באחת מהסצנות היותר יפות ב"כמעט מפורסמים" - ככל הנראה סרט המוזיקה הכי אנושי בהיסטוריה - מזהירה האם (בגילומה של פרנסס מקדורמנד הנהדרת) את בתה הבכורה (זואי דשנל באחד מתפקידיה הראשונים) מפני המוזיקה של סיימון וגרפונקל. היא מנופפת מולה בעטיפת האלבום Bookends, ומעבירה אצבע על העיניים של צמד הפולק וטוענת שהם עלולים לדרדר אותה לשימוש בסמים. כמה סצנות לאחר מכן, כשהבת עוזבת את הבית – לא לפני שהיא משאירה לאחיה הצעיר את אוסף התקליטים מעורר הקנאה שלה, ומשנה באחת את עולמו – מתנגן ברקע השיר America מתוך האלבום היפיפה, הקצר והלכאורה מסוכן של הצמד.
פול סיימון, שחוגג עכשיו יום הולדת 80, הוא מהכותבים והמבצעים הגדולים בתולדות הפופ-רוק האמריקני, ובכלל. הוא כתב לא מעט על אמריקה, אבל בשתיים מהתחנות היותר מעניינות בקריירה הארוכה שלו הוא ניסה לאתגר (ולמצוא) את עצמו דווקא מחוץ לגבולותיה. בפעם הראשונה, הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי במטרה להשתלב בסצנת הפולק הבריטי של אמצע הסיקסטיז, ללא הצלחה וכמעט ללא הד תקשורתי. לטובת השנייה, כעשרים שנה לאחר מכן, הוא טס עד לדרום אפריקה בשיא ימי האפרטהייד, כדי לחזור משם עם אלבום הסולו הכי מצליח שלו. בדרך הוא קומם עליו לא מעט אנשים ומוזיקאים שרתחו על כך ששבר את החרם האמנותי שהוטל על מדינת האפרטהייד.
תואר ושני מיקרופונים
למרות שהחל את הקריירה שלו מוקדם - עוד בתיכון הוא פגש את מי שיהפוך במהרה לשותפו המוזיקלי, ארט גרפונקל - סיימון של אמצע הסיקסטיז חיפש את דרכו. בהתחלה הם קראו לעצמם "טום וג'רי", ורק בהמשך הבינו שמוטב להשתמש בשמות המשפחה שלהם. כך הם סללו את הדרך ללא מעט הרכבים אחריהם, שהבינו שמה שטוב לפירמות של עורכי דין ומשרדי פרסום יכול לתפוס לא רע גם בשדה המוזיקלי.
הם הוציאו סינגל ראשון, Hey Schoolgirl, אך העבירו את עיקר זמנם באקדמיה - סיימון בקינג קולג' וגרפונקל באוניברסיטת קולומביה. אחרי שסיימון הרגיע את הוריו עם התואר האקדמי ביד - הוא הלך לעשות מה שהוא חשב שהוא באמת רצה. בוגר החוג לספרות אנגלית ניגש לבניין בריל בניו יורק (אז מרכז תעשיית הפופ של מנהטן) והתקבל לעבודה. בשבע השנים שהוא ישב שם הוא כתב והקליט עשרות שירים לעצמו ולאחרים. בין שיר לשיר הוא פגש שם עוד אייקון פופ אמריקני (ויהודי) בהתהוות – קרול קינג, שעימה הקליט כמה דמואים.
על אף שעבד בלב תעשיית הפופ המסחרי של אותם ימים, סיימון החל להתאהב בסצנת הפולק העולה בניו יורק, שהייתה לפה המוזיקלי של התנועה לזכויות האזרח ויצאה נגד אמריקה הדי גזענית של אותם ימים. אבל הוא שמר אמונים לשותף מהתיכון, וב-1964 השניים נכנסו למשרדי חברת התקליטים קולומביה ויצאו משם עם חוזה הקלטות. אלבום הבכורה שלהם, Wednesday morning, 3 A.M, יצא ולא בדיוק המריא. אבל אחד מחמשת השירים שסיימון כתב עבורו - The Sound of Silence - בכל זאת תפס את המאזינים ותחנות הרדיו החלו לשדר אותו.
סיימון, שראה שלפחות בינתיים הקריירה שלו בבית לא מתרוממת, ניסה לבדוק אופציות בסצנת הפולק הבריטית במטרה להפוך לברט יאנש הבא. בכמה סשנים בקיץ 1965 הוא הקליט בלונדון את אלבום הסולו הראשון שלו, The Paul Simon Songbook. הוא נשמע בדיוק כמו שאלבום פולק צריך להיות – מינימליסטי ועם שני מיקרופונים, אחד לזמר והשני לגיטרה האקוסטית שלו. למרות שהופיעו באלבום כמה שירים שיככבו בהמשך באלבומי הצמד כמו I Am a Rock ו-Patterns, הוא יצא ונעלם מיד.
