עדי הימלבלוי, נשואה ואם לשניים, נולדה בשנת 1984 וגדלה בחולון. ("חייבת לתקן פה משהו שהשתרש שנים: כתוב בוויקיפדיה שנולדתי להורים ממוצא טורקי, איראני ורוסי. אני דווקא יוונייה מצד אמא וגרמנייה מצד אבא"). בגיל שש הצטלמה לקלטת "100 שירים ראשונים" עם ציפי שביט ונתן דטנר. בגיל 13 החלה לעבוד עם הסוכן רוברטו בן־שושן ופתחה בקריירת הדוגמנות. שירתה בבסיס תל השומר כפקידת לשכה. לאחר השחרור נרשם תפקידה הראשון כשחקנית, בסדרת הנוער “השמינייה". מאז שיחקה בסדרות כמו “האלופה", “איפה אתה חי", “פמת"א" ו"מלבי אקספרס", בסרט “המוסד", הופיעה בחמישה פסטיגלים ובהצגות ילדים נוספות. בימים אלה מככבת בסרט הקולנוע "אוהב אותך צ'ארלי", ומובילה קמפיינים של קר־לייזר ובוניטה דה מאס. מחזיקה במסעדת ההמבורגרים גורדוס שבחולון יחד עם בעלה, נדב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אמא ואבא שלי רבים, אני יושבת בשולחן בפינת האוכל והם מתווכחים. יכול להיות שאני זוכרת מריבה ענקית אבל זה היה משהו קטן, ויכול להיות שלא, כי בכל זאת הם התגרשו מעט מאוד זמן אחרי הזיכרון הזה. הייתי בערך בת שלוש־ארבע ואולי בגלל זה אני מנסה מאוד לא לריב ליד הילדים שלי ולא להגיע לטונים גבוהים, גם כשאני מאוד־מאוד עצבנית".
גיל מאוד צעיר לחלוק בו הורים בנפרד.
"תראה, די גדלתי כילדה להורים גרושים אז היה לי נורא טבעי. מבחינתי פשוט אין זוג הורים בבית, אין מציאות כזו. אז מצד אחד זה היה נורא מביך כי בתקופה שלי לא היו הורים גרושים. אני הייתי הראשונה והצטרפה בהמשך עוד ילדה אחת. היום נראה לי שנדיר שיש בכיתה הורים יחד לאורך שנים. אבל מכל זה יש לי גם זיכרון טוב".
שתפי.
"התקופה היחידה שבה היו לי זוג הורים בבית הייתה כשאבא חלה בסרטן ואמא טיפלה בו. הוא היה אצלנו כמה שבועות וזה נגמר נורא מהר לצערי. הייתי אז בת 13 וזה היה מדהים, פעם ראשונה חוויתי זוג הורים בבית. נשארתי גם עם הזיכרון המתוק הזה".
בעצם גדלת ללא אבא.
"נכון. אני רואה איזה אבא נדב היום, איך הוא עם הילדים, וידעתי מהרגע הראשון בערך שהוא יהיה כזה. בכל פעם שהוא עם הילדים אני מסתכלת וחושבת שזה הסרט הכי מרתק שאני רואה. יכולה לצפות בזה לנצח. הוא אבא מדהים".
איך היעדרו של אבא משפיע על האימהות שלך כיום?
"אבא שלי היה כל הזמן אומר שיגיע וכמעט אף פעם לא הגיע. הייתי מחכה בדיוק כמו בסרטים, הגשם נופל, היד על החלון, בכי, והוא לא הגיע. מתוך זה אני לקחתי את התובנה שאין דבר כזה שאם אני אגיד משהו לילדים שלי, לא אעמוד מאחוריו. לכן אני חושבת פעמיים כשאני מבטיחה משהו, כדי לוודא שאוכל לעמוד מאחוריו וזה נכון לכל - מהדברים הטובים ועד לעונשים. מילה שלי מול הילדים - זו מילה. לא משנה מה".
מתי היית הכי מאושרת?
