כבר בעשור הראשון של הקריירה שלה, אורית פניני הספיקה לצלם רבים מהשמות הגדולים בתעשיית המוזיקה בישראל - משלום חנוך ופורטיס, דרך דודו טסה וריטה ועד למוניקה סקס ונינט. קצרה היריעה מלמנות את כל השמות ורגעי המוזיקה הבלתי נשכחים שהנציחה במסגרת עבודתה כצלמת הבית של מועדון הבארבי ב-15 השנה האחרונות, כמו גם הרגעים שצילמה בפארק הירקון בהופעותיהם של רד הוט צ'ילי פפרס, מדונה וג'סטין טימברלייק. אבל שום דבר לא הכין אותה לרגע שבו תזכה לחלוק את הבמה הענקית בפארק הירקון עם לא אחר מאשר מיק ג'אגר.
"המנהל של הרולינג סטונס אמר שיש לו הפתעה בשבילי, ושאני יכולה לעלות על הבמה", מספרת פניני בריאיון ל-ynet, על הפעם ההיא שליוותה את הלהקה בביקורה בישראל ב-2014, כצלמת הרשמית של מופע הענק. "הוא אמר לי בדיוק באיזה שיר להגיע, ואז פספסתי אותו. הגעתי חצי דקה אחרי. אני בחיים לא אשכח את המבט של מיק ג'אגר, הוא הסתכל עליי ולא הבין למה אני על הבמה", היא צוחקת, "זו הייתה חוויה כל כך משוגעת שלמחרת שכחתי ממנה לחלוטין מרוב שהייתי בבלאקאאוט מטורף. אימא שלי הזכירה לי שזה קרה".
הניצוץ בעיניה של הצלמת המבוקשת לא כבה לאורך כל השיחה איתה, אבל במיוחד כשהיא חוזרת לאותם הרגעים הבלתי נשכחים עם להקת הרוק האיקונית. "הייתי כל כך בהלם שהדבר הזה בכלל קורה, שהגעתי למלון שלהם בשש בבוקר במקום בשש בערב", היא מוסיפה בגיחוך. "זה גם לא שהייתי כזאת מעריצה שלהם, אגב. פשוט הרגשתי שהגשמתי את חלום הרוקנ'רול. להיות אנני לייבוביץ. יש לי משם חוויות מטורפות, כמו נגיד שהלכתי בבקסטייג' ושמעתי את מיק ג'אגר עושה חזרות עם המקהלה לביצוע של You Can't Always Get What You Want".
במקרה של פניני, נדמה שהיא דווקא קיבלה את מה שרצתה - או לפחות הגשימה את אותו החלום שמלווה אותה מאז שהייתה נערה - להיות חלק מתעשיית המוזיקה. אפילו אם אתם לא מכירים את שמה - בטוח שנתקלתם בעבודותיה, כיוצרת שמביאה מהרוח הייחודית שלה לכל משימה והפקה שבה היא משתתפת – מעריצה מושבעת שחיה את האהבה הגדולה ליצירה וזוכה ללכוד את אותם הרגעים בעדשתה, שממשיכה לסמן וי על פסגות מדהימות כצלמת מוזיקה, הופעות ואופנה מהמובילות בתחום.
7 צפייה בגלריה
אורית פניני: "חוויה שאני לא אשכח בחיים". הרולינג סטונס בביקור בישראל ב-2014
(צילום: אורית פניני)
"יש מלא קטעים מאחורי הקלעים", מספרת אשת הסוד של האמנים המובילים, שמלווה אותם בסיטואציות הכי אינטימיות, ברגעים לפני שההופעה מתחילה. "כדי לעבוד בזה צריך להיות בן אדם סבבה - להיות נעימה ורגישה לסיטואציות. את רואה אותם ברגעים שאף בן אדם לא רואה - בין אם זה אמן שיורד מהבמה ופתאום בוכה כי הוא נורא מוצף. או אמנים מאוד נרגשים כי ההורים שלהם בקהל, או שבדיוק קרה משהו, במיוחד בימינו [בתקופת המלחמה]. אבל זו היושרה שלי - להיות זבוב על הקיר".
ובכל זאת, הרבה מעריצים תוהים מה קורה מאחורי הבמה.
