בדרך כלל, עם חלוף סוף השבוע הראשון בפסטיבל קאן מתחילה ההגירה החוצה מהריביירה הצרפתית. לרוב, במהלך המחצית הראשונה של מפגש הפסגה של הקולנוע הבינלאומי, המפיצים, המפיקים, הבמאים, ואלו שרואים את עצמם כאלה, הספיקו להיפגש עם מי שהיו צריכים להיפגש, להתחיל משא ומתן על רכישת דרמה שבדית או זוועתון טייוואני, אולי אפילו לסגור עסקה להפצת מותחן ברזילאי. שנה אחר שנה זה קורה. סוף השבוע מסתיים, ואיתו מורגשת צניחת אנרגיה, נפילת מתח גדולה, כמו גם ירידה משמעותית במפלס האלכוהול.
אולם בשנה המוזרה 2021, פסטיבל קאן נפתח מלכתחילה כשהוא נטול מוג'ו. הרחובות דלילים מבעבר, המסעדות ריקות, והרבה פחות אורחים סקרנים או צלמי פפרצי מתצפתים על השטיח האדום בחיפוש אחר כוכבת נוצצת ושמלתה. מן הסתם מדובר בהשפעת הקורונה, אשר סדקה את הפסאדה של האירוע הזוהר הזה. אבל יותר מכל הורגשה פגיעת המגיפה במארקט שממוקם בירכתיי מתחם הפסטיבל המפואר, ומכתיב את הדופק לאירוע עצמו. החללים העצומים שבכל שנה מאכלסים דוכנים של חברות הפצה והפקה מכל העולם, וקרנות קולנוע ממדינות שונות ומשונות נותרו מיותמים כמעט לחלוטין. רבים חששו להגיע והסתפקו בפגישות מקוונות.
פסטיבל קאן – המארקט המיותם
(צילום: אמיר בוגן)
ועל אף ולמרות הכול, לפחות מנקודת מבטם של המארגנים, פסטיבל קאן מתקיים כסדרו – גם אם באיחור של חודשיים. זהו עדיין האירוע המרכזי של הקולנוע העולמי ולמעט אי ודאות וחריקות בנוגע לפרוטוקול הבריאות ובעיקר היישום שלו, יש למנהל האמנותי תיירי פרמו סיבה טובה להיות שבע רצון גם השנה. תוכנית הסרטים רחבה ומגוונת, ונכללים בה יצירות חדשות של טובי הבמאים וכן הברקות מקוריות של קולנוענים צעירים, ולשם שינוי גם המון קולנועניות מבטיחות, שזכו להציג את מרכולתן. פרמיירה בקאן היא תמיד הישג להתגאות בו, גם אם ההקרנות השנה לא מלאות, לעתים אפילו דלילות ועצובות. ובניגוד לעבר אין מסיבות ענק הוללות למהול בהן את האכזבה.
עוד על פסטיבל קאן:
אלכס בכרי מהצד הפלסטיני
אלכס בכרי נמנע מלצאת למסע לריביירה הצרפתית לרגל בכורת הדרמה היפה שביים ערן קולירין "ויהי בוקר", שבה הוא מככב בתפקיד הראשי. אולם לא הקורונה הניעה אותו מלהתייצב על השטיח האדום, אלא המחאה שלו על התיוג של הסרט כישראלי, וההתנגדות שלו לייצוגה של המדינה. השחקן הפלסטיני-ישראלי לא הגיע לקאן בגופו, אולם ככל שמדובר ברוחו הוא השתלב בפעילות המכון הפלסטיני לקולנוע מרמאללה ובמצגת שלו במסגרת Cannes Docs. הדוקו שבכרי ביים, צילם וערך, נקרא "המקרין האחרון" והוא נכלל בתוכנית Palestinian showcase שכוללת ארבעה פרויקטים שונים. הסרט מתויג כפלסטיני, הופק על ידי מאי עודה מרמאללה ולא מושקע בו כסף ישראלי. הוא מלווה גבר מזדקן בשם חוסיין ששימש כמקרין בבית הקולנוע הישן בג'נין ומנסה להיאחז בתפקיד אחרי שיפוץ במימון אירופי. לצד הצצה קצרה מהפרויקט שנראה לבבי ואנושי, קיבלו הנוכחים באולם גם ברכה ופנייה בווידאו מבכרי עצמו שכאמור לא הגיע, אך הודה למארגנים על הבמה שהוענקה לו כסרט פלסטיני.
מגרש הרוסים
פרשת החרמתם של שחקני "ויהי בוקר" החווירה ברמת העניין הבינלאומי אל מול היעדרותו הדוממת של הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב, שאינו מורשה לצאת את גבולות מולדתו בגלל המגבלות המנהליות שהטילו עליו הרשויות. הקרנת סרטו החדש "השפעת של פטרוב" התקיימה מול יציע מלא אבל שלא בנוכחותו, אולם שחקניו היו שם וענדו סיכות עם תמונתו כמחאה על התעמרות הממשל בו. כזכור גם לפני שלוש שנים, סרברניקוב לא הגיע לבכורת סרטו "קיץ" בפסטיבל לאחר שנשלח למאסר בית בטענה לעבירות מס. הגרסה הבלתי רשמית היא שהבמאי החתרן הרגיז את הכנסייה האורתודוכסית ברוסיה בגלל סרטו הנוקב "הסטודנט", וממשל פוטין התבקש לרסנו. לפי היצירה הנוכחית שלו, התנועה שלו אולי הוגבלה אבל החזון שלו איבד כל שליטה.
