת אותי זאת אמנות להט"בית".
היה מעניין אותך לשחק גם תפקידי סטרייטים?
"לא דחוף לי לשחק סטרייטים. בא לי להיות הומו גם על הבמה, זה מה שקרוב אליי ללב. המזל שלי הוא שיש לי מנהל אמנותי (גלעד קמחי, י"ב), הנהלה אמנותית ובמאים שיש להם גם את הביצים וגם את האינטליגנציה להעלות את ההצגות שבהן אלו דמויות שהן לא רק בדיחה.
8 צפייה בגלריה
"אלו תפקידים שיכולים להיות מניפה של דברים". מתוך "מלאכים באמריקה - חלק ב'" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
"גם בטלוויזיה, ב'בלאדי מורי', בעונה הראשונה של הסדרה שיחקתי דמות קטנה שתומכת בתפקיד של רותם סלע, ועכשיו, בעונה השנייה, סתיו אידיסיס הגדילה את התפקיד שלי, יצרה לו עולם, והביאה את אדם גבאי שישחק את בן הזוג שלי".
"כששיחקתי בהצגה 'תחושת בטן' בשוהם, מישהי אמרה לי, 'הבן שלי יצא מהארון לא מזמן והוא רוצה להיות שחקן, ואני נורא מפחדת שילהקו אותו רק לתפקידי הומואים. מה עושים כדי שזה לא יקרה?' אמרתי לה, 'קודם כל, למה שזה לא יקרה. אם זה מה שיעשה לו טוב וזה מעניין אותו, שייהנה מזה. אלו תפקידים שיכולים להיות מניפה של דברים, אז ממש לא צריך לפחד מזה. שיהיה מי שהוא ויחגוג את זה'".
"אבא שלי שאל אם אני רוצה להיות בת. אמרתי לו, 'לא, אבל תודה ששאלת'"
אטרקצ'י, שנולד בפתח תקווה לפני 36 שנה, תמיד חלם להיות שחקן ("אני קלישאה של ילד שחקן הומו שאוהב מחזות זמר"). מהצבא השתחרר אחרי שנה וחצי בגלל בעיות בריאות. "קרעתי רצועה בברך, ועברתי שחזור רצועה", הוא אומר. "נראה לי שאני היחיד שהיה בוועדה ונלחם על להישאר בצבא".
זמן קצר אחרי השחרור מהצבא נרשם לסטודיו למשחק. "כשסיימנו ללמוד שאלתי את יורם איך אני נכנס לתיאטרון, והוא אמר לי, 'אתה תיכנס לתיאטרון רק דרך הטלוויזיה' - וזה קרה הפוך לגמרי. הוא גם תפס אותי בצורה מאוד מסוימת. אם היו עושים 'מלאכים באמריקה' בסטודיו, אני לא חושב שהוא היה לוקח אותי לעשות את התפקיד שאני עושה עכשיו כי הפורטה שלי הוא באמת להיות מצחיק. ביורם לא הייתי עדיין מוכן לשחק תפקיד כזה. גם מבחינה נפשית צריך להיות מוכן לזה".
כעת, אחרי התפקיד הנפלא בהפקה הכפולה שעוסקת במגפת האיידס של שנות ה-80, אטרקצ'י ישחק החל מ-23 בינואר במחזמר "היי אוון הנסן" (Dear Evan Hansen), מאת סטיבן לבנסון, שמביים עמית אפטה (המילים והמוזיקה הם של בנג' פאסק וג'סטין פול). הנסן, אותו מגלם אלון סנדלר, הוא תלמיד תיכון שסובל מנידוי חברתי. לאחר שנער מהכיתה שם קץ לחייו, הוריו של הנער חושבים בטעות שאוון היה חברו הקרוב, ומנסים להכיר דרכו את עולמו של בנם. מהרגע שבו נחשף קשר "החברות", להפתעתו של אוון, כולם משנים את היחס כלפיו. כדי לא לאבד את מעמדו החדש, הוא לא מעמיד את הורי הנער על טעותם. "זה מחזמר מטורף", הוא אומר. "קודם כל המוזיקה מטורפת, ויש לך גם קאסט מטורף. יש לך את טלי אורן, שהיא מפלצת, את נוי הלפרין ודיאנה גולבי, שלכל אחת מהן יש קול מטורף יותר מהשנייה.
