בניגוד לתיאורית הקונספירציה שנולדה בארצות הברית בשלהי הסיקטיז, וטענה שפול מקרטני מת בנובמבר 1966, האיש חי לגמרי. המוזיקאי המצליח, שחוגג את יום הולדתו ה-80, נמצא כעת בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית, ולא נראה שיש לו תוכניות לצאת לפנסיה בקרוב. בניגוד לתיאוריות קשר אחרות, זו שעסקה במותו כביכול של מקרטני, ותועדה בהמשך גם בתוכנית המיתולוגית שערך יואב קוטנר באמצע הסבנטיז בגלי צה"ל, עדיין משעשעת. הרמזים שניסו לתמוך בה פוזרו בהרחבה על גבי עטיפות תקליטיהם של הביטלס, בשמות כמה משיריהם, ואפילו במשפטים הלא ברורים שנשמעו בעת נגינתם לאחור של חלק מהתקליטים; כל אלה ביקשו להציג ראיות לכך שמקרטני נהרג בתאונת דרכים בשיא ימי הביטלמניה והוחלף בכפיל - והם לא עדות להיעלמותו של אחד מהמוזיקאים המוכשרים בתולדות הפופ. הם בעיקר הוכחה נוספת להשפעה התרבותית והמוזיקלית העצומה שהייתה ללהקה החשובה בהיסטוריה אז, ולמעשה גם היום.
מקרטני לא מת, אבל בריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס, דווקא כן. האירוע התרחש ככל הנראה ממנת יתר ב-1967, ולאחר מותו הלהקה נראתה ובעיקר נשמעה אחרת. הביטלס חדלו מלהופיע והתרכזו מעתה בעבודה באולפן. מקרטני הפך לכוח המניע בלהקה - הן ביצירת כמה מהלהיטים הגדולים הבאים שלה, והן בהרחבת המנעד המוזיקלי שלה. מה שכן, בהיעדרו של אפשטיין, הרביעייה שבתחילת דרכה שמרה על סגנון ומראה אחיד, הפכה במהרה לארבעה מוזיקאים אינדיבידואלים שכל אחד מהם ביקש לנווט את הספינה לחוף שהוא ראה בעיניו כמתאים ביותר. שינוי זה הוליד ויכוחים מרים ובהחלט קיצר את ימיה של הלהקה, אך גם הביא את החבורה לשיאים שספק אם היא הייתה מגיעה אליהם לו הייתה ממשיכה לדבוק בנוסחה שנתפרה לה בראשית דרכה.
במשך שנים נטען שהביטלס התפרקו בגלל יוקו אונו. למעשה ייתכן ש"האשם" האמיתי במהלך היה דווקא מקרטני. הוא לא היה הראשון מבין החברים שהבין שהוא יכול להסתדר מצוין גם בלעדיהם, אך בסופו של דבר הוא היה הראשון שחתך שלא על מנת לחזור. חוץ מוויכוחים על איזה שיר ייכנס לאיזה אלבום, ומי ינגן מה, מקרטני רב עם שלושת חבריו על זהות המנהל של ההרכב. מי שצפה בסדרה Get Back שם לב בוודאי שאונו לא הייתה האישה היחידה שהסתובבה אז באולפן של הלהקה. גם ללינדה מקרטני, אשתו הטרייה, הייתה תרומה לא מבוטלת לטלטלה שעברו אז הביטלס. ולמעשה גם לאבא שלה - לי איסטמן, עורך דין ואיש עסקים יהודי-אמריקני, שמקרטני סימן כמחליפו של אפשטיין. ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר חשבו דווקא על מישהו אחר לג'וב הזה - איש העסקים היהודי-אמריקני אלן קליין, שניהל אז את הרולינג סטונס ואת המפיק פיל ספקטור, שהצטרף לעבודה על האלבום Let It Be.
