זה ארבע שנים שיונה אלטרס יושבת ורוקמת את יצירותיו של בעלה המנוח, ישראל אלטרס, שהותיר אלפים מציוריו לאחר מותו. האוצר עדי יקותיאלי ליווה את מעשה האמנות של ישראל, מושבניק וכלכלן במקצועו, וכעת מדי שבת בבוקר עושה יקותיאלי את דרכו למושב החקלאי גבע כרמל שבצפון כדי לפגוש את יונה. בימים אלה עבודות הרקמה של יונה אלטרס (87) מוצגות לציבור הרחב ב"גלריה על הצוק" בנתניה במסגרת התערוכה הקבוצתית "רקמה גדולה תך ועוד תך", שתוצג עד ה-20 במרץ.
יונה אלטרס רוקמת לתערוכה "רקמה גדולה - תך ועוד תך"
(צילום: רפי אלטרס)
רפי אלטרס, בנם של ישראל ויונה, מספר בריאיון: "אבא שלי יצא לגמלאות ואחרי כן הוא התחיל לצייר. הוא לא צייר מעולם במשך 68 שנים. גם כשהייתי ילד – הוא לא צייר איתי אף לא ציור אחד. יום אחרי יציאתו לגמלאות, בבוקר שלמחרת, הופיעה ליד הבית משאית גדולה עם סטודיו עליה. רגע אחרי כן הופיעו הדחפורים ויצקו יסודות, וכעבור יומיים הוא נכנס לסטודיו – וצייר. כך הוא עשה במשך 8 שנים. אחרי מספר חודשים, ביקשתי מעדי שייפגש איתו. והם החלו להיפגש ולדבר על אמנות בסטודיו. אבא שלי היה איש מאד יצירתי, אפילו בעבודה שלו, כשהיה גזבר של רשויות. הוא סייע להמון מתנ"סים, אז הוא נשם אמנות, וזה הדהד בו. הוא התעניין באמנות, אבל לא נגע בזה".
ישראל אלטרס שקד על ציוריו עזי המבע במשך שמונה שנים בסטודיו שלו עד שלקה באירוע מוחי, שהוביל לשיתוק חלקי של גופו. השיתוק לא איפשר לו להמשיך ולצייר בסטודיו.
היה ניסיון להחזיר אותו לציור?
"ניסינו להחזיר את הציור לחייו בכל מיני צורות. הבאנו לו צבעי מים כדי שהוא יוכל לצייר על שולחן. אבל אבא שלי היה אדם מאד עוצמתי בצבעים שהוא השתמש בהם – ולכן הכל נראה לו דלוח", מספר רפי. "עד שעדי הציע לקנות לו ליום ההולדת טאבלט".
ישראל החל לצייר בטאבלט באמצעות האצבע, וחזר לצבעים העזים והאופטימיים שאהב. מצבו הגופני והנפשי השתפר פלאים והשמחה חזרה לחייו. את הציורים שלח לעדי, שהגיב לו על כל אחד ואחד מהם. מהקשר המיוחד בין השניים הקים עדי את מיזם "ארטפרנד", שמפיג את בדידותם של קשישים באמצעות ציור בטאבלט.
"אמנים מבוגרים רוצים להסתכל על משהו באופן טרי וראשוני, אבל הם כבר לא יכולים כי הם יודעים יותר מדי"
"הייתי מגיב בטקסטים מאד ליריים, אישיים, בעיקר על מה שהציור מעורר בי. וזה נתן לישראל מוטיבציה. התחלנו מציור אחד ביום, והגענו ל-6-7 ציורים", מספר עדי יקותיאלי. ב-9 השנים הבאות צייר ישראל כעשרת אלפים ציורים בטאבלט. "הם בעצם תיעדו את כל חייו בשנים האלה. בכל פעם שהייתי בא לפגוש אותו, הוא היה אומר לי דברים כמו: 'הרבצתי 20 תמונות'. והוא באמת היה עושה 20 עבודות. זה היה קצב מדהים, מלא תיאבון, מלא תאווה, מלא שמחת חיים, צבע ואופטימיות. אמנים בגילו רק רוצים להיות במקום הזה, שהם יכולים להסתכל על משהו באופן כל כך טרי, ראשוני, יצירתי – אבל הם כבר לא יכולים לעשות את זה, כי הם יודעים יותר מדי".
איך התחילה יונה לרקום את הציורים של ישראל?
