בפרק השלישי בעונה הנוכחית של "האחיות המוצלחות שלי", יושבת נטלי, הדמות שמגלמת נלי תגר, במסעדה הודית ומביעה חוסר שביעות רצון. "בא לי לנצל את הרעב שלי למשהו שיותר מתכתב עם הרצון שלי בגורמה", היא רומזת בעודה מנקרת בדוסה שמונחת לפניה. בפועל, במהלך הצילומים שהתקיימו ברובם בהודו, תגר מצהירה שהיא האדם היחיד שהשמין על הסט. "אוכל הודי זאת החולשה שלי", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "אני מוצאת מסעדות הודיות בכל מקום. כשכולם הקיאו ושלשלו - אני תפחתי".
מתוך "האחיות המוצלחות שלי: "הודו", עונה 4
(באדיבות yes)
זה לא ההבדל היחיד בין תגר לבין נטלי, האמצעית מבין שלוש האחיות המככבות בסדרה האהובה מבית yes, שעונתה הרביעית והמקוצרת שלה שעלתה בתחילת השבוע היא גם האחרונה. תגר, 41, שהמראה הצעיר שלה משגר אותה על פי רוב אל דמויות תזזיתיות, לפעמים מרוכזות בעצמן, לפעמים נעדרות בגרות, היא בחייה נשואה לאיתן (בודהה), במאי פרסומות במקצועו, אמא לשני ילדים (רשי בן השבע ותמרה בת השלוש), וחוץ ממשחק היא גם עושה סטנדאפ, מתחזקת תוכנית יומית ברדיו תל אביב וכותבת טור ב"ידיעות אחרונות". "אני בן אדם יותר סבלני ממה שאני נראית. הדמויות שאני משחקת בטלוויזיה הרבה יותר מצוקתיות והן לא מגיעות לקרסוליים של נלי האדם. אבל כנראה שאני מקרינה משהו שמושך אליי את התפקידים האלה", היא מסכמת.
בעונה הזאת נדמה שנטלי אנוכית במיוחד.
"בעונה הזאת מתרכזים במור. נטלי לא עוברת תהליך כמו בעונות הקודמות, היא רק משרתת את הסיפור של מור, אז רואים אותה בתצוגת תכלית שלה. אבל אני לא חושבת שזה עניין של אנוכיות כמו שכשאת במצוקה את רואה רק את עצמך כקורבן. בישראל היא במצב מאוד תקוע ופתאום יש לה הזדמנות לברוח מהמקום הזה. הרבה אנשים עושים את זה. פשוט ממציאים את עצמם מחדש במקום אחר".
היא עשתה רילוקיישן להודו.
"כן. היא במקום קשה בחיים והיא משרתת את הדבר הזה שנקרא נטלי. זה נראה שיש לה ביטחון והיא אוהבת את עצמה אבל זה לא פשוט להיות אישה מעל גיל 30, רווקה, בלי עבודה. את מאוד מסומנת בחברה. החיים הרגילים בארץ מאוד שופטים אותך ובהודו את יכולה להיות מי שאת רוצה. וזה מה שהעונה נותנת - היא מאפשרת לישראליות לצאת מעורה. לא צריך לחיות בעושק המחייה, לא חייבים את המרוץ, אפשר לעשן שם. אתה בא לשם כדי לא לחיות את החיים בארץ. היא אופורטוניסטית, זה כן, ואופורטוניזם זה אולי מגעיל אבל זה לא פלילי, ובימינו חשוב להפריד".