עבור מקרטני זה כבר היה יותר מדי. כשהוא הבין שמרביעייה ששררה בין מרכיביה היררכיה ברורה (שלרוב די עבדה לטובתו) הם הפכו כעת לשלושה נגד אחד, הוא החליט להיפרד מהם. למקרטני היה ביד אלבום מוכן, והוא לא חיבב במיוחד, בלשון המטעה, את מה שספקטור עשה לשירים שהוא כתב, שעמדו להפוך לאלבום Let It Be. הפרק הראשון בקריירה של מקרטני הסתיים, ומשם הוא יצא לדרך עצמאית שנמשכת כבר 52 שנה.
גם אם מקרטני לא הצליח להאפיל על השיאים שהציג בביטלס לאורך עשרות האלבומים שהוציא כסולן וכמנהיג להקת ווינגס בסבנטיז, מי שיאזין להם יגלה כמעט בכל אחד מהם רצף עדויות לנוכחותו של מוזיקאי ענק שיודע לחבור לשותפים הנכונים שייקחו אותו להרפתקאות מוזיקליות חדשות. אבל גם ברגעים שבהם מקרטני ביקש להתרחק מכור מחצבתו, למשל, ביצירת אלבומים אלקטרוניים או בכתיבת יצירות קלאסיות, הוא לא עזב לרגע את אותו הבחור הצעיר מעיר הנמל הבריטית הצפונית, שכותב מלודיות נהדרות ותמימות שהחלו לשנות את העולם לפני 60 שנה, וממשיכות להפנט דורות של מאזינים שכלל לא היו בתכנון כשהביטלס (או ווינגס) התפרקו.
מהריאיונות שמקרטני נתן בשנים האחרונות עלתה לרוב דמות של אדם חביב, כובש ובעיקר מיומן מאוד. בהופעות הוא תמיד מקפיד ללמוד כמה מילים בשפת המדינה המארחת, ולרוב, הוא גם מספק לקהל בדיוק את מה שזה מצפה לקבל ממנו (אגב, מה לגבי ביקור נוסף אצלנו?). לעומת זאת, באולפן הוא התגלה לא פעם כטיפוס עקשן שהכול חייב להתנהל לפי דרכו. אז האם מקרטני הוא אגו-מניאק שבשנים האחרונות מבקש לשכתב את ההיסטוריה שלו ושל הביטלס, או פליזר אמיתי שהפך, בצדק, לאחד מהאנשים העשירים בבריטניה? כנראה שהוא גם וגם. לכבוד יום הולדתו ה-80 של הגאון המוזיקלי, יצאנו לדרך ארוכה ומפותלת שעוצרת בשמונה תחנות שהן בגדר עצירות חובה, מבין האלבומים הרבים שמקרטני הוציא לאחר פירוק הביטלס.
McCartney (1970)
יש כאלו שרואים באלבום הבכורה של מקרטני את אלבום האינדי הראשון בהיסטוריה, או לפחות את אחד מהראשונים שבהם. לכאורה, הקביעה הזו עשויה להיתפס כמעין אוקסימורון: מה הקשר בין מוזיקאי שהיה חבר מוביל בהרכב המצליח בעולם, ובין אימוץ גישה אלטרנטיבית ליצירה והפצה של מוזיקה? כשמתחילים להאזין ל-13 הקטעים שמרכיבים את McCartney (כי למה להסתבך עם שמות מורכבים?), ובעיקר כשצוללים לדרך שבה הוא נוצר, מבינים שהוא אכן אלבום אינדי, או הכי קרוב לאחד כזה.
