שבועיים לפני שהתקרה קרסה לכולנו על הראש יצא "ואלס עם שאנן" של הדג נחש. שאנן סטריט תיאר בו לא רק את מה שעבר עליו בשירותו הצבאי בעזה והותיר בו ובחבריו צלקות למכביר, אלא גם אירוע אחד אופטימי שהודחק עד שהתפרץ: התגובה הנלהבת ברחובות הרצועה לוועידת מדריד ופתיחת עידן השלום. "הכמיהה לשלום שהייתה פה לא הייתה רשומה רק עלינו בטאבו", כתב סטריט נוכח מה שראו עיניו.
"ואלס עם שאנן" הוא עדיין שיר נפלא וחשוב, אבל בעל כורחו נדמה שגם הוא שייך לעולם שהיה ואיננו. הרוע והברבריות שהתפרצו על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר הופכים את המחזה עליו סטריט שר לדרישת שלום (תרתי משמע) מהעבר שאיש לא מסוגל לקבל כרגע, ואי אפשר להאשים אף אחד שקצת פחות זמין כרגע להתפעל מאותן שעות שבהן עזה לא הייתה מקור לצער אינסופי (גם לתושבים ולתושבות שלא תומכים בארגון נפשע). לצד כל היגון ששוטף אותנו כבר שלושה שבועות, נצטרך לחשוב האם יהיה שלב שבו נוכל לדבר שוב על "דלי שהתקווה שהתה בו". עכשיו הדבר היחיד שיש בדלי זה גושים ענקיים של הרגשה מחורבנת.
לכתבות נוספות בערוץ תרבות:
באווירה הזאת, לא פלא ש"שבעה גדיים" של אביב גדג' עוד לא בחוץ כמה ימים וכבר הוא ממלא את הוואקום ופוגע ישירות כמו חץ לתוך לב שנשבר לרסיסים. האפוס שמסיים את "עולם מופלא איפה אתה", אלבום הסולו הרביעי של גדג', הוא מסוג השירים שמתיימרים (במובן החיובי ביותר של הביטוי) לכונן מיתוס ולשמש אגדת עם, ממש כמו סיפור "שבעת הגדיים" שמוזכר בטקסט ועל שמו נקרא השיר. אבל רצה הגורל והוא ראה אור בדיוק כשכולנו מבוהלים ומבוהלות מזאבים רעים ומתוחכמים, כמו זה שמטיל אימה לקראת הסוף.
זה נוגע כל כך עמוק, כי המוזיקה החרישית (גיטרה עדינה, תופים מינימליסטיים, פסנתר רודס מייבב) שמלווה את אגדת הבלהות של גדג', שיותר מדבר מאשר שר, היא הפסקול של אומה ששקועה עמוק בבוץ של חוסר אונים. זה הריקנות שהשתלטה על המוח, זה הראש שקבור במדרכה, זה עוד לילה בלי שינה. "שבעת הגדיים" הוא האיזמל שפותח את הגוף בדיוק איפה שאנחנו הכי פוחדים לגעת: בשאלה איך ממשיכים לחיות במציאות שבה הזאב הרע "עדיין צועד חסר בושה בינינו, מסתובב חופשי ליד ילדנו, ואי אפשר לעשות דבר, גם אחרי 30 שנה אי אפשר לעשות דבר".
נדמה שכבר 30 שנה גם גדג' עצמו מתחבט בסוגיה דרך האפוסים שהוא מקפיד לחבר כמעט בכל אלבום, החל מלהקת אלג'יר ("נאמנות ותשוקה" ו"ירח במזל עקרב") ודרך אלבומי הסולו ("תפילה ליחיד" ו"המדריך לפליט"). למעשה, רק באלבומו הקודם, "שרף אורנים" המופתי מ-2016, אין קטע שאורך מעל ל-10 דקות. לעומת זאת, ב"שבעת הגדיים" (שאורך כ-13 דקות) גדג' ממשיך את המנהג לצטט מטקסטים קודמים של עצמו ומשירים של אחרים: לפתע הוא מזכיר, למשל, את "אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש" מ"נאמנות ותשוקה". את המילה "ובלילות" הוגה בצליל שמזכיר את "ואיך שלא" של אריאל זילבר. וכשגדג' מתאר את עצמו בתור "קוץ ברוח" אי אפשר שלא להיזכר בשיר היפהפה באותו השם של אחיו, שלום גד.
