"חיזור גורלי", "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", "הצעה מגונה" ו"בוגדת" – מה משותף לכל הסרטים הללו, מלבד העובדה ששברו קופות? ובכן, ישנם כמה דברים. למשל, העובדה שנתפסו כפרובוקטיביים וטראשיים ועוררו מחלוקת עם יציאתם, או התמות של יחסים מיניים מעוותים, אובססיה ובגידה המשותפות להם, או זה שלכולם אחראי הבמאי הבריטי אדריאן ליין.
"מים עמוקים" – טריילר
ליין היה הכהן הגדול של ז'אנר המותחן האירוטי של שנות ה-80 וה-90, עד שנעלם. אחרי "בוגדת", בכיכובם של דיאן ליין וריצ'רד גיר, שיצא ב-2002 ואף זיכה את הכוכבת שלו במועמדות לפרס האוסקר, התפוקה של ליין פשוט פסקה. 20 שנה חלפו עד שהפציע סרטו הבא – דרמת המתח "מים עמוקים", בכיכובם של בן אפלק ואנה דה ארמס ("רצח כתוב היטב"), שגם הפכו לזוג במהלך העבודה המשותפת – עד הפרידה, שבעקבותיה שב אפלק לזרועותיה של ג'ניפר לופז.
מחר (ו') עולה הסרט על המסכים בישראל, אם כי בארצות הברית יעשה את בכורתו בשירות הסטרימינג הולו, ובטריטוריות אחרות יעלה באמזון פריים. גם בנכר אמורה הייתה להיות הפצה קולנועית, אלא שהתוכניות השתנו לאחר שדיסני רכשה את אולפני פוקס המאה ה-20 אשר הפיקו את הסרט. מאחר ואופיו כדרמת מתח אירוטית פחות מתאים לאתוס המשפחתי של דיסני, הולו, אשר בבעלות התאגיד, נראה כמו האכסנייה המתאימה ביותר.
ואכן, "מים עמוקים", שמבוסס על ספרה באותו השם של הסופרת המנוחה פטרישיה הייסמית - שהתפרסמה בשל ספריה על אודות הסוציופת החלקלק טום ריפלי – בהחלט איננו סרט לכל המשפחה. אפלק ודה ארמס מגלמים בו זוג נשוי, הוא הייטקיסט שהתעשר ופרש, והיא אשתו שמנהלת שלל רומנים מזדמנים, למורת רוחו, שהולכת ומתגלה כשגופות מאהביה מתחילות לצוץ פה ושם. או שמא הדבר לא באמת קורה למורת רוחו? התסריט, שאותו כתבו סם לוינסון (יוצר "אופוריה") וזאק הלם, מערפל במכוון את המניעים והרצונות של בני הזוג, וליין שוב מפגין את חיבתו להצגת גיבוריו משכשכים במדמנה הפסיכו-סקסואלית שאליה הכניסה אותם תשוקתם. זה הפורטה שלו, אחרי הכל, ומה שהחזיר אותו לעשייה אחרי הפוגה בת 20 שנה.
"זה ספר נהדר. קראת אותו?", הוא פותח את שיחת הזום שהוא מנהל איתי מביתו שבדרום צרפת, "אם לא, אז תקרא, הוא ממש טוב. אבל יש הבדלים בינו לבין העיבוד שלי. בספר הגיבור פאסיבי יותר, אשתו בוגדת בו, הוא כבר פחות בעניין שלה מבחינה מינית, והוא מתנחם בבת שלו ובחלזונות שהוא מגדל. מה שאני ניסיתי לעשות זה להכניס לעניין סוג של שיתוף פעולה מצדו, וקנאה, שהיא משהו הרסני, ואירוטיקה. כשהוא מסתכל עליה עם גבר אחר, היא יודעת שהוא מסתכל ועדיין ממשיכה".
זה סוג של משחק ביניהם.
"כן, בדיוק, משחק – אבל משחק רע, כזה שהולך והופך למסוכן יותר".
לי הזכיר הסרט את "ירח מר" של רומן פולנסקי, ואת "חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון - שניהם סרטים על זוגות במשחקי אובססיה ושליטה שהולכים ומסלימים. מה היו מקורות ההשראה שלך?
"תראה, אנשים שואלים אותי, 'כמו מה הסרט הזה? כמו אילו סרטים אחרים הוא?', והסרט הראשון שזה הזכיר לי זה 'מי מפחד מווירג'יניה וולף', סרטו של מייק ניקולס על בעל ואישה שמתעללים זה בזו. אבל איפשהו, בתוך כל הכאוס של הזוג הזה, אתה מבין שהם מאוהבים, במין אופן דפוק שכזה. והתחושה הזו היא מה שניסיתי להשיג בסרט שלי. זה כנראה הסרט הכי מורכב שעשיתי. רציתי לחבר ביניהם איכשהו עד סוף הסרט, להמחיש שהם כן אוהבים זה את זו, למרות הכל, רק באופן דפוק, סוג של סידור מעוות ביניהם".