"בלי לשבור את הקונספציה הזאת, הפער בין איך שהדברים נראים באמת לבין מה שקורה בפועל מאוד גדול. פורטיס אמר משהו מדהים בסרט שעשינו על הבארבי: 'וואלה ,אני מכיר את הספה הזאת [מאחורי הקלעים] כמו שאני מכיר את הבמה'", היא צוחקת. "רוב הזמן אתה מחכה, זאת המשמעות של להיות מוזיקאי. בעצם שני הצדדים - האמן והקהל - רק רוצים להיפגש. זה הדבר היפה, אז נוצר הקסם האמיתי".
אז בעצם יש התרגשות גם בתוך החדר הקטן מאחורי הקלעים?
"כולם מתרגשים לפני שהם עולים להופיע, אמנים קטנים כגדולים. זה מוסד. אתה בא להופיע במקום שיש לו משמעות, שרבים וגדולים הופיעו לפניך. אין הופעה שהם לא שואלים 'איך בחוץ?'. מה כבר יכול להיות בחוץ? אבל חשוב להם לדעת. במיוחד בימים האלה שהרבה אמנים מארחים את משפחות החטופים וחטופים שחזרו, האווירה הרבה יותר רגישה והרבה יותר עדינה".
"אני גאה שאלה הגיבורים שלנו"
למרות השנים הרבות בתעשייה וחיכוך בלתי פוסק עם השמות הגדולים, פניני (40) ממשיכה להתרגש בכל הופעה, בכל ביצוע ובכל הזדמנות. "את חייבת לאהוב מוזיקה כדי לעשות את זה", היא מסבירה. "את חייבת לאהוב את העולם הזה. כמה שהוא יכול להיות קשה הוא גם מתגמל בכל כך הרבה דרכים. יש רגעים שאת יכולה לשמוע שיר ששמעת 8,000 פעם, אבל הפעם ספציפית את אומרת, 'וואי, תודה לאלוהים, ישתבח. תודה שאני עכשיו בסיטואציה הזאת ובביצוע המטורף הזה'.
"עד היום, כשמישהו פונה אליי ורוצה שאני אצלם לו הופעה - אני בהלם מזה ובתודה. שום דבר לא מובן מאליו, מבחינתי אני עדיין אורית בת ה-15 שלא מאמינה שהיא נמצאת עכשיו בסטודיו עם שלום חנוך או מאחורי הקלעים עם שלומי שבן. אני לא מאמינה, זה לא ייאמן".
השיחה שלנו מתקיימת מחוץ למחסן 2 בנמל יפו, שם מתקיימת התערוכה "בארבי - בית", שאצרו אריאלה מזרחי וטל בן סירא, ושמציגה מהרגעים הרבים שפניני תיעדה במועדון לאורך השנים; כוכבות וכוכבים באור הזרקורים, עיניים זורחות וקהל שלכוד ברגע - בצלילים, במנגינה, ובחד-פעמיות שכל אירוע מביא איתו.
7 צפייה בגלריה
"שני הצדדים - האמן והקהל - רק רוצים להיפגש. אז נוצר הקסם האמיתי". יוני בלוך בהופעה, מתוך התערוכה "בארבי - בית"
(צילום: אורית פניני)
התערוכה נמצאת במבנה הסמוך למיקומו החדש של המועדון המיתולוגי, שאליו הוא עבר מוקדם יותר החודש, בתום 23 שנה ברחוב קיבוץ גלויות. על אף שהיה מדובר באחת מהצמתים הסואנות בעיר, המעריצים יעידו שבמיקום הישן שרר קסם. את המוסכים ואת אזור התעשייה בדרום העיר מחליפים כעת נוף ים כחול והסירות שעוגנות בנמל, ובאור יום הלוקיישן מתגלה כרומנטי למדי. הקהל האדוק יתרגל, לא תהיה לו ברירה. מאז שנפתח שוב הופיעו על הבמה ביפו שמות כמו יסמין מועלם, הדג נחש, שלום חנוך ומרסדס בנד, שפתחו את העידן הנוכחי של המועדון בצמד הופעות, כשבזו הראשונה נכחה אורחת מיוחדת - אגם גולדשטיין אלמוג בת ה-17 ששוחררה משבי חמאס.