"בשתי הלידות שלי. הלידה הראשונה שלי הייתה מאוד קשה, כי ליאו היה במנח הפוך, כמעט התערבו, אבל בשנייה האחרונה הוא יצא. סיימתי את זה עם 40 מעלות חום והזיות, אז היה אושר שזה נגמר. גם בלידה השנייה הייתי מאושרת שזה נגמר. שמע, אתה סוחב משהו תשעה חודשים, הרבה סיכונים שיכולים לקרות וברגע שאתה מסיים את הדבר הזה בבריאות ובטוב ויוצא ילד חיוני, האושר לא מוסבר. ויש את העניין הזה של פתאום לראות את הייצור אחרי שהיה אצלך תשעה חודשים".
ורגע מקצועי יוצא דופן?
"היה ממש רגע, בגיל 19, שבו החלטתי שאני יותר לא הולכת לאודישנים ולא עושה כלום, כי על הכול קיבלתי “לא”. התחלתי סביב גיל 14 לעשות אודישנים ותמיד הרגשתי שזה כמעט והנה זה בדרך, אבל לא קרה. הלא־האחרון שקיבלתי היה להנחיה בערוץ הילדים. הגעתי למיונים הסופיים והייתי כל כך קרובה, אבל לא, וזה שבר אותי ואמרתי די, אני לא טובה יותר בכלום, לא מצליחה, יאללה, נקסט. הגשתי טופס בדרך להיות דיילת באל על, בדואר אגב, עם מעטפה ובול, ממש של פעם. פתאום המלהקת אסתר קלינג מתקשרת אליי ומבקשת ממני לבוא לאודישן לסדרה 'השמינייה', היא זכרה אותי מהאודישן לערוץ הילדים. ואז הכול התחיל".
"היו לי הפרעות קשב ואני מאובחנת מגיל מאוד קטן, אבל אמא בחרה לא לתת לי תרופות כי אז זה היה די חדש, היא חששה, ואני שמחה על זה. בסופו של דבר הפרעת הקשב שלי גרמה לי לפרוח "
איזו עצה היית נותנת לעדי בת ה־16?
"לכי אחרי החלומות שלך ואל תאמיני לאף אחד שאומר לך שאת 'לא מספיק' בהכול. המורים בדרך כלל אמרו 'יש לך פוטנציאל', נשארתי במתחם הפוטנציאל מבחינתם. היו לי הפרעות קשב ואני מאובחנת מגיל מאוד קטן, אבל אמא בחרה לא לתת לי תרופות כי אז זה היה די חדש, היא חששה, ואני שמחה על זה. בסופו של דבר הפרעת הקשב שלי גרמה לי לפרוח. היה לי מאוד קשה בלימודים, לא הצלחתי, וברחתי למקומות אחרים של אמנות, מקומות שעושים לי יותר טוב. ידעתי מה אני אוהבת והקושי בסופו של דבר הפך את העור שלי להרבה יותר עבה".
למשל?
