שאלה זריזה: נכון שמעט חם מדי לאחרונה? זאת אומרת, חם יחסית לחודש נובמבר, הזמן הזה בשנה שבו הטמפרטורות צונחות ועננים אפורים מתקבצים בשמיים, והסוודרים מתחילים להישלף מהארון? כן, היה מעט חם מדי. החזאים במהדורות אומרים שזה בסדר, מדברים על הגשם שעוד יגיע בעיתו, וחותמים עם חיוך רחב ומעודד. וזה בסדר. זה מובן. זה מה ששידורי המיינסטרים עושים - מרגיעים את הצופים שלהם כדי שאלו לא יצאו לרחוב כדי לצרוח עד לב שמיים.
אלא שטובי המומחים יאמרו לכם שאתם צריכים להיות ברחוב ולצרוח עד לב שמיים. הם יאמרו שעברנו את שעת השי"ן, ושהקרב על עתיד כדור הארץ הינו קרב בלימה נואש, ושהחזאים על המסך שלכם צריכים לזעוק ולגז'דר ולהתפטר ולצאת לרחוב בעצמם, כי הכול הולך לעזאזל, וזה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו.
רגע אחרי ועידת האקלים המתוקשרת בגלזגו - ובסופו של שבוע שבו דו"ח של האו"ם הזהיר כי כל ההתחייבויות וההסכמים שרקמו ראשי המדינות לקראת הוועידה לא רק שלא יצליחו לבלום את ההתחממות הגלובלית ולמנוע אסון אקלימי, אלא אף יובילו לכך כשכדור הארץ יתחמם ב-2.7 מעלות דרמטיות עד סוף המאה הנוכחית - אספנו תשע יצירות דוקומנטריות בנושא המאבק הסביבתי.
בחלקן, מכמני התקווה עולים על תהומות הייאוש, וחלקן נוטות מעט לצד השני - אולם כולן, ללא יוצא מן הכלל, מבקשות להוציא אתכם לרחוב, להצטרף למאבק, לעשות משהו נוסף מעבר למסע השבועי למיכל איסוף הבקבוקים למיחזור. כי המצב אולי חמור מספיק כדי שנבין כי העולם שלנו הולך להשתנות לנצח - אבל זה לא אומר שלא שווה להילחם על מה שעוד ניתן להציל.
כוכב הלכת המופלא (2019)
איפה: נטפליקס.
כמו חלק הארי של תכני הטבע התיעודיים שיצאו בשנים האחרונות מבית מדרשו של דיוויד אטנבורו, גם "כוכב הלכת המופלא" היא יצירה מפעימה ומהממת ויזואלית שלא רק מתאימה לצפייה כל-משפחתית, אלא ממש דורשת אותה. רמז לסיבה העיקרית לכך שמדובר בחובת צפייה, פרט לעונג ולפליאה שמציעה הסדרה, תמצאו בשמה המקורי: Our Planet, הפלנטה שלנו. "שלנו", במובן של "באחריותנו" - ואכן, "כוכב הלכת המופלא" מדגישה שוב ושוב את הסכנה הנשקפת לסביבה הטבעית של בעלי החיים שהיא מציגה; סכנה מעשה ידי אדם, כך שבידי האדם גם הכלים לשנות את זה, לתקן, להציל.
לאורך שמונת פרקיה, המחולקים לסביבות החיים שבכדור הארץ (ג'ונגלים, הים הפתוח, יערות, מים מתוקים וכיו"ב), זהו הסנטימנט המרכזי של הסדרה - כל מה שאנו מציגים בפניכם, כל היופי והרבגוניות הללו, ייעלמו לבלי שוב אם לא נעשה משהו. זהו הזמן, הכדור בידיים שלכם. אז צפו עם כל המשפחה, התפלאו לנוכח יופי הבריאה והעושר הטבעי שהבאנו לכם - וצאו לדרך.
שורה תחתונה: סדרת טבע מהממת וסוחפת עם אימג'ים שלא תשכחו - ועם מסר עקבי ותקיף בנוגע לסכנה שניצבת מול כל היופי הזה, ומולנו.
הפלנטה של האנושות (2019)
איפה: HOT8, יוטיוב.