כמו לא מעט סדרות אחרות, גם העונה הנוכחית של "האחיות המוצלחות שלי" סבלה מפיצול אישיות מסוים. היא צולמה באפריל האחרון אבל נכתבה הרבה קודם, טרום 7 באוקטובר. בשלב מסוים היא נגנזה ובתחילת השנה החליטו ב-yes להקים אותה לתחייה. בתוצאה, שמשודרת בימים אלו, האחות הקטנה מור (טס השילוני) יוצאת לטיול אחרי צבא בהודו ומגלה על עצמה הרבה דברים - אחד מהם הוא המרחק הפעור בינה ובין הישראליות המיינסטרימית. "אנחנו בתקופה כזאת של היאחזות בדברים", משערת תגר, "מחזירים את 'ספר הג'ונגל', יש המון כמיהה לדברים שכולם אהבו. וזה אחד הדברים היפים בתעשיית הטלוויזיה. כי בניגוד לחיים, בטלוויזיה כן אפשר לקום לתחייה. בשיר הפתיחה של 'טלנובלה בע"מ' היא אומרת 'בואו לראות אותי מתה בין שמונה לתשע, לא יקרה לי כלום/ בואו לראות אותי קמה לתחייה בפרק הסיום'. וזאת המהות - בטלוויזיה אתה מוגן מהעולם האמיתי".
איך?
"כי בתור שחקן אתה מוגן, המוות הוא לא באמת מוות והאונס לא באמת אונס והדבר הרע שקורה לך לא באמת קורה. תמיד אפשרי שהפרק היה רק חלום וזה פלאשבק והכול חוזר להיות בסדר. מי שעושה טלוויזיה יכול לחוות דברים קיצוניים בחיים, שורה של חוויות, אבל אתה מוגן, אתה לא צריך להתמודד איתם באמת בחיים. אתה במקום מסוכן, אבל לא בסכנה. טלוויזיה גם מאפשרת לנו להביע רגשות בלי שנצטרך באמת להביע אותם".
אז הודו הייתה הבריחה שלך מהמצב בארץ.
"הרגשתי כאילו קיבלתי בועת אוויר, כמו כשצוללים ואם יש בעיה עם הבלון אפשר להעביר חמצן מאחד לשני. גם לחזור לדמות של נטלי בתוך החיים שלי, של אמא לשניים, לחזור לרווקות לתל אביביות, לחוסר המודעות, זאת הזדמנות שאין בשום עבודה אחרת. במובן מסוים זה אפשר לי לחזור לחיים של לפני 7 באוקטובר".
הצלחת להשאיר את הכול מאחור?
"בהתחלה התקשרתי ארבע פעמים ביום הביתה, ואחרי ארבעה ימים שכחתי מזה", היא צוחקת, "דיברתי איתם הרבה משם, הם ידעו להגיד ש'אמא בהודו' וזה הצחיק אותי כשדמיינתי מה אנשים חושבים כשהילדים אומרים שאמא בהודו, זה נשמע כאילו אמא רוחניקית כזאת. כל הכבוד לה שהיא לקחה קצת זמן לעצמה ונסעה להודו!".
נסעה אחורה בזמן, לחיים שלפני 7 באוקטובר.
"לא באמת. באיזו שבת ישבנו על החוף ושתינו שייקים, ובאה הודית אחת, מאלו שעושות צמידים ומוכרות, מן אישה שגרה בתוך כד, ואז היא מסתכלת עליי ואומרת 'ורי הארד אין איזראל נאו, הא?'. ואז את מבינה שהיוצרות התהפכו. שאנחנו המסכנים עכשיו".
"היום קשה לי להתראיין"
פרופיל הפייסבוק של תגר חי ורוחש להפליא, היא הייתה מאוד פעילה בתקופת המחאה החברתית והיום מרכז הכובד עבר להשבת החטופים. היא משחקת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה באופן עקבי כבר יותר מ-15 שנים - התפקיד המפורסם ביותר שלה הוא דפי בסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא - וזריזות הלשון והדיבור המהיר תמיד היו סימן ההיכר שלה. היום תגר שוקלת מילים. "פעם להתראיין היה הדבר האהוב עליי", היא מודה, "היום זה יותר קשה".
זה קשור לאגרסיביות של הדיון היום בארץ, מן הסתם.
"אני לא יודעת. אנחנו חיים בתקופה מחרידה שמשפיעה על כולנו והשיח כל כך רעיל. ב-8 באוקטובר חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע. מסתבר שהנה, מצבנו הוחמר".
אם אפשר היה לצחוק על המצב הזה אולי הוא היה משתפר.
