טקס חלוקת פרסי האוסקר שנערך ב-2021 ייזכר לא רק בשל העובדה שהוא התקיים בתנאי קורונה – המועמדים ישבו בקפסולות, והטקס נערך באולם קטן, ללא קהל – אלא גם בזכות הבחירה המשונה לחתום אותו, שלא כמקובל, בפרס המיועד לשחקן הטוב ביותר. הסיבה לאקט החריג הזה נעוצה הייתה בזהותו של מי שכולם היו בטוחים שהוא עומד לזכות: השחקן צ'דוויק בוזמן ("הפנתר השחור") שנפטר זמן קצר לפני כן, על הופעתו כחצוצרן ג'אז בסרט "הבלוז של מא רייני". מה רבה, על כן, הייתה ההפתעה שהזוכה (הלא מפתיע כלל) היה אנתוני הופקינס על משחקו בסרט הנהדר "האב". אלא שהופקינס לא נכח כלל בטקס, והאירוע החגיגי נחתם באופן סתמי למדי במקום במה שהיה צפוי להיות שיאו המרגש של הערב.
"רסטין" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
את "הבלוז של מא רייני" ביים ג'ורג' סי. וולף, שסרטו החדש "רסטין" (Rustin) עולה עתה כקודמו בנטפליקס. וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם מסומן השחקן הראשי בו, קולמן דומינגו האלמוני, כמועמד לזכייה. סביר להניח שזה לא יקרה, אבל נוכחותו של דומינגו במצבת המועמדים לפרס היא יותר מאשר מתקבלת על הדעת. ראשית, משום שהוא מגלם בסרט מנהיג פוליטי שחור וכריזמטי (ובמקרה הזה גם הומוסקסואל) – עובדה בעלת אוסקר-באזז (ע"ע "יהודה והמשיח השחור"); ושנית, משום שזוהי אחת מאותן הופעות שמגדירות מחדש את הקריירה והופכות אותך לשם החם הבא. משהו שחברי האקדמיה לא יוכלו להתעלם ממנו. לא מזיק גם ששמם של מישל וברק אובמה מתנוסס כמפיקים בפועל של הסרט.
לא הכרתי את שמו של ביארד רסטין, גיבור הסרט הקרוי בפשטות על שמו. אולי זה משום שדמותו עמדה בצילם של פעילים שחורים למען זכויות האזרח כמרטין לותר קינג ומדגר אוורס. אבל כמתבקש מסרט הנושא את שמו, ישנו כאן מעין תיקון היסטורי שמבקש להעניק לרסטין את המקום הראוי לו בחזית המאבק (כבר בשנת 2013, כחצי יובל אחרי מותו, הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי אובמה). הסרט מבהיר שסיבה מרכזית להסטתו לשולי ההיסטוריה קשורה בעובדת היותו הומוסקסואל מוצהר, עניין שרבים בקהילתו ראו בו סכנה לאחדות המאבק לשוויון (הוא עצמו טען שנולד שחור והומוסקסואל, באופן שבו לא ניתן להפריד בין השניים). רסטין היה נוצרי-קווייקר שהטיף לאי-אלימות, ואף שהה תקופה מסוימת בהודו כדי ללמוד שיטות פעולה של התנגדות לא אלימה מתלמידיו של מהטמה גנדי. הוא שיתף פעולה עם קינג, אך לפי הסרט דרכיהם נפרדו בגלל האיום שהציבה מיניותו של רסטין על החיבור הפוליטי ביניהם.
הסרט נפתח כאשר רסטין הוגה את המצעד לוושינגטון – מצעד פוליטי מפויס שתכליתו שוויון זכויות חברתי וכלכלי לשחורים שעתיד להיערך ב-28 באוגוסט 1963. המצעד התפרסם, בין היתר, בזכות נאומו המכונן של מרטין לותר קינג, “I have a dream”, שנישא במהלכו למרגלות אנדרטת לינקולן, ובאופן מעניין נעדר לחלוטין מהסרט. מן הסתם זה קורה מכיוון שזהו סיפורו של רסטין שעל פי הסרט היה הרוח החיה מאחורי המצעד, אף כי ההיסטוריה דחקה אותו אל שוליו, וראשי ה-NAACP (ההתאחדות לקידום אנשים צבעוניים) -במיוחד רוי ווילקינס (כריס רוק באיפור לא משכנע) שהנהיג את הארגון – התייצבו מולו.
על כוונותיו הדידקטיות של הסרט מעיד המונטאז' הפותח שלו: כתובית המצהירה שבשנת 1954 ביטל בית המשפט העליון בארה"ב את ההפרדה הגזעית, ואף על פי כן אנו רואים נערות שחורות מושפלות על ידי אספסוף לבן, וילדה קטנה מדלגת בדרכה לבית הספר כאשר היא מוקפת בחומת אבטחה של שוטרים. מכאן עובר הסרט לסדרה של עימותים בין רסטין ובין פוליטיקאים ומנהיגים שחורים, חברו ושותפו הפוליטי קינג החושש להצטרף אליו ולהתייצב מולם הוא אחד מהם, שדעתם אינה נוחה מאישיותו המאתגרת ובעיקר מההומוסקסואליות שלו. הדרתו היא, כך על פי הסרט, הסיבה שהגה את המצעד לוושינגטון – עצרת בת יומיים שבה, כך קיווה, ישתתפו כ-100 אלף מפגינים מכל רחבי אמריקה (בפועל התייצבו כ-250 אלף).
התסריט שכתבו דסטין לאנס בלאק (זוכה האוסקר על "מילק") וג'וליאן בריס מבוסס בעיקרו על סיסמאות, כך שכל כמה דקות מתאפשר לרסטין להסביר את האג'נדה שלו. העריכה המהירה המאפיינת לא מעט סצנות מגדירה אותו כאדם תזזיתי, כזה שכמעט אינו קיים מעבר לנוכחות הפוליטית שלו. אפילו בחייו האישיים יש לו שני מאהבים (שאף לא אחד מהם היה במציאות): אסיסטנט לבן (גאס הלפר) וכומר שחור צעיר ונשוי (ג'וני ראמי). הסצינות האינטימיות לכאורה לא נועדו אלא כדי לסמן את רסטין – לחיו הימנית מעוותת ושיניו שבורות כזכר לתקיפתו שנים קודם על ידי שוטרים גזענים – כמייצג מובהק של "האישי הוא הפוליטי". הסרט כולו נדמה כשיעור היסטוריה לא מזיק במיוחד – בעיקר כאשר כתוביות מציגות לנו את הדמויות והקשר שלהן לסיפור.
מה שמעניין בסרט הוא הבחירה להציג את העימות סביב קיומו של המצעד לוושינגטון בעיקר כמחלוקת פוליטית בין גופים הומופובים וצבועים שהתיימרו לייצג את מאבקם של השחורים, ופחות מול הממסד הלבן שמיוצג פה על ידי מפקד משטרה גזען (קוטר סמית') בעיר הבירה. הופעתו של דומינגו אף היא אחד מנכסיו של הסרט, והוא מצליח להדביק בכריזמה שלו לא רק את הצוות שעובד לצדו בארגון המצעד אלא גם את הצופים. מאכזב, על כן, שדווקא שיאו של הסרט מתקשה להרשים ולהלהיב (ההתכנסות בוושינגטון נראית דלה משהו, מן הסתם מטעמי תקציב), אבל ישנה שם תמונה אחת יפה מאוד, ממש בסיום העצרת, שמייצגת בדרכה את הרעיון שלהיסטוריה אין באמת הערות ואנשי שוליים.