"אלון סנדלר פשוט מדהים, הוא אוון הנסן אמיתי. הוא מתאים לתפקיד גם מבחינת המראה, ויש בו גם משהו שקצת מתעסק עם הקשיים החברתיים. יש בו משהו קצת מרוחק כמגננה, אבל יש לו לב גדול. לקח לי זמן להכיר אותו. עבדתי איתו ב'פיטר פן', ועכשיו אני מרגיש שגיליתי אותו מחדש".
הדמות שאתה מגלם דומה לך?
"אני משחק חבר טוב שלו שמשתמש בלשון החדה שלו כדי להראות ביטחון, וזה מה שאני הייתי כשהייתי צעיר. הייתי המצחיקן, העוקצני. כשמישהו עקץ אותי, עקצתי פי 70. מסוכן היה ליפול לי לפה, כי זאת הייתה המגננה שלי כדי שלא ירדו עליי. אפילו הדמות שלי מסתירה איזה שבר וצורך בחברות ובאהבה. המוזיקה היא הדבר הכי חשוב בסופו של דבר, ויש לנו גם במאי רגיש וחכם שיודע לתפעל את זה כמו מנצח של תזמורת".
כשהוא נזכר בעצמו בילדות, אטרקצ'י נזכר גם בימים בהם יצא מהארון בפני הוריו, ובאמא שלו שאמרה לו אז שהיא פוחדת מהבדידות והמחלות שאולי יהיו מנת חלקו. "התמונות של הומואים בטלוויזיה ובהצגות היו אז או בדיחה או מישהו שסובל מהנטייה המינית שלו", הוא אומר. "שידרו אז את הסדרה 'דוסון קריק'. יש בה דמות שיוצאת מהארון וכולם מרססים לו 'הומו' על הלוקר ומרביצים לו. לא היו להורים שלי חברים הומואים והם לא נחשפו לזה. מבחינתה של אמא שלי זה היה שווה לאיידס ולבדידות".
"נורא פחדתי להגיד לאבא שלי שאני גיי, אבל הוא קיבל את זה הכי מדהים בעולם. הוא לימד אותי להכין קיצ'רי, מאכל עיראקי, ואחרי שסיימנו להכין והתחלנו לאכול סיפרתי לו. הוא אמר לי, 'אוקיי, יש לך בן זוג?' אמרתי לו 'לא'. 'אז אתה צריך בן זוג'. הייתי בהלם שאבא שלי אומר לי את זה. ואז הוא שאל אם אני רוצה להיות בת. אמרתי לו, 'לא, אבל תודה שאתה שואל'. אחותי החכמה עשתה לו הכנה. אני לא אמרתי לה, אבל היא הבינה.
"נכנסתי למלכוד כשיצאתי מהארון. כשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה לי, 'אל תספר לאבא עד שאתה תסיים את הלימודים ביורם, ואל תספר לאחותך כי אחרי זה הוא ייעלב שהוא האחרון שידע בבית'. לא סיפרתי לאחותי אבל אחותי כבר הבינה לבד. כל פעם שהיה משהו בטלוויזיה על גייז, אמא שלי הייתה אומרת לאבא, 'אם אלעד היה הומו?' אז הוא היה אומר לה, 'טוב בסדר'".
היה לו עד כדי כך פשוט?
"הוא אמר לי, זה קשה לי אבל אני אתמודד עם זה וזה בסדר'. הוא היה מאוד פתוח, וזה היה מקסים. ואז הוא שאל אותי 'אם אני פסיבי או אקטיבי'. אמרתי לו, 'מאיפה אתה יודע את זה?', והוא אמר, 'כי ראיתי סדרה'. אמרתי לו, 'זה לא קשור. אתה לא שואל את יסמין אחותי איך היא שוכבת עם הבן זוג שלה, אז אל תשאל גם אותי'.' לא, זה לא אותו הדבר', הוא אמר, 'כי פה אני יודע מי הגבר ומי האישה'. 'זה לא קשור', אמרתי, 'שנינו גברים'".
8 צפייה בגלריה
"מבחינת אמא שלי לצאת מהארון היה שווה לאיידס ולבדידות". אלעד אטרקצ'י
(צילום: אביגיל עוזי)
היית בזוגיות?