"גם ברמת הלא־לוותר. אני היום יודעת שאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה. זה הכול עניין של רצון. כי אם אני, עם כל הפרעות הקשב שלי וכל הציונים הנכשלים שלי כל חיי, למדתי כל כך הרבה טקסטים ויכולתי לעשות מזה דוקטורט שלם - אז בסופו של דבר התובנה היא שאתה יודע לשנן את מה שמעניין אותך. אני יכולה ללמוד היום הכול ופעם חשבתי שאני לא יכולה ללמוד כלום. לו רציתי לשנות מקצוע, חושבת שיכולתי ללמוד תואר".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"מחרדת הטיסה שלי. אני סובלת מחרדת טיסה איומה והקורונה עשתה לי לא טוב, כי לא טסתי מלא זמן וככל שאני לא טסה, החרדה גדלה. אני ממש מדמיינת אסונות במשך כל הטיסה. רגע, מה טיסה? כבר ברגע שאני רוכשת את הכרטיסים אני לא שקטה וזה מתגבר בשבועיים שלפני. אני עולה למטוס וברגע שמתחילות רעידות רע לי. בדרך כלל לוקחת משהו מרגיע. מקנאה באנשים שעולים למטוס, עוד לא הידקו חגורה ונרדמים".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"טסתי למרוקו באחרונה בחברה שלהם ולמרבה החרדה, שגם ככה כאמור מפנקת אותי בטיסות, אני מריחה עשן ולא מבינה מה קורה. אני הולכת לדיילת ושואלת, יכול להיות שמישהו מעשן פה? אומרת לי, אני אבדוק. עצם התגובה שלה כבר היה מוזר, בדיעבד. בינתיים הריח ממשיך וזה ממש ברור שמישהו מעשן במטוס ואני כבר בחרדה שלמה שזהו, שבטח נתפוצץ. הלכתי לדייל אחר ואמרתי לו שאני בטוחה שמישהו מעשן במטוס. הוא הסתכל עלי שנייה, חושב אם לשקר לי ואמר: אה כן, זה הטייס. אני מסתכלת ואומרת, אתה צוחק עליי אה? והוא אומר: אין פשוט חוק שאומר שאסור לו לעשן אז הוא מעשן. מפה לחופשה הזו כנראה לא היה סיכוי להתרומם".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"ג'וקים. יש לי ממש חרדה מהיצורים האלה. יש אנשים שיש להם חרדה מליצנים, לפעמים לא מוסברת - לי יש כזו ממקקים. אני לא יכולה לדמיין את עצמי אפילו הורגת ג'וק. גרתי פעם לבד, בתל־אביב, הגיע ג'וק. התיישבתי מיד על השיש במטבח, והתקשרתי לחבר שגר בקצה השני של העיר בעודי ממשיכה לשבת, כשאני יודעת שיש מקק שמסתובב חי בבית ואני לא מסוגלת לרדת מהשיש עד שאותו חבר לא בא והורג אותו, כי אחרת אני מאבדת את זה. אפילו לא יכולתי ללכת לדלת כדי לברוח והחבר אכן בא והרגשתי שהציל אותי".
יש השערה מאיפה באה כזו חרדה?
"יש אפילו סיבה די מדויקת. כשהייתי ילדה התיישבתי מול הטלוויזיה, הכנסתי יד לקורנפלקס, והוצאתי ג'וק".
סיבה לגמרי הגיונית. מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"בבת המצווה שלי. לא נתתי להורים שלי להיכנס למסיבה שעשיתי לחברים ובגלל זה אין לי זיכרון מצולם מאבא שלי. עד שהוא כבר בא".
"אמרו עליי שהכול אצלי זה ניתוחים. זו הייתה אחת ממגישות הטלוויזיה, בכתבה שעשו עליה, ושם היא אמרה שאני מאה אחוז פלסטיק, אבל במשמעות של סיליקון וניתוחים. אז גברתי זה לא, טרם, שום דבר. אני פשוט מפחדת"
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?
"אמרו עליי שהכול אצלי זה ניתוחים. זו הייתה אחת ממגישות הטלוויזיה, בכתבה שעשו עליה, ושם היא אמרה שאני מאה אחוז פלסטיק, אבל במשמעות של סיליקון וניתוחים. אז גברתי זה לא, טרם, שום דבר. אני פשוט מפחדת. אם לא הייתי חוששת מזה, יכול להיות שהייתה נכנסת לפה עכשיו איזו סנדרה בולוק. אני הכי פוחדת ממחטים".
מתי בכית לאחרונה?