כל חברי הביטלס הוציאו אלבומים במהלך 1970; לנון גייס את ספקטור ואת סטאר, האריסון כינס באחוזה שלו בערך חצי עולם (וגם את ספקטור ואת סטאר) במטרה להקליט את המשולש הפנומנלי שלו, אבל מקרטני עשה את הכל בעצמו. הוא החל לעבוד על השירים עוד בסוף 1969, בזמן שהסתגר עם לינדה אשתו ושתי בנותיהם בחווה שרכש בסקוטלנד, כשהוא שרוי במצב נפשי ירוד כשברור לו שהביטלס כבר החלו לחשב את קיצם לאחור. האלבום האקוסטי ברובו והמאוד מינימליסטי, שבו מנגן מקרטני בכל כלי הנגינה, נוצר בשלבים. חלקו הוקלט באולפני אבי רואד ובין השירים שהופיעו בו היו גם כאלו שנכתבו במקור עבור הביטלס. McCartney אומנם מחוויר למול האלבומים שהוציאו לנון והאריסון בהמשך אותה שנה, אך אסופת השירים האינטימית והבלתי גמורה הזאת בחלקה, בהחלט מציגה תמונת מצב אותנטית ומסקרנת של מוזיקאי שמחפש את דרכו העצמאית. מה יותר אינדי מזה?
(Paul McCartney | McCartney | UMG)
Ram (1971)
כשנה לאחר שהוציא את אלבומו הראשון, שיחרר מקרטני את מה שנחשבת לדעת רבים לאחת מיצירות המופת הפוסט-ביטלסיות שלו. Ram, שנכתב גם הוא בחווה המשפחתית בסקוטלנד והוצג כאלבום של הזוג מקרטני (בדומה ל-Plastic Ono Band של לנון ואונו), היה מגוון, עשיר ובעיקר מוצלח בהרבה בהשוואה לקודמו. מקרטני ונגניו הקליטו אותו בניו יורק והאווירה שעלתה מהשירים הייתה שמחה לרוב וריפררה ללא מעט תמות מוזיקליות שמקרטני הציג כה יפה בימי הביטלס: משירי רוק סוחפים דוגמת Too Many People הפותח ו-Monkberry Moon Delight האנרגטי שמעלה החיוך, עבר בקטעים מורכבים יותר ברוח צד ב' של האלבום Abbey Road, כמו Uncle Albert / Admiral Halsey הנפלא, שאף כבש את צמרת המצעד האמריקאי וזיכה את המקרטנים בגראמי.
באלבום הנהדר הזה, שרק ברבות השנים הוכתר כיצירת מופת אמיתית, הופיעו כל הפנים והצלילים של מקרטני. אפשר היה למצוא שם גם לא מעט מלנכוליה, כמו למשל בשירים Dear Boy ו-Heart of the Country הקצרים ובעלי המבנה הפשוט יותר. Ram נמכר יפה, אך הקרירות היחסית שבה הוא התקבל בזמן אמת בקרב המבקרים, שכנע את המקרטנים שכדי להמשיך את המסע הזוגי והמוזיקלי שלהם, אולי הגיע הזמן להקים להקה חדשה.
(Paul McCartney | RAM | UMG)
Band on the Run (1973)
בניגוד לביטלס, שהייתה תוצר של חיבור חד-פעמי בין ארבעה מוזיקאים סופר מוכשרים שהפרו איש את רעהו, ווינגס, להקתו הבאה של מקרטני, הייתה ברובה מופע של איש אחד. לצד מקרטני הייתה שם גם לינדה (ששרה קולות רקע וניגנה קצת על קלידים, אבל לא בצורה מרשימה במיוחד), הגיטריסט דני ליין אקס מלהקת המודי בלוז, והמתופף דני סייבל. האלבום הראשון של ההרכב, Wild Life, היה צנוע למדי ולא הותיר רושם רב. גם מקרטני הרגיש את זה וב-1972 הוא צירף גיטריסט נוסף להרכב - הנרי מקאלך. יחד איתו השלימה ווינגס המורחבת את אחד מאלבומיה היפים, Red Rose Speedway, שקודם בעזרת הסינגל My Love. ההצלחה העצומה של הבלדה המעט סכרינית הזו, שוב, לא דבר שהיה זר למקרטני בימי הביטלס - סימנה את ווינגס ככוח עולה במוזיקה של שנות ה-70.