סיימון חזר הביתה אל גרפונקל, ועד לסוף העשור הם הפכו לצמד המוזיקלי החשוב באמריקה, הודות לפסקול האדיר שכתבו לסרט "הבוגר", ולכמה אלבומים נפלאים ובראשם Bridge Over Troubled Water וההוא שכל כך הפחיד את מקדורמנד ב"כמעט מפורסמים". השניים הדגימו הרמוניות מזהירות באלבומיהם, אך היחסים בין שני חצאי הדואו היו לא פעם מתוחים. גרפונקל הרגיש שהוא רק הבחור הגבוה ששר עם פול סיימון - מי שכותב את כל השירים וזוכה בכל הקרדיט. לא בטוח שהוא ואנדרו רידג'לי מוואם ישבו אי פעם לקפה, אבל במידה וכן, בטח היו להם כמה חוויות לחלוק.
הפירוק של הצמד היה בלתי נמנע, וב-1972 סיימון הוציא את אלבום הסולו השני שלו – והראשון שמישהו באמת הקשיב לו. אלו שעשו זאת גילו שחובב הפולק כבר נמצא במקום אחר. ב- Mother And Child Reunion, הלהיט הגדול מהאלבום הפולק-רוקי הזה שטובל בלא מעט נגיעות ג'אזיות (בין עשרות המוזיקאים שניגנו שם הוא אירח גם את הסקסופוניסטים מייקל ברקר ופיל וודס), הוא גם שילב השפעות של מוזיקה ג'מייקאנית, שנתיים לפני שאריק קלפטון הכיר למערב את הרגאיי של בוב מארלי. שלוש שנים אחרי כן הגיע מה שבעיני רבים נחשב לאלבום הכי מוצלח של סיימון - Still Crazy After All These Years. חוץ משיר הנושא הנהדר היו שם גם 50Ways to Leave Your Lover עם התיפוף הגאוני והחד פעמי של סטיב גאד, Gone at Last ו-My Little Town שביצע עם גרפונקל. סיימון זכה על האלבום בגראמי, ובנאום הזכייה שלו הודה לסטיבי וונדר - שממש במקרה לא הוציא אלבום באותה שנה, והשאיר לו את הבמה.
מסע חשאי אל לב האפרטהייד
ואז הגיעה הנפילה, והיא הייתה ארוכה, וכואבת. לאחר חמש שנים שבהן לא שיחרר חומרים חדשים (אבל כן שיחק קצת ב"רומן שלי עם אנני" של וודי אלן) הוא הוציא ב-1980 את האלבום המאכזב One-Trick Pony. שלוש שנים אחרי, הוציא את Hearts and Bones, המאכזב לא פחות. מי שיאזין להם היום יגלה שהם לא כאלו גרועים, אבל כשעל העטיפה מופיע השם "פול סיימון", מצפים לקצת יותר. את הנחמה היחידה בין שני הכישלונות האלו הוא מצא כנראה בסיבוב הופעות האיחוד המוצלח עם גרפונקל (שהגיע גם לכאן). ואם לא הספיקו לו הצרות באולפן, גם בבית היה לו רע. נישואיו לקארי פישר (לנצח הנסיכה ליאה מ"מלחמת הכוכבים") הסתיימו לאחר 11 חודשים בלבד.
ב-1985, עשור אחרי ההצלחה האחרונה שלו, סיימון הצטרף לנבחרת הכוכבים שהתגייסה למען אפריקה בשיר We Are the World, מבלי לדעת מה הקשר שלו עם מדינה ביבשת יעשה לקריירה שלו בשנה הבאה. לסיימון, שכבר ניתפס אז כמעט ככוכב עבר, היה הרבה זמן פנוי להאזין למוזיקה. כשהגיעה לידיו קסטה פיראטית ועליה מוזיקת רחוב של הרכבים מדרום אפריקה הוא התעורר מחדש לחיים. היא הזכירה לו את האנרגיות של הרית'ם אנד בלוז מהפיפטיז ששמע כנער ובעיקר זו הייתה מוזיקה שמחה, והוא היה עצוב.
אבל עכשיו כבר קצת פחות. סיימון הבין שתוכנית החילוץ שלו נמצאה. הוא איתר את ההרכבים שהופיעו בקלטת ההיא וטס ליוהנסבורג עם רוי היילי, המפיק וטכנאי ההקלטות הקבוע שלו, במטרה לעבוד איתם. לפני שהשניים המריאו, סיימון – שהיה מודע לחרם התרבותי על דרום אפריקה – התייעץ עם המפיק והמוזיקאי קווינסי ג'ונס והזמר הארי בלפונטה (שאיתם שיתף פעולה ב-We Are the World), במטרה להבין האם כדאי לו בכלל לטוס לשם. למרות שהשניים עודדו אותו לצאת למסע המוזיקלי-תרבותי הזה, סיימון והיילי טסו בחורף 1985 ליוהנסבורג בחשאי, אולי כי הזמר ידע שהוא עתיד לחטוף על המהלך הזה בהמשך, ומכמה כיוונים. חברת התקליטים שלו, וורנר, שדי התאיישה ממנו בעקבות כישלון שני אלבומיו הקודמים, לא בדיוק התרגשה מהפרויקט, אבל החליטה לזרום איתו.