ברמת הליהוק שלך, ישנה תחושה שליהקת נגד הטייפקאסט, לפחות במקרה של בן אפלק - גבר גדול ומפורסם עם אישיות מוחצנת, שבסרט יוצא דווקא מופנם וכבוי יותר.
"כן, עבדתי על לנסות ולהקטין את בן, ואני מקווה שזה עבד לך, מקווה שזה דבר טוב בעיניך. מאוד רציתי שהוא יהיה פגיע, כמעט ילדותי בהתנהגותו, ועדיין שיהיה שם משהו רצחני בפנים. אבל בהחלט לא רציתי שזה יהיה בן אפלק שאנו מכירים, שהוא מלא אנרגיה ואישיות. לפעמים בן היה אומר לי, 'אין את זה ב-DNA שלי'. אבל כן היה לו את זה, ואני גאה מאוד במה שהוא עושה, באיך שהוא גורם לך להאמין בדמות".
דיברו הרבה על הכימיה בין בן אפלק לאנה דה ארמס על הסט, וכמובן גם מחוצה לו. זה משהו שהיה מוחשי עבורך בזמן העבודה?
"זה היה מוחשי עבורי עוד בזמן שבחנתי את שניהם יחד. עשינו את זה בבית שלי בלוס אנג'לס, כי אני מעדיף את זה כך, וראיתי את זה באופן כמעט מיידי. על אנה לא ידעתי כלום, חוץ מזה שהיא השתתפה בג'יימס בונד החדש ("לא זמן למות", י.ב) שעוד לא יצא אז, וראיתי אותה גם בסרט דובר ספרדית. אבל מאוד אהבתי לראות אותם יחד, אותה ואת בן. היה רגע בצילומים, בן לא היה מול המצלמה אלא מאחוריה, והתמקדנו באנה. אבל בן אמר, 'אני נכנס' - כי הוא רצה להיות מעורב, הוא רצה לעבוד איתה ולהיות חלק מהסצנה שלה, וזה היה נהדר. ידעתי שהם יהיו טובים יחד".
מלך הלהיטים הפרובוקטיביים
ליין בן ה-81 שייך לקבוצה של במאים בריטיים שהגיחו מעולם הפרסומות של שנות ה-70 והפכו ליצרני שוברי קופות הוליוודיים, יחד עם במאים כמו רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר"), אחיו המנוח טוני סקוט ("רומן על אמת") ואלן פארקר ("אקספרס של חצות"), שהלך גם הוא לעולמו לפני שנה וחצי. סרטו הראשון היה דרמת ההתבגרות Foxes מ-1980, בכיכובה של ג'ודי פוסטר הצעירה, אולם הפריצה הגדולה של ליין הגיע בסרטו השני, "פלאשדאנס", שהיה להיט עצום כשיצא ב-1983, והפך את ליין לסחורה הוליוודית רותחת.
סרטו הבא של ליין, "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", זכה גם הוא להצלחה גדולה כשיצא ב-1986, אולם במקביל הדביק לליין תווית לא ממש מוצדקת, ברטרוספקטיבה, של במאי טראשי עם חיבה לארוטיקה פרובוקטיבית. הסרט הבא שלו, "חיזור גורלי" מ-1987, לא עזר לשנות את התדמית - אולם לאור הצלחתו הפנומנלית (הסרט הרוויח יותר מ-320 מיליון דולר בקופות, על תקציב של 14 מיליון בלבד), לאף אחד לא ממש היה אכפת מזה. "חיזור גורלי" הפך לתופעת תרבות, סרט איקוני ומצוטט ואחד מהלהיטים הגדולים ביותר של התקופה, וליין היה על פסגת העולם. אולי בגלל זה הרשה לעצמו לחרוג מהתבנית שבה מצא את עצמו, וליצור את הסרט שבאמת רצה: מותחן האימה הפסיכולוגי "חיים בצל הסיוט" (Jacob's Ladder, במקור), בכיכובו של טים רובינס, שעוסק בהזיותיו המייסרות של בוגר מלחמת וייטנאם והיה הראשון מבין צמד הנפילות הקופתיות היחידות בקריירה של יוצרו.
