מאמן הכדורגל שלמה שרף אמר פעם ש"כוכבים יש רק בשמיים ושמות יש רק בתנ"ך". העונה השנייה של "תאג"ד", הדרמה היומית המצליחה של yes, חוזרת לליגה בלי הכוכב הכריזמטי שלה, תומר קאפון, שעזב אותה לטובת שדות הזרים של אמזון. השאלה אם קבוצת הכדורגל של תחנת האיסוף הגדודי תצליח להחזיק את הסדרה בלי המסי שלה נענית כבר בפרקים הראשונים: בקלות.
התאג"ד יוצא להתקפה בערבות רמת הגולן ושם הוא פוגש את הרופא הגדודי שיצטרך להיכנס לנעליים של קאפון בתור החתיך הרגיש, עומר (דניאל ליטמן). לעומר יש אח נעדר, נמרוד, וקצה חוט למקום הימצאו שצץ בפרקים הראשונים יניע את ציר העלילה שיעבור לאורך העונה. דניאל, הדמות של קאפון, חוזר בקטנה בפלאשבקים ובעיקר מושמץ על ידי הדמויות האחרות על שנטש את רותם, אהובתו הפצועה, וברח למזרח.
ארבע שנים עברו מאז סוף העונה הראשונה של "תאג"ד", יותר מדי זמן לסדרה מצליחה כל כך ששברה את שיאי הצפייה לסדרת מקור של yes וגם נמכרה לפרמאונט נטוורק. אבל למזלנו העונה השנייה תאג"ד מצליחה לגשר על הפער, שוזרת בתבונה את הפתרונות לקצוות הפתוחים שהשאירה העונה הראשונה, בעיקר לגבי הפציעה של הפרמדיקית, רותם (היא חוזרת!). כמו כן היא פותחת עולם חדש לגמרי - בסיס ברמת הגולן, החזית הסורית בזמן מלחמת האזרחים וקונפליקט תוך-צה"לי חדש - חיילי התאג"ד מול חיילי הטנ"צ (טיפול נמרץ צבאי), שמתברר שהם חבורה של תופסי תחת שלא מהססים להתעלל בתאג"דים בכל הזדמנות.
עם פתיח חדש-ישן משודרג (שמרפרר קצת לפתיח בגרסה הטלוויזיונית של M.A.S.H) ועם שיתוף פעולה עם צבא הגנה לישראל, שבעונה הראשונה עוד לא הבין עם איזו פצצת יח"צ יש לו עסק וסירב לשתף פעולה, העונה השנייה של תאג"ד חוזרת בפול פאוור. עם היופי של העונה הראשונה, הדיאלוגים המדויקים, הזרימה של העלילה, עם מה שנראה כמו שיפור באמינות ועם דמויות חדשות (עדן סבן, דור הררי, דנה לב, אמיר חורי), "תאג"ד" מצליחה להרים את הרף של סדרות יומיות. העובדה שציון רובין הוא התסריטאי, הבמאי, היוצר וכנראה גם האיש שמגלגל בסוף יום הצילומים את הכבלים, מהדקת את הסדרה כמו חומרה ותוכנה שהותכו זו בזו, והתוצאה היא מוצר אחיד וקל לעיכול.
כמו בעונה הראשונה, שבמהלכה טיפל רובין בנושאים נפיצים כמו שחיתות בצה"ל או מגעים בין חיילים למתנחלים, הנרטיב בעונה הנוכחית מן הסתם יחוג סביב נושא החיילים הנעדרים. אין לי מושג אם מדובר בנושא שרובין מכיר מהחוויה הצבאית או האזרחית שלו, אבל לפחות מהפרקים הראשונים עושה רושם שהוא מצליח להביא את הפן האישי של הסיפור מבלי ליפול למלכודות פוליטיות או שיפוטיות. נחזיק אצבעות להפי-אנד או לפחות ללהיט חדש לבן לולו, אמן.