סיימון באמת התלהב המוזיקה הדרום אפריקנית וחשב שהיא זו שתוציא אותו מהבוץ היצירתי שאליו נקלע. הוא לא חסך – לא במאמצים ולא בכסף. למוזיקאים שאסף להקלטות – שהשתכרו אז 15 דולר לשעת נגינה באולפן הוא הציע 200 דולר (שזה יותר ממה ששילמו אז למוזיקאים בניו יורק), והוא גם דאג לתת להם קרדיט יפה באלבום. העבודה באולפן התקדמה בקצב משביע רצון, אך סיימון קלט שמחוץ לקירות האקוסטיים שלו, האווירה מתוחה בהרבה, על גבול העוינת. אחרי שבועיים של סשנים במדינת האפרטהייד, סיימון חזר הביתה כדי להשלים את העבודה על האלבום. זה לקח זמן. חומרי הגלם שהוקלטו שם הורחבו בהדרגה באולפנים בניו יורק, לוס אנג'לס, לואיזיאנה ולונדון, וסיימון החליט לצרף להקלטות גם את הזמרת לינדה רונסטאדט, את האחים אברלי שהעריץ כנער ואת ההרכב המקסיקני-אמריקני לוס לובוס.
זה היה קשה אבל השתלם בענק. Graceland שיצא באוגוסט 1986 הפך ללהיט עצום שנמכר ב-16 מיליון עותקים. הוא הוכיח שסיימון הוא מוזיקאי בשיאו והוליד לא מעט שירים אדירים שמיזגו רוק, פופ, סול ומוזיקה אפריקנית. והוא גם נשמע נהדר, בזכות הגרוב המרענן שסיפקו המוזיקאים מיוהנסבורג והשימוש הנבון של סיימון בסינקלוויר כאן שתרם רבות לעיצוב הסאונד המיוחד של האלבום. Graceland הוא אלבום שכיף להאזין לו עד היום. שיר הנושא, The Boy in the Bubble, Diamonds on the Soles of Her Shoes, Under African Skies וכמובן You Can Call Me Al עם הבס המרהיב שלו.
היום הוא נחשב לאחד האלבומים החשובים שיצאו בשנות השמונים, אבל בשעתו הוא התקבל ברגשות מעורבים. מחד, הצלחה אדירה בחנויות ובתחנות הרדיו, ותשבוחות מצד מבקרי המוזיקה. מאידך, מוזיקאים אקטיביסטים כמו פול וולר ובילי בראג, וגם כל מיני פעילים חברתיים טענו שעצם ההגעה של מוזיקאי מפורסם כסיימון לדרום אפריקה היא כמעט תמיכה במדיניות הגזענית של המדינה. סיימון, שכבר היה מותש מהביקורות ומהטפות המוסר, ניסה להסביר שהוא לא מסוגל לכתוב שירי מחאה פוליטיים כמו בוב דילן או בוב גלדוף.
הוא אולי לא הביא לסיום האפרטהייד (וגם לא פגש את אלביס באחוזה שלו, שהעניקה לאלבום את שמו) אך עשה ב-Graceland דבר חשוב לא פחות: סיימון סיפק פה זרקור (לצד מה שעשה פיטר גבריאל באלבומו SO, הלא פחות אדיר, מאותה שנה), למוזיקת עולם והכניס אותה לשיא המיינסטרים. ההצלחה העצומה של Graceland הדגימה לרבים שמוזיקה מלהיבה לא חייבת להיווצר רק על פני הציר האנגלו-אמריקני. אפילו ברשימת האלבומים הגדולים של מגזין "הרולינג סטון", האלבום הזה ממשיך לטפס במצעד בכל פעם שהעורכים בוחרים לעדכן אותה - בהתאם לטרנדים המוזיקליים, ובעיקר לאור חוקי התקינות הפוליטית.
סיימון הוציא כמה אלבומים יפים גם אחרי Graceland. ב-1990 הגיע מה שניתן לראות כהמשך המתבקש - The Rhythm Of The Saints שבו שילב מוזיקה דרום אמריקנית. אבל הוא הוריד הילוך בקצב העבודה שלו ופרקי הזמן שהוא לקח בין האלבומים הלכו והתארכו. את ההצלחה של Graceland הוא לא שיחזר, אך לאורך לא מעט רגעים ב-Surprise מ-2006 שהפיק בריאן אינו, וגם ב-So Beautiful or So What היפה מ-2011, שבמסגרת סיבוב ההופעות שלו הגיע גם לישראל, הוא הוכיח שעדיין שווה להקשיב לו.
עם הגיעו לגבורות נראה שסיימון כבר לא מחפש אתגרים. הוא הפסיק לצאת לסיבובי הופעות, וגם על אלבום חדש אין מה לדבר. באביב האחרון מכר לחברת סוני את הזכויות לשיריו, קיבל חצי מיליארד דולר וקנה לעצמו המון שקט - והצליל שלו כנראה גם נשמע נהדר.