"הייתי רוצה להגיד שבכל דבר יש משהו קומי. אני חושבת שלאורך זמן מוצאים את הדרך להומור שחור, אבל זה לא תמיד פשוט, במיוחד לא כשאנחנו עדיין באירוע. אני לא אוהבת את ההשוואות האלו לשואה אבל גם בגטו עשו תיאטרון וסטנדאפ באושוויץ, תמיד הייתה הבריחה הזאת לתיאטרון ולתרבות וליצירה, וגם בשבילי המקום הכי מדיטטיבי זה לראות הצגה או סרט. אם אני אשב עם המחשבות של עצמי יבואו לי מחשבות רעות, כי הקולות בתוכי מחוברים לעמוד הראשי של ynet. אבל אם אני אלך ל'מלאכים באמריקה' אז שלוש שעות אני שם, אני לא בפושים ולא בטלפון".
אלא שלפעמים המציאות חודרת גם את חומות התיאטרון. בתחילת השנה סיפרה תגר בטור האישי שלה איך במהלך הצגה שבה השתתפה עלה לפתע אדם מהקהל לבמה והחל להשחית את התפאורה. האיש, כך מסתבר, זעם על העובדה שתמונה של הרבי מילובביץ' הונחה בסמיכות לפח אשפה על הבמה. השחקנים והקהל קיבלו את המצב בשתיקה ולאחר מספר דקות ההצגה התחדשה. "אמרנו בלב מבלי להגיב שאלה החיים עכשיו, ועדיף לסתום. לא להגיד כלום ולא לעשות כלום", היא כתבה.
"האלימות לא רק מנורמלת", היא מוסיפה היום, "פעם הייתי מהאנשים שמעירים לאנשים שזורקים דברים על הרצפה. היום אם מישהו ניגש אליי ברחוב כדי לשאול אותי איך מגיעים לאנשהו - אני ממש נבהלת. התחושה עם עצמי במרחב הציבורי השתנתה, אין לי חופש תנועה. איכשהו, בצורה לא הוגנת ומכעיסה, הכול נהיה יותר גרוע".
בטלוויזיה זה לא היה קורה.
"בטלוויזיה זה היה הרגע שבו הדברים היו משתפרים. אני בהחלט מצפה לפרק תשע של המצב שלנו. אני חושבת שאנחנו חיים בעידן שבו מנסים לבטל את המציאות. יש את הסרט הזה של דיקפריו, "אל תסתכלו למעלה", עם האסטרואיד שעומד ליפול על כדור הארץ ובחדשות אומרים לאנשים לא להסתכל למעלה, אבל זה לא משנה את זה שהאסטרואיד עומד להתנגש בהם. אני מרגישה שאנשים מספרים לעצמם כל מיני נרטיבים ורשומונים שיתרצו את המצב בצורה כזאת או אחרת, במקום להביט במציאות בעיניים ולהכיר בה.
"הגרסה הקיצונית של זה קרתה בוונצואלה, כשנהרגו מפגינים והמשטר אמר שהם לא מתו. אז אנחנו עדיין מכירים לפחות בזה שאנשים מתו. המוות מוציא את האוויר מבלוני הניסוי של האמיתות האלטרנטיביות. המוות הוא אמיתי, והנה מוטלות גופותינו ואי אפשר להתכחש לו או לייפות אותו. הוא גם סופי. אבל בעולם שלנו אנחנו רוצים להכחיש את זה שיש חטופים, או להגיד שכולם מתו כבר אז אין טעם לנסות להציל אותם. זה לא נכון.
"אנחנו צריכים להבין שאם לא נוציא אותם לא נהיה ראויים לחיות פה. זה חוב מוסרי. זה יהיה החטא הקדמון שלנו. תשאלי אותי אם צריך להחזיק את ציר פילדלפי - אין לי יומרה להבין את המשמעויות העמוקות של ציר פילדלפי למרות ששירתי שם ואני מכירה את הציר עצמו. חוץ מלדעת שזה כביש אני לא ערוכה לתת לך את ההרצאה, אבל אני כן מבינה ויודעת מה הדבר המוסרי לעשות. אם הייתי אדם מהצד והייתי צופה בסרט הזה שנקרא 'מדינת ישראל', אני יודעת מה אני רוצה שהגיבורים יעשו - אני רוצה שהם יצילו את החטופים. זה שהגענו למצב שבו יש חטופים ואנשים כועסים על האנשים שיוצאים לקרוא להחזיר אותם, זה השבר הכי גדול בעיניי".