ואז הגיעה 1973, מהשנים הכי מוצלחות בקריירה של מקרטני כסולן. הוא כתב שיר נהדר לסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד, שבו החליף רוג'ר מור את שון קונרי בתפקיד המרגל הבריטי, ולאחר מכן התפנה ליצור את מה שבעיני רבים נחשבת לעבודת הסולו הטובה ביותר שלו - האלבום Band on the Run. אלא שהדרך לאלבום לא הייתה פשוטה. מקרטני, שתמיד חיפש יעדים מיוחדים ליצירת אלבומיו (בהמשך הוא הקליט אלבום עם הווינגס על סירה ששטה על נהר התמזה בלונדון), רצה להמריא עם אשתו וחברי הלהקה ללאגוס, ניגריה. בניגוד לתוכניות שלו, המציאות נראתה אחרת לגמרי: מקאלך וסייבל עזבו עוד לפני הבורדינג. ליין והמקרטנים אומנם הגיעו לאפריקה, אך המוזיקאים המקומיים לא ששו לשתף איתם פעולה. בהמשך נשדדו בני הזוג וכל חומרי ההקלטה שלהם שהכינו מבעוד מועד נגנבו, מה שאילץ את מקרטני לשחזר את השירים שכתב. כנגד כל הסיכויים, Band on the Run הושלם, יצא וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה.
(Paul McCartney | Band on the Run | UMG)
Venus and Mars (1975)
באמצע הסבנטיז כבר היה די ברור שהחלום על איחוד של הביטלס לא עומד להתגשם בקרוב, למרות שלנון ומקרטני הצליחו להיפגש איכשהו לג'אם סשן משותף. לנון סיים את סוף השבוע האבוד שלו, חזר ליוקו והפך לעקר בית במשרה מלאה; האריסון המשיך לפתח את קריירת הסולו היפה שלו; סטאר קיבל שיר מאלטון ג'ון בדרך לאלבום האחרון הטוב שהוא עמד להוציא; והלהקה של מקרטני, ווינגס, הייתה לאחת הלהקות המצליחות בעולם. מקרטני כתב אז בקצב גבוה, יצא לסיבובי הופעות מצליחים והעמיד כמה תקליטים יפים. אחד מהיותר כיפים שבהם הוא Venus and Mars מ-1975 שחגג את האהבה של הגבר ממאדים (פול) והאישה מנוגה (לינדה).
בניגוד לטראומה שנלוותה לראשית העבודה על Band on the Run, הפעם זה הלך חלק. מקאלך חזר ואת עמדת המתופף תפס ג'ף בריטון שהוחלף בהמשך בג'ו אינגליש. ההקלטות נערכו בלונדון, בניו אורלינס ובלוס אנג'לס. את העטיפה שהציגה שני כדורי ביליארד (אדום וצהוב, כמו הכוכבים) צילמה מקרטני, והיא עוצבה בעזרת אנשי הסטודיו Hipgnosis שחתומים על לא מעט עטיפות של אלבומים איקוניים מהסבנטיז, ובהם The Dark Side of the Moon של פינק פלויד, Houses of the Holy של לד זפלין ו-The Lamb Lies Down On Broadway של ג'נסיס.
מקרטני ביקש לשחזר (ולהעצים) את הרוח שנשבה ב-Band on the Run. הוא אומנם לא הצליח להתעלות כאן על קודמו, אך הוא בהחלט הציע למאזין סלט משובח שהעיד על האוזן הרגישה של יוצרו לקליטה ועיבוד של קולות התקופה - כמו הגלאם רוק של דיוויד בואי ב-Rock Show או אווירת החלל שאפפה את הפרוג הפינק פלוידי בצד האפל של הירח. לצידם, הופיעו קטעים תזמורתיים כמו You Gave Me the Answer, הדהוד לאווירה שהלקה ספגה בניו אורלינס (Listen to What the Man Said), ואת אחת מהפסגות של מקרטני בסבנטיז - Letting Go.
