"אהבה ואנרכיה" הוא שם הספר שסופי, גיבורת הסדרה השוודית בעלת אותו השם, ניסתה לכתוב בשנות ה-20 לחייה. היא לא הצליחה להשלים את כתיבתו, בין היתר משום שבעלה לעתיד, שפגשה באותה תקופה, הכריח אותה לשנות מסלול ולהירשם ללימודי מנהל עסקים. בצירוף מקרים מפתיע, אהבה ואנרכיה הם בדיוק שני הדברים שחסרים שנים לאחר מכן בשגרה של סופי, יועצת אסטרטגית מצליחה לחברות עסקיות וגם אמא לשני ילדים, שחיה חיים משעממים אך תובעניים עם גבר שאובססיבי לבחירת אריחים לאמבטיה.
קשה יותר לשפוט סדרה שוודית, בטח אם היא נלעסת על ידי האלגוריתם של נטפליקס ויוצאת ממנו אל המסך. סביר להניח שלא מעט ניואנסים שנוגעים להלך הרוח השוודי הולכים לאיבוד בדרך. האומה שהביאה לנו את איקאה מחד ואת "הגשר" מאידך, הבהירה לנו שמתחת לחיים הבלונדיניים והתכליתיים גועשת איזו מאגמה, ושברגע שהיא תאתר לעצמה סדק היא תתפרץ בשאגה החוצה. אז מה עושה סופי כדי לשרוד את החיים המושלמים שלה? מאוננת ככל שהזמן מתיר לה, ובהמשך גם מוצאת לעצמה פרטנר צעיר למשחקי ריגוש שמזרימים לה קצת אדרנלין ליומיום עד שגם זה הופך למסוכן מדי.
התיאור הזה אולי נשמע מסעיר ובוטה, אבל "אהבה ואנרכיה" היא דרמה קומית, וככזאת אין לה הרבה יומרות להחזיק את הצופה שלה מעבר לשעשוע. אפשרות אחרת היא שיש לה יומרות כאלה, אבל הן לא צלחו. רובה ככולה עוסקת במשחק ההדדי של סופי ומקס, עובד טכני בהוצאת הספרים ששוכרת את שירותיה של סופי. הם מאתגרים האחד את השני במשימות כמו "תנזפי במישהו תוך 30 דקות" או "תעשה משהו מזעזע כשנגיע לעבודה". הפלרטוט הזה אמנם מתפתח לסוג של רומן קטן אבל לא באמת. אף אחת מהדמויות – סופי ומקס, דמויות המשנה, המשפחה של סופי או האנשים שעובדים איתה בהוצאת הספרים – לא משתנה או מתפתחת במהלך שמונת הפרקים.
צפייה בסדרה שאינה דוברת עברית או אנגלית היא עניין מרענן בפני עצמו, ונטפליקס ללא ספק דוחפת את הטלוויזיה לכיוון הגלובלי. אבל "אהבה ואנרכיה" היא לא נציגה מוצלחת של הטעימה משפות זרות. גם כשהיא נוגעת בנושאים מעניינים, היא עושה את זה באופן מסויג. למשל כשאבא של סופי גונב מחנויות כמחאה על הדיגיטציה ההולכת ומשתלטת על חייהם - על אף שמכך בתו מתפרנסת; הוויכוחים בהוצאה לאור על האיזון בין ספרות רייטינגית לספרות איכותית; השאלה מה סופי תעשה, כמו אחרונת מתמודדי הריאליטי, כדי להביא את האמת שלה ועוד. בכל השאלות האלה הדמויות רק נוגעות ומיד מסתלקות, כאילו היוצרים העניקו להן נקודות פתיחה ודילמות, וציפו מהן להתפתח בכוחות עצמן. הפרקים קצרים יחסית והעובדה שמדובר בשמונה בלבד מאפשרת בינג' זריז, אבל לא כזה שישאיר אחריו תחושה של אהבה, אנרכיה או סתם זיכרון ארוך טווח.