"בוכה כל מחזור, פעם בחודש. ככה נדב יודע שאני צריכה לקבל. בוכה משטויות. 'מאמי אין זירו', בכי. אין לזה היגיון".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"אני בן אדם מאוד קלאמזי, תמיד מפילה דברים ונתקעת בדברים ומועדת ולא תמיד זוכרת שמות ומתבלבלת בין אנשים. רקע: לא שתיתי קפה בחיים. פעם אחת הייתי בדייט, איפשהו בתחילת ה־20 שלי, והזמנתי שוקו חם. איך שהנחתי אותו על השולחן, שפכתי את כולו על הבחור הנחמד ממולי. זה גם היה חם מאוד וגם זה שוקו שמתקרר על בגדים, כלומר די מסריח. זה היה נורא מביך, לא יודעת איך המשכנו לצאת. אני בחיים לא הייתי יוצאת עם עצמי שוב אחרי דבר כזה".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"הילדים שלי, שמעירים אותי כל יום בשש בבוקר. לא משנה באיזו שעה הם הולכים לישון, לא משנה אם יום שישי, אם סגר בקורונה: בוקר טוב, שש על השעון. אני מבקשת מהם לבקש ממני סליחה כשיגדלו. מגיע לי".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"מאמא שלי דולי. הייתי רוצה לבלות איתה יותר זמן ולהיות יותר סבלנית ולהגיד לה שהיא האמא הכי טובה בעולם".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"זמן. לגמרי זמן. לא מספיקה שום דבר. אני כל הזמן ברדיפה אחרי זמן ויכול להיות שזו הבעיה. אה, וגם חופשה בתאילנד".
נזכיר שחלק מהזמן שלך הולך על ניהול מסעדת המבורגרים.
"תראה, נדב יותר בעסק בפועל אבל אני הרבה איתו בקריאייטיב ובדברים שיותר קשורים למה שאני יותר חיה אותם ומבינה בהם. בתקופה הקשה בקורונה, כשלא התקרבנו לאף אחד ופחדנו לנשום ליד אדם אחר, הייתי איתו גם בלעשות קינוחים ובכלל לתפעל. אף אחד לא ידע אז מי נגד מי ולא רציתי לתת לו להתמודד עם כל הדבר הזה לבד".
איך באמת עברה עלייך הקורונה? הקולגות שלך סיפרו לא פעם על דכדוך, אפילו דיכאון מהעובדה שהם יושבים בבית, ללא קהל, ללא מחיאות כפיים.
"בגלל שאני פחות בתיאטרון, אז פחות הרגשתי את זה. היו צילומים לסרטים וגם לקמפיינים. אבל כן חוויתי את התחושות הקשות האלה מעולם המסעדנות וזה היה מאוד־מאוד קשה. היינו חלק ממחאת המסעדנים, אחרי דברים שראיתי מקרוב".
על מה מחיתם, בעצם?
"על ההתנהלות של המדינה, שהייתה כושלת, כשהתעלמו למעשה לגמרי מעסקים שיחסית חדשים בשאלת הפיצוי הכספי. אז היה קשוח כלכלית כי היינו צריכים לממן עסק חדש שבדיוק היה בהקמה, סניף של גורדוס בהרצליה. הוא היה אמור להיפתח באפריל 2020, ממש עם פרוץ הקורונה. אתה פתאום עומד עם עסק שהשקעת בו לא מעט כסף, הוא קיים, רק מחכה לפתיחה ועולה כל חודש לא מעט כסף גם בלי לפתוח דלתות. אבל המדינה לא מכירה בך כי זה עסק חדש ואתה כביכול לא יכול להוכיח הפסדים. לא ידענו אז מה לעשות, כן לפתוח או לא, מי יעבוד? עד היום יש קושי מאוד גדול למצוא עובדים בתחום. העסק היה סגור חצי שנה, נפתח ברגע שאפשר היה קצת להתקהל, אחר כך נסגר שוב. פתחנו סגרנו ופתחנו וסגרנו בלי פיצויים. בסופו של דבר פתחנו בלי עובדים ונדב מצא עצמו עובד מסביב לשעון".
הפסד במובן אחר.
"הפסד גדול מאוד. למעשה לא ראינו אותו. הילדים לא ידעו מה זה להיות עם אבא בסופי שבוע מעל שנה. הם לא ידעו מה זה השכבות איתו וסיפור לפני השינה והכל בגלל שאי־אפשר היה להשיג עובדים. בסופו של דבר נדב לקח החלטה שהוא בוחר בבית, שהוא לא רוצה את זה יותר, שהוא כן רוצה לחזור להיות עם המשפחה והילדים. בימים אלה ממש אנחנו סוגרים את המסעדה בהרצליה, ברגעים אלה אנחנו מקבלים אותו בבית בחזרה ואנחנו מה־זה מאושרים".
