איזו הצדקה יש לחזור ולהיכנס לתוך משחק מחשב מסכן חיים? איזו הצדקה יש לשוב ולחזור ל"ג'ומנג'י: השלב הבא" (Jumanji: The Next Level) סרט ההמשך לאיתחול "ג'ומנג'י: ברוכים הבאים לג'ונגל" (2017) הנבנה על בסיס הסרט "ג'ומנג'י" (1996). הסרט מ-2017 היה פנטזיית פעולה קומית בינונית לכל המשפחה, ואיכותו של הסרט הנוכחי פחותה בדרגה. אבל כסף צריך להרוויח, ואת הילדים צריך להעסיק בחופשת החנוכה. ואולי זו סיבה מספיק טובה למחזר בשינויים קלים את הסרט הקודם, ולגרום להורים לשלם עבור כרטיסים לסרט שיישכח בדרך לדוכני הפאסט פוד בקניון.
מתוך ג'ומנג'י: השלב הבא
בגרסת האיתחול (2017), להבדיל מזו של הסרט המקורי, המשחק שואב פנימה את השחקנים לתוך ג'ונגל וירטואלי שבו הם מוכנסים לתוך אווטארים של דמויות במשחק. כמו במודל המכונן של "הקוסם מארץ עוץ", האווטארים בממד הפנטזיה מאפשרים תנועה והרפתקה שבאמצעותה הדמויות עוברות תהליך צמיחה חיובי.
ארבעת השחקנים הצעירים מהסרט הראשון מצאו עצמם בגוף של דמויות מבוגרות: החנון היהודי ספנסר (אלכס וולף) הפך לד"ר סמולדר ברייבסטון (דוויין ג'ונסון) – אינדיאנה ג'ונס בגוף של שוורצנגר. מרתה קפלי החנונית (מורגן טרנר) לדמות א-לה לארה קרופט בשם רובי ראונדהאוס (קארן גיליאן). עד סוף הסרט הראשון, שתי הדמויות - באמצעות האווטארים שלהם וההרפתקאות המחשלות, יחוו קירבה רומנטית.
שני הצעירים האחרים, שמצבם טוב יותר מבחינת הקריטריונים השטחיים של "העולם האמיתי", זכו לאווטארים שלימדו אותם שיעור בצניעות. האפרו-אמריקני החסון אנטוני "פרינג'" ג'ונסון (סרדאריוס בליין) הוא שחקן פוטבול מקובל חברתית המתגלגל לגופו קטן הממדים של הזואולוג פרנקלין "מוס" פינבר (קווין הארט). בת'אני ווקר (מדיסון איסמן) היפהפייה האנוכית לתוך גוף של גבר שמן בגיל העמידה – זה של הפרופסור הרב תחומי (בוטניקה, ארכיאולוגיה, קרטוגרפיה ועוד) שלדון "שלי" אוברון (ג'ק בלאק).
עוד ביקורות קולנוע:
המרכיבים עליהם הושתת הסרט הקודם ברורים: בעולם המשחק רב הסכנות השחקנים יכולים "למות" שלוש פעמים (בהתאם לספירת קווי החיים על ידיהם), עד שבפסילה השלישית הם ימותו באמת. ההומור מושתת בעיקרו על השחקנים המוכרים והמבוגרים כאווטארים, המנסים בגופם ומראם המוכר לגלם בני נוער שונים באופיים ומינם. עיקרון מוכר מסרטי החלפת גוף כמו הפושע ואיש החוק המתחלפים ב"עימות חזיתי" (1997) או האם והבת המתחלפות ב"שישי הפוך" (2003). זו בדיחה הנוטה למצות את עצמה כשמדובר בשחקן כמו דוויין ג'ונסון שקשה להגדירו כזיקית אנושית הנטמעת בתוך מגוון דמויות.