"אבא שלי צייר עד יום לפני מותו, בבית החולים", מספר רפי. הוא יושב לצד אמו, יונה אלטרס. "הוא היה האדם המשמעותי ביותר עבור אמא שלי כל חייה. היא ניצולת שואה שעלתה לארץ בנעוריה ללא אף אחד, פגשה את אבא שלי ומאז הם היו ביחד. כשאבא שלי נפטר, היה ברור שצריך לחפש משמעות לחייה של אמא שלי. שנים מספר קודם, עדי לקח איזו עבודת קנבס של אבא שלי, ציור שמן, ורקם עליה. שני הסטודיואים של אבא שלי היו מלאים בעבודות, ואז נולד הרעיון – שאמא שלי תרקום את הציורים של אבא. הבנו שיהיה קשה לרקום ישירות על קנבס, ואז עדי שדרג את הרעיון, והציע שנדפיס מתוך אלפי העבודות הדיגיטליות של אבא שלי. כך זה התחיל".
רפי ויונה יושבים בסלון, מוקפים ביצירות הרקמה. מאז החל הפרויקט, יצרה יונה כבר כמעט 50 עבודות רקמה שמתחקות אחר הציורים עזי המבע של בעלה המנוח. "אני זוכרת שבאו והביאו לי את העבודות. ואני אמרתי: אני לא יודעת לרקום! אני יודעת דברים אחרים. סרגתי הרבה, ועשיתי כל מיני תמונות משטיחים, אבל זה? אני לא יודעת. הם אמרו לי: את תסתדרי, את תסתדרי. ואני באמת הסתדרתי בלי שאף אחד הראה לי איך", מספרת יונה, מרוצה. "העבודות הראשונות היו קלות מאד. הן היו קטנות, זה היה מהר. אבל עכשיו זה משהו אחר, יותר מסובך", היא אומרת, ומיד משלימה בחיוך: "אבל יותר נחמד!"
6 צפייה בגלריה
מעבודותיה של יונה אלטרס. "אלה תמונות שהוא עשה, אז אני כל הזמן חושבת עליו"
(צילום: דוד זיסר)
6 צפייה בגלריה
מעבודותיה של יונה אלטרס. "לא ידעתי לרקום, והסתדרתי בלי שאף אחד הראה לי איך"
(צילום: דוד זיסר)
על היצירות הם עובדים יחד. "לא משאירים אותה סתם ככה להתמודד", מספר עדי. מדי שבוע הוא מגיע לביתה בשבת בבוקר. הם מתבוננים בעבודות של ישראל על גבי מסך שממוקם בבית, ובוחרים יצירה, אותה עדי משרטט. רפי אחראי על קניית החוטים הצבעוניים שכולם בוחרים יחדיו. "ויונה עושה את העבודה הקשה!", אומרת יונה וצוחקת. מדי יום ביומו היא יושבת, מבוקר עד ערב, במסירות של אשת-עבודה, ורוקמת את ציוריו של ישראל. "אני חושבת עליו כל הזמן. אלה תמונות שהוא עשה, אז אני כל הזמן חושבת עליו. וכשיש לי זמן חופשי קצת, אז אני יושבת ורוקמת. בייחוד חושבת שאני מתגעגעת".
איך מגיבה המשפחה המורחבת?
"בשנה הראשונה, בכל פעם שאמא היתה מסיימת עבודה, בערך אחת לחודש – הייתי מסיע אותה לבית העלמין, והיא היתה מציגה לאבא שלי את העבודה. כבר ארבע שנים שביום השנה אנחנו עורכים תערוכה של העבודות מהשנה האחרונה סביב הקבר שלו. ואמא בעצם כל יום נמצאת בקשר עם אבא, דרך רקמה", מספר רפי. הוא פונה לאמו: "אתמול בערב בדיוק שוחחנו מה הוא היה חושב אם הוא היה יודע. אני חושב שזה היה משמח אותו כל כך! כמו חלום שמתגשם. אבא היה אדם משפחתי, ויש משהו בחוויה הזו של הרקמה, שיוצרת איזו פגיעות שמחברת. אמא שלי יושבת על זה רוב הזמן לבד, אבל אני נמצא פה מספר פעמים בשבוע ואחראי על התפעול מסביב, הילדים שלי, האחיינים שלי שגרים כאן – כולם באים לראות מה היא עשתה ואיך התקדמה – וזה יוצר התכנסות משפחתית ויצירתית סביב העבודות. לאמא שלי זה נותן משמעות לשנים האלה פה שהיא איתנו. היא מנציחה את אבא שלי". ויונה משלימה את תשובתו: "הוא היה מאד גאה בי, אם היה יודע שאני יושבת ככה כל הזמן עם התמונות שלו. וברפי, ובעדי. בכולם היה גאה".
"זה מעורר בי התרגשות גדולה, שקשורה לזוגיות של אמא ושל אבא שלי שהיתה בעיני נדירה ויוצאת דופן. היתה בה הרבה כבוד והערכה אחד לשניה והמון אהבה עדינה ועמוקה. אני מסתכל על היצירות המשותפות האלה ומתמוגג".
עד ה-20 במרץ מוצגת התערוכה "רקמה גדולה תך ועוד תך" שאצר עדי יקותיאלי ב"גלריה על הצוק" בנתניה
