את עבודת סוף הקורס שלה בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה הקדישה נועה נבו לצעירים וצעירות הסובלים, ממש כמוה, מהפרעות קשב וריכוז. בסדרת דיוקנאות שצולמו בתוך חדרי השינה שלהם היא מספקת הצצה לעולמם האישי והכאוטי. כל תמונה מלווה בטקסט בכתב ידו של המצולם בליווי הסבר מהי הפרעת הקשב עבורו.
"כשהייתי בכיתה ח' אובחנה אצלי הפרעת קשב וריכוז. עד הבגרויות סירבתי לקחת ריטלין בגלל תופעות הלוואי ואז הבנתי שאין לי ברירה", חושפת נבו בטקסט צפוף המלווה את הדיוקן שלה, המוצג אף הוא כחלק מהסדרה. כדי להתנהל טוב יותר בחיים ובמטרה להפסיק את השימוש בריטלין, היא פנתה לעזרה מקצועית. "במהלך הטיפול הבנתי שהפרעת קשב זה הרבה יותר מ'לא להקשיב בשיעורים'. זה קושי בעמידה בזמנים, קושי בהתארגנות ואפילו לפגוש חברים זה דורש הרבה, בגלל הריכוז בשיחה. הופתעתי מהמקום שזה תופס בחיים שלי וככה הגעתי לפרויקט".
סדרת הצילומים נולדה כאמור מרצונה של נבו להבין איך אנשים שמתמודדים עם הבעיה חווים אותה ומה הם מרגישים. "במהלך השיחות עם המצולמים עלתה וחזרה התחושה שלא מבינים אותם עד הסוף, וכי אנשים שלא חווים את זה חושבים שזה תירוץ לא לעשות דברים ולא מבינים את הקושי שבזה", היא משתפת.
המצולמת חנה-לאה מספרת: "אני פוגשת את הפרעת הקשב והריכוז (ADHD) בכל תחום, ללא יוצא מן הכלל, בין אם אני עם חברות, בין אם אני בבית סתם יושבת או צריכה לעזור. מתבלבלת, שוכחת מה אני רוצה, מה התכוונתי לעשות או מה רצו ממני. ובין אם אני בלימודים מנסה לשבת ולהתרכז בהרצאה של שלוש שעות שאי אפשר להחסיר אפילו רגע ממנה. והרגליים שלי קמות מעצמן כמעט. לפעמים זה מרגיש שאני לא באמת מסוגלת. אני יושבת ומנסה לזכור מה רציתי, מנסה להתרכז במה שאני רוצה לעשות ופשוט לא מצליחה. כאילו הראש שלי לא אוחז בכל המידע.
"ואני כל כך רוצה כי אני באמת (נראה לי) מסוגלת. פשוט משהו מנותק וזה כל כך מרגיז אותי. למה כולם יושבים 3 שעות רצוף ולא מפסידים חצי בבהייה בחלון? למה אף אחד לא מאבד את זה? למה אני נשארת בתוך הראש שלי לפעמים? למה זה מבוך בלי יציאה? למה? אין לזה תרופה או חיסון שיגרום לזה להיעלם לגמרי. צריך ללמוד איך לקבל את זה. להתייחס לזה, לעזור לזה וגם לפעמים לאהוב את זה. לאהוב את הרעיונות שפורצים בבת אחת, את האנרגיות וכוח הרצון שזה נותן. אבל לפעמים ואפילו לרוב זה פשוט מעצבן ומתסכל.
"אני רוצה ללמוד, אני רוצה להצליח, אני רוצה לזכור מה אימא רצתה, אני רוצה להקשיב לחברה שלי עד הסוף בריכוז ולזכור הכול. לא רוצה להעליב אחרים בזה שאני לא זוכרת פרטים. רוצה להיות שם בשבילי ובשביל כולם. ברור שברוך השם עם השנים התאזנתי ולמדתי לעשות דברים בצורה שלי. אבל לפעמים מרגיש שאני פשוט מתרסקת, פשוט לא יכולה יותר, רוצה לברוח לראש אחר, ראש בלי בעיות חיבור וזה מאבק יומיומי. כל יום מחדש לנצח. אבל כשמנצחים זה הסיפוק הכי גדול והכי משמח ואף אחד אחר לא יכול להכיר בזה".
מאיה כותבת בקצרה: "כשהחדר שלי מבולגן אז הראש שלי מבולגן גם".
רמזי מעיד: "ממש קשה לי לשבת ללמוד להרבה זמן. ממש קשה לי לזכור פרטים רבים לאורך זמן. ממש קשה לי להתרכז בשיחות עם אנשים. ממש קשה לי להבין ולהביע רגשות. ממש קשה לי לשמור על רמת מוטיבציה גבוהה".
אבי: "קשה לי לשמור על סדר לאורך זמן, קשה לי לקבוע תוכניות לזמן הקרוב (לו"ז). אם אני קובע משהו ומבטלים לי באותו יום אני נכנס ללחץ ולוקח לי זמן עד שאני חוזר לתפקוד רגיל. כשאני יושב עם חברים ויש סביבי הרבה אנשים קשה לי להקשיב למה שאומרים לי ואני מאבד את הריכוז מאוד מהר. כשאני לומד בזום קשה לי להתרכז ודעתי מוסחת כל הזמן".
ספיר: "אז אובחנתי כבעלת קשב וריכוז מסוג ADD, טיפוס 'חולמני'. מי שמכיר אותי זה מתחבר לגמרי... אני רגילה לשמוע מגיל קטן שלפעמים אני 'עפיפון', 'אסטרונאוטית'. כשהייתי קטנה הייתי שוכחת ומאבדת הרבה דברים. עם המודעות ל'בעיה' יש ליותר דרכי התמודדות. והיום, אני לגמרי מסתדרת עם ה-ADD שלי ומתיידדת איתו. בלימודים אני לא מרגישה שזה מפריע לי, להפך, יש יתרונות של יצירתיות שתורמים לי ועוד יתרונות של רוגע ושלווה. מה שכן, בנהיגה זה מקשה עליי. הרבה פעמים אני מרגישה קשיים בארגון. או שאין לי 'אמצע', לפעמים מתוקתקת מדי ומסודרת מדי, ולפעמים הכול ברדק. תלוי בעומס שלי בחיים".
יוסף: "קשה לי להזיז דברים על מנת להתקדם, אינני מספיק לעשות הרבה דברים במהלך היום והדברים נדחים מיום ליום, עד שנוצר עומס בלתי ייאמן".
יוני: "מעבר לדברים הרגילים, כמו שנגיד מאוד קל להוציא אותי מריכוז, או כשאני לא יכול כשיותר מבן אדם אחד מדבר או פונה אליי (מאוד מבלבל) - המקום שהפרעת הקשב הכי פגעה בי או פגשה אותי או נגעה לי אישית היה בהתארגנות ותכנון. נגיד, לארגן את היום שלי או לתכנן איך לגשת לעבודה בלימודים או מבחן. צריך לעשות סדר עדיפויות ולחלק לתתי משימות, לתעדף ולחלק זמנים ולצפות אתגרים והכול פשוט כל כך מציף. אני לא מצליח לחלק בראש שלי את כל העניין - הכול מקשה אחת מאיימת ומאתגרת".