לקונספט יש עוד שתי חולשות. בני הנוער מגולמים ע"י שחקנים פחות מוכרים והדמויות שלהם לא ממש מפותחות לפני הכניסה לתוך המשחק. לכן התהליכים שהם עוברים בגוף האווטארים עולם הפנטזיה הם סכמה תסריטאית ולא מהלך שבו הצופים מושקעים רגשית. בנוסף, בשונה מסרטי החלפת גוף שבהם הדמויות פועלות יחד זו מול זו בגוף החדש שלהם מול הגוף הישן, כאן בני הנוער נעלמים עם הכניסה למשחק ומוחלפים בשחקנים המוכרים יותר. כך "הבעיות" לפני הכניסה למשחק נותרות כמוטיבציה מוגבלת.
הסרט הנוכחי מפגיש אותנו עם הצעירים שעברו מהתיכון לקולג' ודרכיהם נפרדו. בעיקר עגום מצבו של ספנסר שלא מחובר ללימודים, שעובד בעבודה מבאסת, ושהקשר הרומנטי שלו עם מרתה נמצא בהשעיה. כשהוא חוזר הביתה לחופשת החג הוא מגלה שהוא צריך לחלוק את חדרו עם סבא אדי הנודניק (דני דה ויטו) המתאושש מניתוח ברגליו. אין פלא שהוא מחליט לחבר מחדש את חתיכות המשחק ג'ומנג'י ולחזור להרפתקה מסוכנת בגוף המשובח שקיבל בסיבוב הקודם. הוא עומד להיות מופתע כשיתגלגל לאווטאר חדש של גנבת (אקוופינה).
פרינג', בת'אני ומרתה מודאגים מכך שספנסר ניתק מגע ולא מגיע למפגש האיחוד שקבעו עם חזרתם מהקולג'ים שלהם. הם מגלים שהוא נשאב למשחק, וכדי שלא יתמודד לבדו עם הסכנות הם מחליטים לסכן עצמם, להיכנס ולהשלים את המשימה יחד איתו. אך הישאבותם למשחק מזמנת הפתעה: בת'אני נותרת בחוץ, ופרינג' מקבל הפעם את הגוף של ג'ק בלאק (אולי מעשה ההעזה היחיד בסרט - לתת באקלים התרבותי-פוליטי הנוכחי לשחקן לבן לגלם דמות אפרו-אמריקנית). מרתה משחקת אותה ושוב מקבלת את הגוף של קארן גיליאן.
ומה לגבי שני האווטארים האחרים? מתברר שהמשחק שאב פנימה את סבא אדי, וטמן אותו בגוף של דוויין ג'ונסון. הפער בין הגוף המקורי לאווטאר מעולם לא היה רב יותר. דוויין ג'ונסון יכול להגזים ככול שיחפוץ בניסיון לחקות את דה ויטו. בנוסף נשאב לתוך המשחק מיילו ווקר (דני גלובר) מי שהיה חברו הקרוב של סבא אדי כשהם ניהלו יחד מסעדה, אבל כשהעסק נסגר ביוזמתו של מיילו חל ביניהם קרע. מיילו מגיע לבית של ספנסר כדי להתפייס עם אדי, אך נשאב לתוך המשחק ונכנס לתוך הגוף של האווטאר המגולם ע"י קווין הארט.
המתכונת חוזרת על הסרט הקודם. יש כמה סצנות אקשן "מטורפות" עם נחשול של בנות יענה תוקפניות, גשרים תלויים וקופי מנדריל עצבניים. הכל ב-CGI המתאים למשחקי מחשב, אך מנטרל אלמנט של דרמה ומתח משמעותיים. יש רע גנרי בשם "יורגן הברוטאלי" (רורי מק'קאן) הפועל כנגד הדמויות במשחק אבל זו דמות שטוחה בתוך הרפתקה משעממת למדי. הסרט לא מציע פיתוח מעניין של הנוסחה או רעיון מקורי אודות היחס בין המציאות והפנטזיה, או הלוגיקה של משחק מחשב. בשבוע שעבר ג'ק בלאק אמר בראיון שהוא שוקל לפרוש ממשחק. אני לא מאשים אותו.