אגב, במה השחתת תפאורה שונה מזריקת חול על בן גביר?
"זה לא. גם זריקת חול היא דבר חמור. ואני שמחה שעכשיו יהיה אפשר לאסור את מי שזורק חול, כי יש כמה אנשים שאני רוצה להלשין עליהם, מהחוף בצ'רלס קלור, זורקים חול ומשחקים פוצ'י בולי כאילו אין אלוהים. אני מאוד מקווה שהאנשים האלה גם יעצרו. ואני שמחה ששמנו את עניין החול תחת הזרקור שמגיע לו. לא יכול להיות שאנשים פשוט ינערו את הלונגי שלהם לפני שהם הולכים, אוקי? אני שמחה שהגיע הבן אדם ועצר את ההשתוללות בחול".
"אני לא יכולה לעבוד על עצמי שאני בן אדם משעשע"
מה שתגר מכנה "הדיאלוג שלי עם המוות" החל כשהיא הייתה בת שמונה. סבתא שלה, נלי, שתגר נקראה על שמה, נטלה את חייה בקפיצה. אביה, עו"ד רפי תגר, התמוטט עם מפרצת במוח באמצע דיון בבית המשפט כשהיא הייתה בת 17. הדיאלוג נמשך גם היום, "אבל אני כבר לא מיוחדת יותר, זהו. כולנו עכשיו בדיאלוג עם המוות. זה נהיה המוני", היא קובעת. היום היא מתמודדת בעיקר עם נדודי שינה, שאולי קשורים למצב ואולי לא. "אולי המצב הוא רק תירוץ לא לישון. זה עדיף מאשר להגיד 'אני מוזרה'. אני לא אוהבת את התת-מודע, אני חושבת שהוא צריך להישאר בתת, בגלל זה קוראים לו ככה. מספיק שהופיעה לי עדן ירושלמי בחלום אחרי שהלכתי לשבעה שלה, והלילה הלך. אז ביום אני מקיפה את עצמי במערכות יחסים, באנשים, אבל הלילה הוא מקום אפל ומפחיד, זה הזמן שנכנסים בו פנימה".
כשהיא מדברת על אירועי 7 באוקטובר ועל החטופים, שטף הדיבור של תגר נעצר כמעט לחלוטין. "אני לא בן אדם שאת יכולה להגיד שזה עובר לידו. אני בזה כל היום, זה בשוכבי ובקומי", היא מודה בלחישה, "ובכל פעם שקורה משהו נוראי, אני בקושי מצליחה להביא את עצמי בכלל לתפקד. וגם כשאני מצליחה - את מכירה את המקום הזה, שיש לך רגע, שאולי שתית משהו וצחקת עם חברים ולחצי שעה שכחת שיש לך תינוק? ופתאום תפסת את עצמך ונלחצת מזה ששכחת אותו לחצי שעה? ככה אני מרגישה. שלפעמים אני נהנית ואני ברגע כיפי בים עם הילדים בסוף הקיץ, ויש לי כזה חיוך ופתאום אני אומרת 'שכחתי מזה', ונבהלת".
הסטנדאפ שלך השתנה מאז 7 באוקטובר?
"כן. בהתחלה היה לי מאוד קשה לחזור להופיע, אני לא אשקר. לא ידעתי איך לעשות את זה, אבל בגלל שהופעתי מול חיילים וראיתי שאנשים צמאים לזה ובעיקר שלי זה עושה טוב, אז בפברואר אמרתי למנהל שלי שאני רוצה לחזור להופיע. זה נותן לי כוח. אולי אני גם אופורטוניסטית במובן הזה".
למה?