"השפעת של פטרוב", שמומן ממקורות תקציבים באירופה, מתחיל עם דמותו של פטרוב החולה והמשתעל באוטובוס דחוס. זו כנראה רק שפעת, הוא לא חיובי לקורונה, והסרט אינו חיובי לשום דבר. הבמאי מפגין מיומנות מרשימה בכל רזי העשייה הקולנועית עצמה תוך מעברים תמידיים בין סגנונות וז'אנרים. אבל לא ברור מה באמת קורה פה, ונראה שיש פה ביטוי ללפחות ארבעה אגפים שונים במוחו של הגיבור, אבל משהו בסינפסות לקוי ומסתחרר בתוך הפלונטר התודעתי. מה מציאות, ומה הזייה, מה חלום ומה זכרון. הכול מתערבב וסרברניקוב לא טורח לתת פתרון.
ככלל, הנוכחות של הסרטים הרוסיים השנה בקאן והתכנים הפוליטיים שהם מבטאים, שקולים לאלו הישראליים. אם יש מסר ברור אחד ב"השפעת של פטרוב" שנכלל בתחרות הרשמית, הוא שהכול רקוב ברוסיה. החברה אלימה, תנאי החיים מוזנחים והיחסים הבין אישיים עלובים. יש בכך ביטוי למצבו האישי של הבמאי, ובדרמה "מאסר בית" של אלכסיי גרמן הבן דומה כי יש התייחסות בדיוק למקרה של סרברניקוב ואחרים, שכן העלילה כולה מתרכזת במרצה לספרות שמוצא עצמו בסיוט פוליטי-בירוקרטי כשהוא נשלח למאסר בית בעקבות האשמות על מעילה בכספי ציבור. עם זאת, ברור לכל כי מקור ההתעללות של הרשויות נובעת מהביקורת שהשמיע על ראש העיר המושחת. מסכת ההתעללויות שהאינטלקטואל עובר מצד הפקידים, אנשי החוק וגם עבריינים בתשלום. ממש כמו במקרה של סרברניקוב. לכאורה מדובר בביקורת ברורה נגד שלטון פוטין, אלא שיש מי שסבורים כי סרט זה דווקא משרת את הממשל כי בסופו נשאלת השאלה האם הרצון לשינוי משנה משהו. סרט רוסי נוסף שהוקרן הוא הדרמה המשפחתית "להרפות את האגרופים" המתרחשת בצפון אוסטייה. לא מדובר בדרמה פוליטית בגרעינה, אך היא יוצאת נגד השמרנות הפטריאכלית כשאישה צעירה מנסה להתגנב מחוץ לבית אביה החולה שאינו מוכן לשחררה לחופשי.
שמות גדולים, סרטים קטנים
אם מדברים על אכזבה, שניים מהסרטים המדוברים בתחרות הרשמית היו בגדר מפך נפש אמיתי והיוו תזכורת נוספת לכך שהעובדה שבמאים מהוללים חוזרים שנה אחר שנה לפסטיבל קאן עם סרטיהם חדשים, איננה ערובה לכך שהיצירות עצמן איכותיות. כך במקרה של "אנט", סרט הפתיחה של הפסטיבל, בבימויו של היוצר הצרפתי האהוב לאו קראקס והדרמה השערורייתית "בנדטה" של פול ורהובן.
"אנט" הוא מחזמר שמשלב הופעות תיאטרליות של אדם דרייבר ומריון קוטיאר עם תאורה משתנה ורקעים חזותיים מרהיבים, הכול נעטף יחדיו בסיפור אהבה לבבי של פאוור-קאפל תרבותי אשר מתדרדר למלנכוליה, התנכרות ואלימות. אבל גם אם העטיפה נוצצת, ואפשר להתרשם מסצנות השירה של דרייבר וקוטיאר, וכן מסצנות הסקס החושפניות שלהם, העלילה עצמה פשטנית והדיאלוגים והשירים נטולי עומק, שלא לדבר על ניואנסים. גם הנאמברים אינטימיים וצנועים ולחלוטין לא סוחפים, כנראה בכוונת תחילה. בכל מקרה, "לה לה לנד" זה לא. זה נחמד בתור הפלצה מתחכמת, אבל אין פה את העונג המצופה ממחזמר. השטיק החביב של הסרט הוא דמותה של אנט, בתם התינוקת של שני הגיבורים, שמעוצבת כמעין בובה. הברקה משעשעת, ומאוד מקריפה, אבל כמו בייבי יודה מ"המנדלוריאן" של דיסני, זה מה שנשאר איתך בסיום הצפייה.