"כל הלימודים בסטודיו הייתי בזוגיות בארון. יצאתי ממנו בלימודים, אבל בגלל שהאנשים שיצאתי איתם היו בו עוד נכנסתי חזרה. עוד פעם סודות, עוד פעם לשקר, עוד פעם להסתיר את זה מהחברים הכי טובים שלי. רק אחרי תשע שנים גיליתי להם. זה היה סיוט. תהליך מאוד קשה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה עם הפסיכולוגית שלי".
"היה לי לאחרונה בן זוג במשך חצי שנה", הוא אומר. "הכרנו בגרמניה במסיבה בברלין והיינו במערכת יחסים של חצי שנה, חלק גדול ממנה בווידיאו. ככה אני. כשאני נתפס על מישהו, אני נתפס. אני מת שיהיה לי בן זוג שאני ארצה להביא להורים".
אתה מרגיש שהיחס לקהילה השתנה בכל זאת בשנים האחרונות.
"אנחנו כבר בתקופה אחרת מבחינת הקהילה, אבל עדיין לא ממש בסדר להיות הומו. שרים בממשלה לא מדברים על זה יפה מאוד, שזה נורא".
"מי חשב שיעצרו אותי ברחוב בגלל הצגה"
אטרקצ'י כאמור הוא אחד מהשחקנים שהקאמרי הכי משקיע בטיפוחם בשנים האחרונות, אבל ייתכן שהוא זכור לכם בכלל מתפקידו כרקדן הצמוד של נועה קירל ב"כפולה". "לעבוד עם נועה זאת הייתה זכות ענקית בשבילי - לראות מישהי עם כזאת מוטיבציה ומשמעת גורם לך לרצות להיות כזה גם", הוא נזכר. "הפכנו לחברים בנפש אחרי הסדרה ויש בינינו חיבור עמוק שאני שמח ממנו בטירוף. כשאנחנו לא בעומס מטורף אנחנו נפגשים אצלי, מבשלים ומדברים שעות. או שאני מגיע לחמין של אילנה בשבת".
אך מאז תפקידיו במסך היו מעטים, לא כי הוא לא היה עסוק - אלא כי קפץ מהפקה להפקה בתיאטרון. "היו שנים שהטלוויזיה לא עניינה אותי כי הייתי כל כך שקוע בתיאטרון. אני לא יכול לעשות 270 הצגות וחזרות בשנה וגם לצלם כל הזמן אודישן. עכשיו,העונה השנייה של 'באלדי מורי' פתחה לי את הרצון לעשות עוד טלוויזיה. התאהבתי שוב במצלמה. כל הזמן אמרתי להם בצילומים שלא יכול להיות שאעשה משהו מצחיק ואף אחד לא יצחק. למזלי, רותם (סלע, י"ב) הייתה נקרעת ממני כל פעם. זה נתן לי את האישור שהכול בסדר".
"בקאמרי זה מרגיש בית. בצילומים ל'בלאדי מורי' עדיין הרגשתי צורך לרצות כדי שהסדרה תצא טוב. יש לי טראומה מסרט שצילמתי כשהייתי בן 14 עם יעל אבקסיס ואמא שלה, תפקיד קטן וחמוד. בסצנה הראשונה שצילמתי שמעתי את נערת המים אומרת, 'וואו, איזה שחקנים הביאו לפה?! מה זה?', ואני הלכתי לבכות בשירותים. מאז אני בלחץ שאנשים יגידו מאחורי הגב שלי למה ליהקו אותי".
אך מסתבר שגם בתיאטרון כמו בטלוויזיה, לא חסרים ילדים שיתעקשו לצלם איתך סלפי. "בסילבסטר הלכתי ברחוב והיו שם מלא ילדים שהתחילו לצעוק לי, 'טרטיף, טרטיף' בזכות ההצגה שבה אני משחק בקאמרי. מי חשב שמישהו יעצור אותי ברחוב. אביחי חכם (מהכוריאוגרפים הבולטים בתיאטרון, י"ב) אמר לי, 'את היחידה שיצאה מפורסמת מתיאטרון'".