"אני חושבת שההופעה מכריחה אותי לא ליפול למרה שחורה לחלוטין. מחר יש לי הופעה שקנו ממני לפני המון חודשים. פעם אולי הייתי מבטלת אותה, אבל אני חייבת להרים את עצמי. אני חייבת להתלבש יפה וחייבת להתאפר, ואני יודעת שאחרי ההופעה אני ארגיש מדהים, אני יודעת שיהיה לי טוב. זה כמו..."
כמו אחרי שיעור יוגה.
"בדיוק. את אף פעם לא אומרת 'יואו, למה הלכתי לשיעור פילאטיס הזה? זאת הייתה טעות ללכת לשם היום'. אז גם בחיים שלי באיזשהו מקום זה הדבר שהכי מחזיק אותי. בהופעות אני לא מדברת ממש על 7 באוקטובר אבל כן על איפה הופעתי, על איך אני פוחדת בחו"ל, איך אני נהיית רגשנית כשאני רואה חיילים. אני לועגת גם לפטריוטיות הציונית שלי, לקשר למקום הזה. גם כשאני משתפת את הקהל שלא קל לי, אנחנו בתוך זה ביחד".
להורים לילדים קטנים התקופה הזאת מורכבת במיוחד, כי היא מאלצת אותם לחיות בשני יקומים מקבילים.
"אין ברירה. בראשון בספטמבר, אפילו שהתעוררנו לבשורות המחרידות על הרצח של ששת החטופים, העמדתי את עצמי על הרגליים וליוויתי אותם למסגרות וצילמתי אותם נכנסים בשער. יש בזה הרבה נחמה, סיבה לחיות, ובגלל זה הקונספט של הורים וילדים בכלל עובד. אני מרגישה שלא מספיק משווקים את האסנס הכייפי בדבר הזה. מה יותר כיף מלהתעורר בבוקר ושני ילדים הכי מתוקים בעולם מחבקים אותך?".
אפשר להגיד שהתאכזבת לטובה מהאמהות.
"כן, כי היו לי ציפיות כל כך נמוכות מעצמי, אני רואה כל מיני ראיונות עם שחקניות צעירות וכוכבות פופ שאומרות שהן רוצות להיות אמהות צעירות. אלה אף פעם לא היו התשובות שלי, זה תמיד היה משהו שהפחיד והרתיע אותי. באתי לעולם של האמהות די עם הגב נגד הקיר, השעון תקתק לי והרגשתי שאולי בסיטואציה אחרת אפילו לא הייתי מביאה ילדים. אבל בסוף מאוד הופתעתי מעצמי ודווקא זה גרם לי להפתח לעולמות אחרים. כי הייתה לי דעה כל כך ברורה על איך אני אהיה והיא הייתה הפוכה ב- 180 מעלות מהמציאות, וזה גרם לי לנסות עוד דברים חדשים. גם סטנדאפ ורדיו והעיתון - כל הדברים האלה לא היו לי לפני שהייתי אמא. אז נכון שזה לא תמיד קל, אבל גיליתי שאני הרבה יותר חזקה וסבלנית ומסתדרת. אני בטיפול כבר עשר שנים והאמהות מכריחה אותך להשתנות. להיות מפוזרת זה מגניב וסקסי בגיל מסוים, ויש גיל שזה כבר מביך".
נעים לך לג'נגל בין כל כך הרבה עיסוקים?
"זה מציל אותי. אסור לי להיות בחופש. זה מצחיק כי אני מרגישה שאני מצחיקה המון אנשים, אבל כשאני עם עצמי אני לא מצליחה לתת לעצמי את אותו מענה שאני נותנת לאחרים. אני לא יכולה לעבוד על עצמי שאני בנאדם משעשע כי אני לא משעשעת את עצמי. יש לי מבט קומי על הסיטואציות שקורות לי, אבל אני לא מהאנשים האלה שנהנים להיות עם עצמם. קשה לי להיות עם עצמי לבד. אני תמיד אוהבת קהל, גם אם זה של ילד בן שבע וילדה בת שלוש. כשקורה לי משהו אני תמיד אומרת שזה לא סתם קרה, זה סטורי".