בדיוק חגגתם שמונה שנות נישואים. תובנה שלקחת לגבי הזוגיות?
"ממרומי שמונה השנים שלי, ואני אומרת את זה בציניות אבל מתכוונת באמת ל'מרומים' - כי לא חשבתי שאהיה נשואה הרבה זמן. אני בת להורים גרושים מגיל צעיר, זו כאמור המציאות שאני מכירה. מבחינתי להיות יחד זה האתגר, לא המציאות. מה שמשאיר אותנו יחד הוא כמובן האהבה, שהיא מעבר להתאהבות, אהבת אמת, כלומר לקבל מישהו באהבה עם כל הפאקים שלו. וגם החברות, הפשטות, היכולת לדבר על הכל. נדב הרי היה החבר הכי טוב שלי מיליון שנה, ידיד אפלטוני לחלוטין, בערך מגיל 14, ואני בכלל בעד הדבר הזה. בכל פעם שאני עושה דברים שמבאסים אותו אני יכולה להגיד: נשמה, ידעת עם מי אתה מתחתן מזמן. תתמודד".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"'באמת נהנתה מכל רגע'. זה אולי נשמע בנאלי, אבל כשלא טוב לי, אני לא שם. לא משנה כמה כסף אפסיד, כמה יוקרה יש שם, אני לא נמצאת במקום שלא טוב לי בו, מערכות יחסים, עבודה, גם מדינה. ושלנו נהדרת".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"לא ממש אמירה ספציפית אבל תהליך שעברתי בימי בתי הספר. היה רק מורה אחד שהאמין בי בחיים. היו שתי מורות שפשוט לא רצו אותי בכיתה שלהן כי חשבו שאני לא מספיק טובה למגמה שלהן ושאני מורידה להן מהממוצע. אחת מהן ממש ניסתה – והצליחה – שיעבירו אותי לכיתה אחרת, סברה אולי שאני 'תלמידה פגומה'. אגב, הייתה מורה אחת בחטיבה שממש לא האמינה בי. היא פגשה אותי לפני כמה שנים ליד אנשים ואמרה: איך אני תמיד ידעתי שתצליחי. ואני אומרת לעצמי בלב: לא את לא, את אמרת דברים לגמרי אחרים. וחייכתי".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"פרט ללהיות אמא כמו שאני רוצה, להוכיח לאותה ילדה קטנה, שחשבה שהיא לא יכולה לעשות את מה שהיא חולמת עליו ורוצה אותו, שזה אפשרי".
אותה ילדה לא גדלה בתנאי הרשתות החברתיות של היום.
"באיזשהו אופן, מצד אחד יותר קל היום להתפרסם ולהגיע לכמויות של עוקבים. מצד שני, זה גובה מחיר מאוד גבוה נפשי כי צריך כל הזמן להיות מעניין, לייצר תוכן, וזה קשה, זו רדיפה לכל דבר. התחרות היא כל הזמן מול העיניים שלך, יומיומית, וגם ביקורת יומיומית וכל הזמן הסתכלות על מה שמתרחש. אני חושבת שאם זה היה קורה בגיל שאני התחלתי, זה היה מאוד יכול לבלבל אותי, כי זה נורא מדכא להיות כל הזמן תלוי באהבת הקהל ברשתות, שהיום משתנה כל הזמן. צריך להיות מאוד חזק. נורא קל לאנשים לנטוש את מושא הערצה שלהם כי יש משהו אחר בדף אחר. מצד שני, הדבר המדהים של הרשתות הוא שאתה זה יכול להגיע מאוד רחוק, לכל מדינה ולכל קהל. פעם היית מגיע מקסימום בפקס. עם כמה שמתרגלים למציאות הזו, זה באמת די מטורף".