אבל מעבר לכל זה, ב"שבעת הגדיים" גדג' מפעיל את כל המנועים הספרותיים קדימה בנושאים שהעסיקו אותו מאז ומתמיד: טראומות שלא ניתנות לריפוי, הגירה שאף פעם לא נגמרת בהרגשה של בית, משפחות שנשארו שבורות ורצוצות מחוץ לחלום הישראלי, סודות נוראיים שאף אחד לא מדבר עליהם והרבה מאוד זיוף שנועד לכסות על כל החטאים עד שהם ילבינו, מה שלא יקרה אף פעם.
לכן, יהיה זה פשטני להסתכל על "שבעת הגדיים" רק מבעד לפריזמה של ההקשר המלחמתי: גדג' אומנם מצטט את "זכור אשר עשה לך עמלק" כפי שרבים עושים בימים אלה וגם אומר "אנחנו לוחשים במקום שצריך לצעוק, שוכחים, מגמגמים במקום שצריך להרוס ולנתוץ", שזה נשמע כמו טקסט שנלקח היישר מאולפני הטלוויזיה. אבל "שברי הלוחות" אותם אנחנו נושאים על גבנו הרבה יותר עמוקים ורחבים מזה: הם אקו-סיסטם שלם של ריקבון שהותיר אותנו חשופים לגמרי תחת אשליה של ביטחון. והדרך לשרוד היא לא רק לצעוק במקום ללחוש: "לפני שהעדינות תמות", אומר גדג', "הושיטו לה יד...אל תספידו. אל תגידו עכשיו קדיש על החי".
"שבעת הגדיים" נפתח בקול של צווחת ציפורים. לפי רשימת הקרדיטים אלו ציפורי הלילה של עין הבשור, המושב שבו גדג' גר עם משפחתו. 20 דקות נסיעה בלבד מתלמי אליהו, המושב שבו גדג' נולד. לא פלא שחבל הארץ הזה, עם הכאבים והצלקות שלו, לא עוזבים את גדג' במיוחד בשירי המיתוס שלו. שם הוא ביקש את "השבר המוחלט ולא את החלקי... השבר הסופי / השבר האלוהי / השבר המלכותי" ("ירח במזל עקרב").
בבוקר המוקדם של 7 באוקטובר, ציפורי הלילה של עין הבשור סיימו משמרת ומחבלי חמאס הסתערו על היישוב ונתקלו בגילויי גבורה מפעימים של כיתת הכוננות. אנשים נלחמו שם על חייהם וחיי משפחתם וחבריהם עם טוריות וגרזנים, בין השאר. "ניצלנו בזכות האנשים הגיבורים והנפלאים של מושב עין הבשור שפעלו באומץ בלתי נתפס, והצליחו להדוף את המחבלים מהישוב בכוחות עצמם", כתב גדג' בעצמו, אחרי שהוא ומשפחתו עזבו את העוטף בשלום. "אנחנו שבורים ואבלים על כל כך הרבה חברים ושכנים שאיבדנו ודואגים מאוד לנעדרים ולחטופים שגורלם עדיין לא ידוע. לי לא נשארו מילים, רק זעם ודמעות".
את הזעם והדמעות הללו שומעים היטב ב"שבעת הגדיים", שכמובן נכתב הרבה קודם. יעברו שנים, אם בכלל, עד שהם יפסיקו לצלצל באוזניים ולהגיח בחלומות. אבל חשוב לשים לב לחיבור שגדג' מבצע בסוף הקינה: תחילה הוא תוהה "מתי תהיה לנו שלווה אמיתית, מתי נוכל באמת להגן על בנותינו, בנינו, אבינו ואמנו". אבל אז הוא שואל שאלה לא פחות דרמטית: "מתי נעשה צדק שווה". מתי באמת?