הפרויקט הבא של ליין שוב החזיר אותו למעמדו כאשף מלודרמות המתח הרומנטיות - "הצעה מגונה" בכיכובם של רוברט רדפורד, דמי מור ו-וודי הרלסון, יצא ב-1995, זכה להצלחה רבה והפך גם הוא לאחד מהסרטים המדוברים והמצוטטים של התקופה; גם אם המבקרים, כדרכם בכל הנוגע לסרטיו של ליין, עיקמו את האף. בעקבות ההצלחה, שוב החליט ליין ללכת על משהו שקרוב לליבו – עיבוד חדש ל"לוליטה" האגדי של ולדימיר נבוקוב, בכיכובו של ג'רמי איירונס. בשל נושאו הפרובוקטיבי - מערכת היחסים הנוצרת בין פדופיל לנערה בת 14 - הסרט לא מצא מפיץ, עלה בבכורה ברשת שואוטיים הטלוויזיונית, ונרשם ככישלון השני בקריירה של ליין. "בוגדת" מ-2002 שוב החזיר אותו לטריטוריה המוכרת לו, ובהתאם, זכה להצלחה נאה מאוד.
ואז, שקט. ליין, שתמיד היה פריק של קולנוע צרפתי והתרבות הצרפתית בכללותה ("בוגדת" אף היה עיבוד לסרט קודם של הבמאי הצרפתי קלוד שברול), עבר לדרום צרפת עם רעייתו, ועמל על פיתוחם של פרויקטים שונים, שבסופו של דבר לא התממשו. בין היתר אמור היה לביים את הסרט "גנב עירוני" שהפך ב-2010 לסרט הבכורה של בן אפלק כבמאי, אולם הדבר לא הסתייע לאחר שליין הבין כי בתקציב של 40-30 מיליון דולר, לא יוכל לעשות את הסרט כרצונו. בעוד בני דורו, כמו רידלי סקוט הבלתי נלאה, לא חדלו מעבודה – ליין התמסר לחיים ולפנאי, ועבד בנחת על פרויקטים שלא הבשילו (היה גם ניסיון להרים מותחן בכיכובה של ניקול קידמן כאישה הזוממת לרצוח את בעלה הבוגדני). עד שמצא את הפרויקט שהחזיר אותו לעניינים.
בגדול, הסרט שייך לז'אנר שאתה שכללת בשנות ה-80 וה-90, המותחן הארוטי. אבל במהלך השנים משהו קרה לו, והוא די נעלם, לפחות ממפת הסרטים ההוליוודיים הגדולים. מה השתבש, לפי דעתך?
"תראה, תמיד ניסיתי להתרחק מתוויות – מותחן ארוטי, מותחן פסיכולוגי, מה זה בכלל אומר? תמיד התעניינתי בתמונה הקטנה יותר, בי ובך ובאנשים, במערכות יחסים, ובלנסות לשים את הצופה בנעלי הדמות. אני פחות מתעניין בתמונה הגדולה. אני יכול להעריך סרטים כמו 'חולית' או 'המטריקס', אבל אני לא ממש רוצה לעשות את הסרטים האלה".
הרבה מהסרטים שעשית חולקים תמות דומות – מערכות יחסים מעוותות, בגידה, אובססיה. מדוע אתה נמשך דווקא לתמות הללו?
"כן, אבל...אתה יודע, 'חיים בצל הסיוט', למשל, לא עוסק בנושאים הללו".
וזה באמת הסרט החריג ביותר בפילמוגרפיה שלך.
"אני מניח שכן. זה קצת מצחיק, אני פשוט נמשך לנושאים האלו, ליצירות על מערכות יחסים, וכמובן שסקס הוא חלק מזה. אני מאוד אוהב את הרעיון של לראות אנשים תחת לחץ, איך הם מתמודדים עם זה, כי אני חושב שזה גם מעניין לצפייה".
השיבה שלך לקולנוע מתרחשת בזמן של מלחמת תרבות - מצד אחד הז'אנר השולט היום הוא סרטים על גיבורי-על, ומצד שני לא חסרים קטגורים, כמו מרטין סקורסזה, שקמים וזועקים נגד ההשתלטות שלו על התעשייה. איפה אתה עומד בדיון הזה?
"פרנסואה טריפו אמר פעם דבר נפלא, שהאמריקנים עושים סרטים על גיבורים, והאירופאים עושים סרטים על לוזרים – אנשים פגיעים עם חולשות. ולזה אני נמשך".
יצא לך לצפות בסרטים הללו, ששייכים לז'אנר גיבורי העל?
"לא הייתי רץ לבית הקולנוע, אהיה כן איתך. אבל זה לא נכון מבחינתי לגבי כל הסרטים הז'אנריים. למשל, אהבתי מאוד את 'הנוסע השמיני' הראשון, זה שביים רידלי סקוט, כי זה היה סרט על אנשים, אתה יודע מה אני אומר? ויזואלית זה היה מדהים, אבל זה לא היה על גיבורי-על, זה היה על בני אדם. וזה מה שמעניין אותי. בני אדם".