כמה את משקיעה ברשתות?
"איפשהו באמצע. היו לי תקופות שבהן מאוד נשאבתי לטלפון. מאז שיש לי ילדים, אני נורא רוצה לשמור על זה בסטטוס־קוו שאומר שיש נקודת איזון ובבית אני לא ברשתות. ליאו כבר בן שבע. אני מכירה ילדים בני שבע שיש להם טיקטוק, נגיד. אני לא רוצה שהוא יהיה חלק מזה כרגע ולא רוצה שיהיה חשוף להרבה מהתכנים שם. אותי זה מפחיד ולכן גם אני לא יכולה לעשות את זה. אז אני לא אחיה את הטיקטוק בבית למשל".
כמה מהעולם של האינסטגרם הוא פייק?
"מלא. זה העולם. היה איזה יום שהייתי צריכה להעלות כמה תכנים שלי. שכבתי במיטה חולה מתה, גמורה, וכדי לייצר תוכן שיהיה אותנטי נראה כאילו כל היום טיילתי ברחובות. ואז הסוכנת שלי מתקשרת וצועקת עליי איך זה שלא הלכתי לאודישן אבל אני מטיילת בעולם. אמרתי לה תגידי לי, ממתי את מאמינה לאינסטגרם? אני בבית חולה. אני בשוק שאת אוכלת את השטויות האלה".
לא מסתכלת לפעמים בפליאה על הקולגות שקופצות מהרשתות או מהריאליטי היישר למשחק?
"גם עליי אמרו את זה כי גם אני הייתי דוגמנית ולקח הרבה זמן לאנשים להתרגל לזה שאני שחקנית. ברגע שיש לך כישרון, לא משנה מאיפה באת, מעבודה קשה - או שבאמת יש לך מזל וזה קרה בקלות. קח את אוראל צברי. הוא בא מהיוטיוב, הוא גאון קומי, חקיין מדהים, זמר מעולה ועושה תפקיד ממש טוב בסרט שלנו עכשיו. האם זה משנה מאיפה הוא הגיע? הוא מוכשר ואיזה כיף שהכישרון שלו התגלה דרך המקום הזה, גם אם היה קל יותר".
מאותן רשתות לא קשה ללמוד שאת חברה טובה של מלי לוי ודון לני גבאי. יש חברויות אמת בתעשייה הזו? כי לפעמים אתן מתחרות על תפקידים.
"קח את החבר'ה של 'השמינייה', זה כמו כאלה שהיו איתך בצבא. התחלנו יחד, היינו בני 20 וחיינו האחד עם השני כל יום. עבורי דון לני גבאי היא משפחה, כמו כל החבר'ה של 'השמינייה'. ברגע שאתה מבין שיש מקום לכולם וכל אחד והדברים שהוא טוב בו, אתה יכול לנטרל את התחרות. מלי ואני התחרינו על אותם תפקידים לא מעט ולפעמים מלי לקחה ושמחתי בשבילה, ושמחתי שאני לוקחת דברים אחרים".
מי הייתה משחקת בתפקיד עדי הימלבלוי בסרט על חייך?
"יש לי שתיים שצריך להחזיר אחורה טיפה בזמן: מריל סטריפ וג'וליה רוברטס. למה? כי אני אוהבת אותן. בג'וליה רוברטס יש קסם בלתי מוסבר. שתשחק אותי בגיל 90 גם. למריל סטריפ יש ריינג' מטורף".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"מה אני אראה בנטפליקס. ואז אני מוצאת משהו ונרדמת תוך כדי חיפושים. זו תרבות האופציות. אתה לא יודע במה לצפות ובסוף מה שאתה רואה זה בעיקר אופציות".
"להגיד לך שאני לא באישיוז של משקל? גם אני שם, כמו הרבה, אבל בהבנה שאני אוהבת לאכול. כשאני שמה את זה על מאזניים של האם להרעיב את עצמי כדי להיות במשקל שהייתי רוצה או לאכול ולהתבאס קצת על המשקל, אני פונה לאכילה"
לאורך השנים די הקפדת להציג גישה בריאה בנוגע למשקל ולאכילה, גם כשדיגמנת הלבשה תחתונה אחרי לידה. על מה זה יושב? היו בעבר הערות שאולי היו יכולות גם לערער?