"צילמתי מהשורה הראשונה, כשגל [תורן] בדיוק דיבר על אלון לולו שמריז. כנראה שצעקו לו משהו - כי פתאום הוא העלה את אגם לבמה", פניני מספרת, "אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות וזה היה רגע מרגש בטירוף שבו כל העולמות איכשהו התחברו - המצב, ההופעה, המקום החדש. היא גיבורה. מצד אחד זה מראה איזה עם מטורף אנחנו, ומצד שני, אני גאה שאלה הגיבורים שלנו, לא איזה פלסטיק. ואת רואה מה המוזיקה עושה לאנשים".
בחודשי המלחמה הראשונים, על קיר הכניסה למשכן המיתולוגי הוצגו תמונותיהם של החטופים, במטרה להעלאת המודעות להשבתם וברקע חזרת המועדון לשגרה מסוימת של הופעות חיות. "כל מי שנכנס לא יכול להתעלם מהדבר הזה וחשוב להנכיח אותו. זה חלק בלתי נפרד מההופעה - לזכור כל הזמן איפה אתה נמצא. פתאום גם שיר יכול לקבל משמעות חדשה. זה גם בית של האנשים שנחטפו".
במקביל, במגמה דומה שניכרת בתערוכה, נדמה שהזרקור עובר לקהל, שמקבל מתשומת ליבה של הצלמת לא פחות מהכוכבים עצמם. "הפוקוס שלי מאוד השתנה, ברגע שאת שמה אותו על הקהל את לומדת הרבה יותר על האמן. זה גם מעצים אותו. לא שחלילה אני מזלזלת בעוד תמונה של מישהו עם גיטרה על הבמה, אבל זה מה שיכול בעצם ליצור את ההבדל בין הופעה להופעה".
גם ברשתות החברתיות של פניני נדמה שחל שינוי מסוים, המלחמה ושברי המציאות חלחלו גם לשגרה שלה. "תמיד אני מוכנה עם מצלמה, וב-7 באוקטובר בערב נפל טיל בבניין לידי", היא מעידה. פניני תיעדה את ההרס שהותירה הרקטה, כמו גם את התהליך הארוך של שיקום הרחוב והבניין, וכך, הסטורי שלה, שעמוס באימג'ים מהופעות ומחיי המוזיקה, נצבע בגוונים שטרם נראו אצלה. "בגלל שאני אוהבת לצלם גם את הרחוב, הרגשתי שהצילום של זה הוא בעצם תזכורת בשבילי לכל מה שקרה, וגם לאחרים. זה כביכול הכי פוליטי והכי עיתונאי שלי, אבל לדעתי זה היה יותר בשבילי, איזשהו תהליך אישי שעזר לי לעכל את הדבר הזה מאשר להראות אותו לעולם.
7 צפייה בגלריה
"זה חלק בלתי נפרד מההופעה - לזכור כל הזמן איפה אתה נמצא". מתוך התערוכה "בארבי - בית"
(צילום: אורית פניני)
"כולנו עברנו טראומה מאוד רצינית. אנחנו מדינה קטנה. אין בן אדם שלא מכיר מישהו, מן הסתם הלך הרוח משמעותית הרבה פחות שמח. אבל בגלל שאני מתעסקת במוזיקה ואנשים מבינים את השליחות שלהם בדבר הזה, זה סוג של שליחות. כשאתה בא לשמח אנשים או לדבר עם אנשים בתקופה כזאת".
את מצליחה לדמיין את היום שאחרי המלחמה? שהקהל יחזור ליהנות?
"כבר עכשיו אנשים נהנים. אולי החוויה שבה אנחנו צורכים הופעה היא אחרת, אנשים מחפשים תוכן ומשמעות. שום דבר לא יחזור להיות מה שהוא היה, אבל מוזיקה זה דבר שמנגן לאנשים על כל כך הרבה מיתרים בלב, במוח, בהכול. זה מחבר אנשים.
"ראיתי וצילמתי הרבה הופעות בחו"ל, אבל אין על הקהל הישראלי, שום קהל לא משתווה באף מקום בעולם. מעבר לזה שהוא נרגש וצמא, הוא בא לראות חוויה והוא אומר תודה. לצורך העניין אגם (גולדשטיין אלמוג, ע"ט) על הבמה - לצערי ולשמחתי זה לא יכול לקרות באף מקום. כשאת רואה רגע כזה טהור ומזוקק, שום דבר, שום הופעת חו"ל, לא תשתווה לזה".