"אני מרגיש שעשיתי דרך איטית, הדרגתית וזה הכי נכון לי. לאט לאט התפרעתי יותר. בבית ליסין היה לי תפקיד לא גדול, ובקאמרי קיבלתי לאט לאט תפקידים יותר משמעותיים. הרבה שחקנים רוצים לסיים בית ספר ולעשות את 'המלט' יש כמו איתי טיראן וכמו אסף יונש, שהוא שחקן מדהים, אבל לא כולנו כאלו. כשקיבלתי פרס בקאמרי אמרתי תודה להורים שלי ששולחים לי כל כמה זמן כתבה על שחקן שפעם היה ממש מפורסם ועכשיו אין לו כסף לאכול. הם אף פעם לא אמרו לי לא להיות שחקן, הם תמיד תמכו בי, אבל פתאום מהדאגה הם שולחים לי כתבות כאלה".
אחת מההפקות שהופיע בהן אטרקצ'י בשנה האחרונה הייתה "ימים טובים פי אלף", מעין מופע קברטי שנכתב בעקבות 7 באוקטובר והיה לאחת ההפקות הראשונות שעלו לבמה במלחמה. "ב-9 באוקטובר היינו בחזרות, עבדנו על הצגה אבל אז אתה אומר לעצמך 'מה אנחנו עושים פה? למה אנחנו פה בכלל?'. רק ב'ימים טובים פי אלף' הבנו מה התפקיד שלנו וכמה האנשים צמאים לפורקן, לאמנות, לבידור, לצחוק ולהרגיש. חשבנו מי יבוא עכשיו לראות שלוש וחצי שעות של דיכאון ב'מלאכים באמריקה'? אבל פתאום אתה אומר טקסטים על אנשים מתים, על החיים ועל הערך של החיים ועל הפחד מהמוות, וכל דבר שאתה עושה מקבל משמעות אחרת אחרי 7 באוקטובר.
"הופענו עם 'ימים טובים פי אלף' בפני החיילים ודרור קרן ואני נשארנו אחרי זה לשיחות איתם, ואחת החיילות אמרה שהמופע הזה נתן לה את הפתח להרגיש. 'צחקתי ובכיתי והבנתי דברים על מה שאני עוברת דרך מה שעשיתם. זה שווה הכול', היא אמרה. דרור כל הזמן אומר בשיחות האלה, שיש משפט שאומר שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל ההפך הוא הנכון, 'המוזות חייבות לדבר כל הזמן. איזה שחקן ואיזה בן אדם דרור!"
מפחיד כאן.
"מפחיד מכל כיוון. לא משנה מה הדעה שלך, מפחיד להתבטא היום. אני לא סובל את ההתעסקות בפוליטיקה, זה לא העולם שלי, ולא האנשים שאני רוצה לדבר עליהם. אבל אתה לא יכול להימנע מזה כשאתה חי כאן, בטח לא אחרי 7 באוקטובר. הייתי בהפגנות, אחרי ההצגות אנחנו לפעמים קופצים לכיכר החטופים. הייתי לפני זה גם במחאה נגד ההפיכה המשפטית".
8 צפייה בגלריה
"אנשים שרוצים לפרוק, רוצים לדבר, רוצים להרגיש תמיכה". אלעד אטרקצ'י
(צילום: אביגיל עוזי)
כמות המפגינים מתמעטת.
"אחרי כל כך הרבה זמן של הפגנות, גם לי קשה להגיע. יש הרבה אמנים שמתבטאים פוליטית אבל חוטפים על זה הרבה אש. לרצות שהחטופים יחזרו זה נהיה פתאום עניין פוליטי. יש לי מונולוג במופע שבו אני אומר שצריך קודם כל להחזיר את החטופים. בימים הראשונים היו מחיאות כפיים, והיום זה מרגיש נפיץ להגיד משפט כזה. אני רוצה שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר הביתה. אני לא יודע מי יחזור וגם איך הוא יחזור.
"היו לנו גם 'בימים טובים' אנשים שבאו מהעוטף, אנשים שהמשפחות שלהם נחטפו או נרצחו. בחזרה למופע היה לי התקף חרדה על הבמה. פשוט ראיתי שחור מהמחשבה שאני אצטרך לדבר עם הקהל ולשאול אותם שאלות. אמרתי, 'אני לא רוצה לדבר עם אנשים. אני מפחד לשאול אותם שאלות'. גם אחר כך זה היה מפחיד, אבל אתה רואה אנשים שרוצים לפרוק, רוצים לדבר, רוצים להרגיש תמיכה".