"לתובנות האלה הגעתי כשהייתי במקומות לא טובים, ברדיפה נגד הטבע שלי, והוא לסיים לידה לא במשקל 52 קילו. להגיד לך שאני לא באישיוז של משקל? גם אני שם, כמו הרבה, אבל בהבנה שאני אוהבת לאכול. כשאני שמה את זה על מאזניים של האם להרעיב את עצמי כדי להיות במשקל שהייתי רוצה או לאכול ולהתבאס קצת על המשקל, אני פונה לאכילה. כדי להיות מאוד רזה אתה צריך לא לאכול, אין דרך אחרת".
מצאת את עצמך במרדף כזה מבהיל פעם?
"אחרי הלידה הראשונה, לפני שבע שנים. לא נתתי לגוף לנוח מהמאמץ. לא נתתי לו את מה שהוא צריך, עשיתי יותר מדי ספורט, אכלתי מעט מדי ולא הרגשתי טוב. נהייתי חולה ואז עצרתי ונהיה שקט ורגוע. ההרגשה הפנימית אמרה לי לעצור".
וכשאת רואה את אושיות הרשת יוצאות מהלידה בג'ינס סקיני דקיק?
"לא שופטת ולא יכולה לשפוט. יש גם מבנה גוף. אתה גם לא יכול לחיות חיים של הסתרה של דברים שאתה מתאמץ להשיג או שחשוב לך להשיג. אתה לא יכול לחשוב מה כל אחד ירגיש אם. אם אני אצא בסקיני ג'ינס מהלידה אני אצטרך לעבוד קשה בשביל זה. אבל אם ארצה, אעשה את זה בלי לחשוב מה יגידו. בכללי אני לא אדם ששופט, לא רואה בזה טעם".
איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלך?
"'שיר פרידה' של שלמה ובן ארצי".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"כאילו".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"'מה פתוח עכשיו', אתמול בלילה. נגמר בהמבורגר".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"אחד הדברים הכי טובים שראיתי לאחרונה היה 'אנשים נורמליים' האירית. עשוי מטורף, שחקנים אמא’לה, זה נוגע בך לגמרי. אתה רואה שם פצע פתוח. מצד אחד לא רוצה להסתכל, מצד שני לא יכול להפסיק. מדהים בעיניי".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"שוקולד, הכי פשוט. תן לי האבסה משוקולד, פיור. אל תסבך אותי עם שוקולד תפוז, שוקולד תותים, דוחה ברמות".
מה האלבום הראשון שקנית?
"פסקול הסרט 'גריז', בסטימצקי, מתחת למסעדה של אבא שהייתה בדיזנגוף תל־אביב".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"הבית שלי, חייבת לסיים שיפוצים. זה כבר שבעה חודשים והיינו בטוחים שייקח שלושה. לא כיף. תחושה של עבודות הרכבת הקלה אצלי בבית".
מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"אני אחרי פרידות מאוד רזה. אתה תמיד אוכל בזוגיות, יחד, וכשאתה לבד אתה אוכל את מה שאתה צריך. ללא גלידות".
אריאנה גרנדה או ג'סטין ביבר?
"שאלה קשה. אוהבת את שניהם. ווקאלית, אריאנה כמובן, אבל אני חושב שביבר יוצר יותר טוב".
ריהאנה או ביונסה?
"ריהאנה. ביונסה מטורפת, אבל בריהאנה יש משהו יותר מלוכלך. הייתי בהופעה של ביונסה, הכול כל כך מושלם, עד שאתה רוצה את האמת קצת".
מה הדבר שאת הכי שונאת במראה החיצוני שלך?
"כפות רגליים. למדתי לחיות איתן. יש לי אצבעות ארוכות".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"רק אם זה לא מצולם. אז כנראה לא".