החיכוך עם נזקי המלחמה הפיזיים חשפו את הצלמת חדת האבחנה גם למחוות שפרושות ברחבי העיר, ושאותן היא מנכיחה ברשת. "כל יום אנחנו שומעים סיפורים מזעזעים של הרוגים מאז 7 באוקטובר וצריך להרעיש את מה שקרה פה בעולם, אבל יש כל כך הרבה סיפורים 'שקופים' שאנחנו לא יודעים ולא שמענו עליהם. מבחינתי, אם אני יכולה לתת לסיפורים האלה ספוט קטן זה כמו להגיד 'אני רואה אתכם'".
"לפני שהתחילה ההופעה הספיקו לשבור למישהי את המשקפיים"
כאמור, האהבה למוזיקה היא זו שהובילה את פניני, ילידת חולון ("עיר הרוקנ'רול", להגדרתה) שמתגוררת כיום בתל אביב, לקריירה המיוחדת שלה. "מאוד רציתי להתעסק בדברים שקשורים למוזיקה", היא משתפת. "ההורים שלי לא אהבו את זה. לא ניגנתי, כלום ושום דבר, רק שרתי במקהלה בבית ספר. אבל מגיל 15 עליתי על אוטובוס, ובאתי לבארבי שהיה אז ברחוב שלמה. אהבתי מוזיקה. אהבתי להיות ליד מוזיקאים, ואת כל מה שקשור לזה. לא ידעתי לשיר, אז אמרתי - בואי נצלם".
מה היה הדבר הראשון שצילמת?
"הייתי גרופית של היי פייב והייתי לוקחת איתי מצלמה להופעות, אבל לא כדי לצלם את ההופעה - אלא כדי לשמר זיכרונות. אני והחברות היינו מגיעות 7,000 שעות לפני שמתחיל, אלוהים יודע כמה, והייתי מצלמת פילם על פילם. באמת, כמויות לא נורמליות".
בתיכון, פניני לקחה את התחביב צעד אחד קדימה כשהתנסתה בצילום מקצועי, ובזמן לימודיה כסטודנטית בבצלאל הגיעה ההזדמנות הראשונה שלה. "יום אחד שאול (מזרחי, בעלי מועדון הבארבי, ע"ט) אמר לי 'יש מחר הופעה של הקספרים, תבואי עם מצלמה'".
הוא בעצם זה שנתן לך את הצ'אנס הראשון?
"ניתן לומר, כן. העבודה הראשונה שעשיתי הייתה צילום העטיפה של 'אוטוביוגרפיה' (אלבומם של כנסיית השכל שיצא ב-2007, ע"ט). צילמתי אותם באולפן וזאת הייתה התגשמות חלומותיי. לא האמנתי שזה קורה. אבל הכול היה בחסות הצוות. יש מאחורי הקלעים גם את אריאלה מזרחי וענת חסון. שאול בפרונט, אי אפשר לקחת את זה, אבל הבארבי זה צוות של נשים".
7 צפייה בגלריה
רוב הזמן אתה מחכה. זאת המשמעות של להיות מוזיקאי. פורטיס בבארבי. מתוך התערוכה "בארבי - בית"
(צילום: אורית פניני)
היום התעשייה התפתחה והשתנתה, אבל פניני בת ה-40 זוכרת גם ימים שבהם כצלמת היא הייתה מהנשים הבודדות בתחום. כשאני שואלת אותה אם היא חושבת על זה היא עונה מיד: "ברור, כל הזמן. אחד מרגעי הגאווה האישיים שהכי זכורים לי היה כשצילמתי את ההופעה של מדונה ב-2008 והייתי אישה יחידה. היום אנחנו בעידן שיש מלא צלמות, אבל זה לא תמיד היה ככה. לא היו הרבה ששרדו את זה, הרבה פרשו".
אז איך דווקא את נשארת?
"מה אני אעשה? אני גרופית, לא הצלחתי לשחרר את זה", היא אומרת בחיוך. "גם פיזית - זה מקצוע מאוד גברי. את כל הזמן עסוקה בלהידחף לשורה הראשונה, וגם כלכלית זה לא כזה מתגמל. פשוט אין מה לעשות, האהבה למוזיקה גברה על הכול".
