התעוררתי אתמול בבוקר למבול של הודעות ותיוגים. "ראית מה דיימון אלברן אמר בגלסטונברי?". אלו שמכירים אותי יודעים שאלברן והמוזיקה שלו מלווים אותי עשרות שנים, החל מתקופת בלר, דרך הגורילז ועד אלבומי הסולו שלו. אפילו זכיתי שהוא ישיר לי בהופעה אינטימית כשעמדתי מולו, ברגע מרגש שנחקק לי עמוק בזיכרון.
ביולי שנה שעברה, מספר חודשים לפני שהשמיים נפלו על כולנו, ישבתי עם חברים ישראלים בחמ"ל שלא נפל ממבצעי, על מנת לוודא שאנחנו מצליחים לקנות כרטיסים לגולדן רינג להופעת האיחוד של בלר בוומבלי. ואיזה קונצרט זה היה. אלברן דמע מהתרגשות ואנחנו דמענו שם איתו.
מיהרתי לפתוח את אחד הקליפים שהועברו אלי. אלברן, שהגיע כאורח של להקת בומביי בייסיקל קלאב בהופעתם בפסטיבל המוזיקה האייקוני גלסטונברי, נראה פונה לקהל נרגש של עשרות האלפים: "תענו לי על שלושה דברים", הוא אמר, "הראשון: פלסטין. תראו לי איך אתם מרגישים בנוגע לפלסטין. אתם פרו-פלסטין?". הקהל נשמע צועק, אבל לא מאוד חזק. "אתם פרו-פלסטין?", ניסה אלברן שוב, והפעם זכה לתשואות חזקות. "אתם גם חושבים שהמלחמה הזו היא לא הוגנת?", המשיך, ומשם הוא עבר לדבר על החשיבות שיש בהצבעה בבחירות ועל זה שהעולם שייך לצעירים. 30 שניות, שלושה נושאים כבדי-משקל.
מלחמת הקיום הישראלית – פלסטינית, סכסוך עמוק וסבוך הקיים יותר משאדון אלברן חי, זכה אצלו ליחס של 10 שניות. אולם ב-10 השניות האלה הוא הצליח לגרום נזק עצום בעולם שגם ככה לא ממש לטובתנו. והוא לא היחיד, באותו הפסטיבל להקת Idles הניעה קהל שלם לשיר "ויוה פלסטינה", הזמרת הקווירית ג׳אנל מונה שהופיעה בלונדון אתמול, דפקה נאום על איך הקהילה הלהט"בית תמיד עוזרת למיעוטים ונפגעים ולכן לא תשב בצד כשמתקיים ג'נוסייד (רצח עם) בפלסטין, ו-SZA - שנמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי - מקפידה לעלות עם דגל פלסטין בהופעות ולשלהב את הקהל עם קריאות של Free Palestine בזמן שהיא עושה טוורקינג על הבמה במכנסון קצרצר.
לא אכנס לשאלות המוסריות ולצביעות שמלווה כל אחד מאותם אמנים שמרגיש שהוא חייב לחלוק עם הקהל את דעותיו הפוליטיות בסכסוך שאין לו נגיעה בו, שהרבה פעמים נובעות מבורות, חוסר הבנה או חוסר מודעות עצמית. לא אכנס לשאלות עובדתיות כמו מה היא באמת ההגדרה של "רצח עם" ומה קורה עם רצח העם שמתבצע בזמן כתיבת שורות אלה בסודן, שאף אחד לא מדבר עליו. אבל כן אדבר על איך אותם אומנים שוכחים, או שפשוט לא באמת אכפת להם, שעלולים להיות בקהל מעריצים ישראלים ויהודים שעשו מאמץ ושילמו ממיטב כספם על מנת לראות ואפילו ליהנות מאמן שהם אוהבים.
אז כן, דיימון אלברן, גבר לבן ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, שנולד באנגליה ומעולם לא צריך היה להילחם על חייו - מלחמה היא לא דבר הוגן. אבל בוא אגלה לך ולשכמותך משהו: גם לא הוגן לחטוף הופעה וקהל ולגרום לאנשים להרגיש לא רצויים, על המוקד ומאוד לא בנוח. זה לא הוגן ששוכחים שלמלחמה יש שני צדדים ושרוב הסיכויים שהישראלים שבאו לראות אותך כנראה מכירים מישהו שנרצח, נחטף או נהרג. זה לא הוגן ששוכחים שפסטיבל מוזיקה, כמו גלסטונברי שמתקיים ברגעים אלה, נחטף על ידי מחבלים ושקהל שבא ליהנות ולרקוד, נרצח בצורה שאפילו בסיוטים הגדולים לא תעלה על הדעת. זה לא הוגן.
שברון-הלב שמעריצי מוזיקה ישראלים עוברים בימים אלה רק מתווסף לשברון-הלב הקיומי מאז אוקטובר, אבל קצת מנחם לדעת שיש שעושים את זה גם אחרת. קולדפליי, שאלפי ישראלים נוסעים אחריהם ברחבי העולם, היו מופע הדגל של גלסטונברי אתמול בערב. כריס מרטין, באמצע ההופעה, נשא תפילה יחד עם הקהל שהוקדשה לעולם המפולג שלנו. "אנחנו מעודדים את הקהל לשלוח תפילה, אם זה לישראל, פלסטין, אוקראינה, רוסיה, או כל אחד אחר שסובל", אמר מרטין, ובדבריו - כמו גם בדגל ישראל שמעריץ נשא בגאווה ושנראה בבירור בשידור הישיר של BBC - ניתן היה למצוא נחמה.
מוזיקה נועדה לקרב ללבבות והרבה פעמים לסייע בהחלמה של נפש כואבת ולב שבור, ויהיה נחמד אם גם מוזיקאים יזכרו את זה. ואם אתם מוזיקאים שמרגישים חובה בכל זאת להגיד משהו, אז לכו תלמדו מכריס מרטין וקולדפליי - וגם מ-U2 ובונו - שיש דרך להעביר מסר ולעשות דברים, דרך מכובדת ואנושית.