(Paul McCartney | Venus and Mars | UMG)
Flowers in the Dirt (1989)
ווינגס, שסחבו איכשהו עד לסוף הסבנטיז, כבר היו היסטוריה. כשהאייטיז הגיעו מקרטני היה זקוק לאתחול מחודש לקריירה. הפתרון שבו הוא בחר - בדיוק כמו כשעזב את הביטלס, עשור קודם לכן - היה ליצור אלבום לבד, והתוצאה הייתה McCartney II. גם 42 שנה אחרי שיצא, האלבום הזה נותר אחד מרגעי המחלוקת היותר גדולים בגוף עבודות הסולו הארוך של מקרטני, בעיקר עקב השימוש הרב בסינתיסייזרים. היו מבקרים שדווקא התרשמו מהנכונות של מקרטני לצאת מאזור הנוחות שלו, ומהבנתו שיש לאמץ את התמורות הטכנולוגיות בעולם המוזיקה. רבים מאלו שניסו להאזין לאלבום, בעיקר לא הבינו מה האיש ששר שם עשה למקרטני המוכר והאהוב.
שנתיים לאחר מכן מקרטני חזר לעצמו (ואליהם) עם האלבום Tug of War שזכה להצלחה עצומה, ובו שב לשתף פעולה עם המפיק ג'ורג' מרטין, כתב שיר זיכרון ללנון המנוח ואירח באולפן את סטאר (גם האריסון היה אמור להשתתף בפרויקט) ואת סטיבי וונדר. מקרטני הוציא עוד כמה אלבומים לאורך האייטיז, שיתף פעולה עם מייקל ג'קסון - ובהמשך גם ניסה ליצור אלבום ברוחו, ודי התרסק תוך כדי, אך כרבים מגיבורי המוזיקה של שנות ה-60 וה-70, גם הוא די הלך לאיבוד.
ב-1989 נמצא האיש שעזר לו לשוב לדרך המלך - אלביס קוסטלו. העבודה המשותפת של השניים הסתכמה בשעתו בשלושה שירים שהופיעו באלבום המומלץ Flowers in the Dirt. בגרסה המורחבת (והעוד יותר מומלצת) של האלבום שיצאה לפני כמה שנים כבר מתגלה היהלום אמיתי - תשע גרסאות דמו עירומות שהשניים מגישים בספונטניות מרובה. אחרי שמאזינים להן לא ברור מדוע לקח למקרטני כמעט 30 שנה עד שנאות לשחרר אותן. הצלחת האלבום טענה את מקרטני באנרגיה מחודשת והוא יצא לסיבוב הופעות ארוך.
(Paul McCartney | Flowers in the Dirt | UMG)
Flaming Pie (1997)
הניינטיז היו עשור פחות מבולבל מוזיקלית מבחינת מקרטני, ונדמה שקצב העבודה על "האלבומים הרגילים" שהואט מעט, תרם לחידוד הדברים ובעיקר פינה לו זמן יקר להרחבת המענד המוזיקלי שלו. הוא החל ליצור יחד עם מרטין גלובר (Killing Joke, Youth) תחת השם The Fireman, אלבומי מוזיקה אלקטרונית ניסיונית באופיים, וב-1991 הוא השלים את היצירה הקלאסית Liverpool Oratorio. הקהל התלהב מהפן הסימפוני של מקרטני בעוד מבקרי המוזיקה של הז'אנר התרשמו פחות, אך הדבר לא מנע מהמוזיקאי להמשיך לכתוב (ולהוציא) יצירות קלאסיות באופיין גם בהמשך העשור.