כשאת אומרת עבודה פיזית, למה את מתכוונת?
"נגיד הייתה הופעה גדולה בפארק שהאמן ירד לקהל, וצלם לא שם לב והביא לי מרפק באף שכמעט שבר לי אותו".
איך ממשיכים לעבוד אחרי דבר כזה?
"למזלו, זה היה צילום רק של שלושה שירים. הוא חבר, הוא לא שם לב, אבל אני חוזרת מההופעות בקיץ עם כל הרגליים שלי סימנים כחולים, את נתקעת בקיסריה בעמודים, סוחבת מצלמות ורצה, את מסיימת הופעה עם 10,000 צעדים במקרה הטוב. פעם אחת צילמתי מופע של אינפקציה עם נקע ברגל. לא ידעתי שיש לי נקע. נפלתי כמה ימים לפני, חשבתי שרק כואבת לי מאוד הרגל. אגב, נפלתי מאיזה במה כשעליתי עליה לצלם בטלפון, רק למוחרת הבנתי.
"כשגוגול בורדלו הופיעו בארץ בפעם ראשונה, לפני שהם התחילו אמרתי, 'טוב, אני לא יודעת להתמודד עם הדבר הזה' וצילמתי את הכול מהמרפסת. דבר שבחיים לא קרה בהיסטוריית הצילום שלי. זה היה כאילו קהל בטירוף, ואז בפעם השנייה שהם הגיעו אמרתי 'אורית, את יכולה לעשות את זה'. עמדתי על המדרגות מול הבמה כאילו יש לי שריון. ובאמת ב-10 דקות לפני שהתחילה ההופעה הספיקו לשבור למישהי לידי את המשקפיים כי היה פוגו. אבל צלחתי את זה ויצאו תמונות פצצה".
מהצד העבודה נראית נוצצת, אבל נשמע שיש רגעים גם לא פשוטים.
"כמו בכל דבר, את יודעת. הימים ארוכים, ויש לילה ארוך של עריכות. אבל תמיד איכשהו זה השתלם. זו עבודה קשה, אבל מספיק שיהיה את הרגע הקטן הזה, הניצוץ, פתאום יש לך ביצוע יוצא דופן שמנגן לך על איזשהו משהו וחפיף, שכחת הכול".
במסגרת התערוכה, שתציג עד 21 בפברואר, יתקיימו שיחות עם אמנים בחלל, כשבין המשתתפים נמצאים אפרת גוש, גלעד כהנא ועמיר לב, כשפניני צפויה לשוחח עם הצלם רונן ללנה ב-9 בפברואר. "החלטתי שאני רוצה לצלם מוזיקה בעצם בגלל ללנה. בשנה הראשונה בלימודים, לא היה אז גוגל, מצאתי את המייל שלו וכתבתי לו כמה שאני אוהבת את העבודות שלו. אפשר להגיד שזה מה שהייתי רוצה להיות כשאהיה גדולה. הוא שלח לי הודעה ועד היום הוא חבר ובן אדם שאני מתייעצת כמעט על הכול בתחום המוזיקה. השיח זה גם סוג של קלוז'ר, 20 שנה אחרי. זה משהו שיעניין כל מי שאוהב מוזיקה או מתעסק באמנות".
7 צפייה בגלריה
"רוקנ'רול זה לחיות את החיים כמו שאתה בוחר לחיות אותם". אלון עדר מאחורי הקלעים במועדון הבארבי, מתוך התערוכה "בארבי - בית"
(צילום: אורית פניני)
ומה הדבר הכי רוקנ'רול בעינייך?
"לקום בבוקר וללכת לים. רוקנ'רול זה לא מה שאנשים חושבים - 'סקס סמים ורוקנ'רול', זה פאתט. רוקנ'רול זה לחיות את החיים כמו שאתה בוחר לחיות אותם".
אם לא צילום, מה היית עושה?
"וואו. או משהו שקשור לים, או שהייתי עורכת דין פלילית - זה החלום".
את לא מפחדת מאף אחד, אה?
"שיפחדו ממני. אני לא מפחדת, אני מתרגשת".