פול ורהובן ידוע בחיבתו לשערוריות, ורק לאחרונה גוללה שרון סטון את תמרוניו הנכלוליים במהלך צילומי סצנת החקירה מ"אינסטינקט בסיסי". אבל הבמאי ההולנדי הוותיק לא נרתע וממשיך למתוח את הגבולות, וכך גם ב"בנדטה" שעלילתו מתרחשת במהלך ימי הביניים במנזר בעיר פשיה שבאיטליה. בעוד מגיפת המוות השחור משתוללת בכל עבר, בנדטה (וירז'יני אפירה) שהתקבלה כנזירה בילדותה סוללת את דרכה להשתלטות עוינת על המנזר כולו בדרכי עורמה תוך שימוש לא ראוי בדימויים נוצריים קלאסיים. לצד האמונה האדוקה שלה בישו, היא מלאת תשוקה מינית כלפי נזירה אחרת. מערכת יחסים של אהבה שנאה שמתפתחת בין השתיים, גולשת החוצה בדמות סצנות סקס בוטות, והתנגדות לכל מה שקדוש – כולל ההיררכיה של הכנסייה הקתולית שיוצאת נגדה. ההתרסה של ורהובן נגד הממסד הדתי אינה מחדשת למען האמת, אבל התחושה היא שהוא מתאמץ להרגיז ולהכעיס בכוח את אנשי העולם הישן והשמרני בסרט שיראו בעיקר צופים ליברלים צעירים שפחות יתרגשו מהשערוריה המאולצת, גם אם יתרעמו על מה שנדמה לפעמים כמו דחקה על חשבונה של הבמאית סלין סיאמה והדרמה הלסבית "אישה עולה באש" החביבה על רבים מהם.
הסרט המוצלח ביותר בפסטיבל עד כה, לפחות לטעמי, הוא "האדם הכי נורא בעולם" של הבמאי הנורבגי ג'ואכים טרייר, ששב לקאן אחרי הניסיון הכושל שלו באנגלית מ-2015 "השקט שבפנים". הפעם הוא שוב מלהטט בשפת האם שלו, על פי תסריט מבריק שכתב עם שותפו היצירתי אסקיל ווגט (שהציג בעצמו מותחן מצוין בבימויו במסגרת מבט מסוים - The Innocents). הדרמה המבריקה מלווה צעירה בשנות ה-20 לחייה במהלך ארבע שנים שאמורות להיות שיא ההתפתחות המקצועית והרומנטית שלה. ג'ולי המקסימה והנוירוטית מתקשה להחליט אם היא רוצה להיות רופאה, פסיכולוגית או צלמת, ולא ברור לה בכלל האם היא בעניין של זוגיות רצינית או סתם פלירטים מזדמנים. טרייר מפרק את הסיפור ל-12 פרקים באורכים משתנים (בתוספת פרולוג ואפילוג), ובאמצעותם מציג פסיפס מגוון של פיסות חיים – אהבה, שנאה, התבגרות, חיים ומוות – וכל זאת בתיאום מושלם שנשזר לסרט קוהרנטי גדוש בהומור שנון וגם גס, סאטירה חברתית נוקבת (כולל התרסה משוללת רסן על תקינות פוליטית פמיניסטית), הגיגים פילוסופיים מעמיקים, והמון רגעים מרגשים ומרטיטי לב על הרצף שבין חיים, אהבה ומוות. "האדם הכי נורא בעולם" הוא יצירת איכות גדושה בנושאים ותכנים שנכרכים היטב יחדיו בהכוונת טרייר, ווגט וגם השחקנית הנפלאה רנאטה ריינסווה שמובילה את העלילה בתפקיד הראשי.
השחקן הנורבגי אנדרס אנדרסן לי, כוכב הבית של טרייר, אשר מופיע ב"האדם הכי נורא בעולם" משאיל מכישוריו גם לסרטה החדש של מיה האנסן-לאב "אי ברגמן". הבמאית השבדית-צרפתיה הצעירה, שהפכה למעין בשורה נשית חדשה בזירה הבינלאומית, קצת מאכזבת בדרמה הרומנטית שלמעט אינספור מחוות לאינגמר ברגמן בעלילה שמתחוללת כולה על האי פארו שהיה ביתו של הגאון הקולנועי, אין בה הרבה. ויקי קריפס וטים רות' מגלמים זוג שמגיע לאי כדי לקבל השראה, ובין סייט-סיינג אחד לשני, מנסים לכתוב תסריטים. כשסיפור המסגרת נתקע בשל שעמומם של השניים (וגם שלנו), מגיעה תפנית לעבר סרט בתוך סרט על אישה מאוהבת (מיה וואסיקובסקה) בגבר מושג לא מושג (אנדרסן לי). עוד סיפור מהחיים, חסכני, שגרתי, וקצת סתמי. בסיום אפשר לשאול מה בעצם הפואנטה, חוץ מלרפרר תדירות לאינגמר ברגמן וגם קצת להתלוצץ על חשבונו.