ב-1995 התרחש הדבר הכי קרוב לאיחוד של הביטלס. שלושת החברים שנותרו בין החיים נפגשו באולפן כדי להוסיף את קולותיהם וכליהם לשני שירים שלנון השאיר אחריו. האיש שעבד איתם על המיני קאמבק הזה היה ג'ף לין, מנהיג ELO לשעבר, חבר קרוב של האריסון, ובעיקר מעריץ ענק של הביטלס. לין היה גם האיש שהפיק את האלבום הטוב ביותר של מקרטני בניינטיז, Flaming Pie, שרוח הלהקה נשבה בו לאורכו ולרוחבו. סטאר תופף בחלק מהשירים, מרטין הופקד על התזמורים, וטכנאי ההקלטות היה ג'ף אמריק. מלבדם, ניגן באלבום גם בנו של פול, ג'יימס. 1997 הייתה אחת מהשנים הכי טובות של מקרטני הפוסט-ביטלסי, שבמהלכה גם זכה בתואר אבירות והפך לסר. אבל לטוב הזה שאפף את מקרטני היה תאריך תפוגה. ב-1998 מתה לינדה אשתו, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
(Paul McCartney | Flaming Pie | UMG)
Chaos and Creation in the Backyard (2005)
המילניום השלישי הגיע, ומקרטני שוב התקשה למצוא את עצמו. הוא אומנם חזר להופיע בהצלחה, אך האלבום שהוציא בראשית האלף, Driving Rain, לא עשה רושם. מקרטני הבין שהוא חייב שותף חדש ליצירה ומצא את מבוקשו אצל המפיק נייג'ל גודריץ' שעבד עד אז בעיקר עם רדיוהד ובק. יחד הם הרכיבו את אחד מהאלבומים הכי מרשימים בדיסקוגרפיה המקרטנית - Chaos and Creation in the Backyard. באותו אלבום הדגים המוזיקאי, שהיה כבר בראשית העשור השביעי לחייו, כיצד לחבר בין עברו (האלבום היה מחווה לליברפול של ילדותו, ותמונתו כילד הופיעה על העטיפה) ובין ההווה של עולם המוזיקה (גודריץ').
גם הפעם, הדרך למציאת נתיב הזהב הזה לא הייתה פשוטה. לא את כל השירים שמקרטני הביא לאולפן גודריץ' אהב, ולא פעם הוא שלח אותו לעשות שיעורי בית ולחזור עם שיפורים. העבודה על הפרויקט המסקרן התארכה, אך הדינמיקה המאוד מורכבת שהלכה ונוצרה בין מקרטני ובין המפיק העולה שצעיר ממנו ב-30 שנה הולידה אלבום אמיץ, מרענן ומרשים, מ-Fine Line הפותח עבור ב-Riding to Vanity Fair שנשמע כמו שיר של בק, ועד ל-Anyway החותם.
(Paul McCartney | Chaos and Creation in the Backyard | UMG)
McCartney III (2020)
מקרטני לא הקים ווינגס נוספת, והוא גם לא איחד מחדש את הביטלס (למרות שהוא שיתף פעולה עם סטאר במגוון הזדמנויות). ועדיין, הוא הסתדר בכלל לא רע גם בעשור הבא, כמו למשל באלבום Egypt Station, שהדגים שגם באמצע העשור השמיני לחייו, מקרטני לא איבד את חדוות היצירה, גם כשבחר להיצמד יותר מדי לנוסחאות שעבדו בעבר.
ב-2020, כשאתם הייתם נעולים בבית בגלל הקורונה, מקרטני יצא לחווה (הפעם של הבת שלו) כדי לכתוב ולהקליט לבד אלבום נוסף - McCartney III. בפעמיים הקודמות שהוא עבד כך, הוא היה אחרי פירוק להקה. הפרק השלישי הוקדש לניסיון למצוא שוב את החיים שאבדו, ואלבום הסגר הזה בהחלט היה משב רוח של תקווה במציאות של אי ודאות.
גם בגיל 80 לא נראה שמקרטני מתכנן לנוח. ייתכן שהוא עובד על אלבום חדש, ויכול להיות שהוא רק מתכנן לצלול פעם נוספת לקטלוג העבר העצום שלו (ושל הביטלס) כדי לדלות משם עוד כמה פנינים. אבל גם היום, 60 שנה אחרי שיצא אלבום הבכורה של הביטלס, מקרטני נותר מוזיקאי אדיר ששווה להקדיש רגע או שניים לכל מה שהוא הוציא (ועוד יוציא) תחת ידו.
(Paul McCartney | McCartney III | UMG)