הסרט התיעודי הזה, בבימויו של ג'ף גיבס ובהפקתו של מייקל מור ("פרנהייט 9/11", "באולינג לקולומביין"), נושא עימו את תו ההיכר המרכזי של מור: פרובוקציה. והפרובוקציה פה טמונה בהתמודדות של הסרט עם אחת מהפרות הקדושות הדשנות ביותר של המאבק הסביבתי בשנים האחרונות - אנרגיה ירוקה. ב"הפלנטה של האנושות" גיבס מאתגר את התפיסה הפופולרית של מודלי אנרגיה ירוקה ואנרגיה מתחדשת כפתרונות למשבר האקלים. לטענתו, הארגונים הסביבתיים והתעשייה הירוקה נשענים על השיטה הקפיטליסטית, מיליארדרים בעלי אינטרסים והממסד התאגידי, באופן שנוגד את התיקון הסביבתי שלשמם נועדו. מכוניות חשמליות, למשל, הבון-טון הסביבתי של העת האחרונה, נטענות מרשת החשמל הניזונה מאנרגיה מזהמת. ובינתיים, בעודנו בוהים במסך העשן הפופולרי הזה, אנו לא מתמודדים עם האויב האמיתי - ניצול המשאבים, הרגלי הצריכה והתפוצצות האוכלוסין, כולם חלק מהמודל הקפיטליסטי הגלובלי, שיובילו לחורבן הרבה לפני שלכל איש, אישה וילד תהיה טסלה חדשה.
Planet of the Humans – טריילר
וזה אפקטיבי ומעורר מחשבה, גם אם גיבס עושה שימוש ברור בטכניקות הדוקומנטריות המניפולטיביות ששכלל מור (בעיקר התמקדות בצד אחד של הסיפור, והזנחה מפוקפקת של מה שלא תומך בטענה המרכזית שלו), וגם אם בסופו ברור לחלוטין, באופן שכל מאמציו הניכרים של גיבס לא מסוגלים לטשטש, שהתועלת של אנרגיה ירוקה גדולה מנזקיה.
שורה תחתונה: בעייתי ומרתק, ולפחות באופן שבו הוא מאתגר תפיסות פופולריות שטחיות - מבורך.
לפני המבול (2016)
איפה: יוטיוב.
הסרט הדוקומנטרי המדובר הזה מבית נשיונל ג'יאוגרפיק - בכיכובו, בקריינותו ובהפקתו של לאונרדו דיקפריו, אקטיביסט סביבתי מושבע - שטוף בתחושת חירום. הוא מתחיל מהגיג של דיקפריו על הטריפטיכון "גן התענוגות הארציים" של האמן ההולנדי הירונימוס בוש - וספציפית על הלוח הימני שלו, המתאר את הגיהינום אחרי שבני האדם, בנהייתם אחר תענוגות דקדנטיים, בחולשתם, הרסו את גן העדן שניתן להם.
האלוזיה לנושא הסרט פשוטה וישירה, ונתמכת ברצף האימג'ים שמלווים את כותרות הפתיחה, אחרי שדיקפריו נזכר בציור של בוש: תיעוש, זיהום, התחממות גלובלית, אסונות טבע. המסר ברור, ובאמצעות ראיונות עם מומחים ושועי עולם (בהם ברק אובמה, אילון מאסק והאפיפיור) - יחד עם פגישות עם אנשים מקהילות המאוימות באופן ישיר ממשבר האקלים - דיקפריו ובמאי הסרט פישר סטיבנס (בין היתר גם שחקן, המככב ב"יורשים" כרגע) נועצים את המסר הזה במוחם של צופיהם.
האפקט עז, גם אם כיצירה דוקומנטרית "לפני המבול" לא נהנה מתחכום רב, וגם אם הנוכחות של דיקפריו קצת מורגשת ומודגשת מדי. אך בסופו של דבר, דיקפריו הוא רק המתווך פה, ומן הסתם הרעיון היה שכוכב בסדר הגודל שלו יעשה עבודת תיווך מוצלחת. והיא מוצלחת מאוד, כי הלחץ והחרדה שתחושו בסופו של "לפני המבול" הם מטרתו של הסרט. הם נועדו לדחוף אתכם לפעולה. כפי שאומר לדיקפריו אחד מהמומחים שהוא מראיין: "העובדות צלולות כמו בדולח: הקרח נמס, כדור הארץ מתחמם, מפלס הים עולה. אלו הן עובדות. במקום לחוש שאין תקווה, תגידו: 'אוקיי, זו הבעיה. בואו נהיה מציאותיים, ובוא נמצא איך לצאת מזה'".
שורה תחתונה: חזק ואפקטיבי. לא צריך הרבה יותר מזה.
Seaspiracy (2021)
איפה: נטפליקס.
הרבה רעש עשה הסרט הזה כשעלה בחודש מרץ האחרון, ולא לחינם. האג'נדה העיקרית שלו היא חשיפת האמת בנוגע לזיהום ההרסני של האוקיינוסים, וטענתו היא שמקור הזיהום המשמעותי איננו דווקא פסולת הפלסטיק שמיליוני טונות ממנה מוצאים את דרכם לאוקיינוסים מדי שנה, אלא תעשיית הדיג הבינלאומית.
וזו, תעשיית הדיג, היא מטרתו המרכזית של במאי הסרט עלי תבריזי, אשר סוקר את נזקיה האדירים למרקם האקולוגי של האוקיינוסים, וחושף את האינטרסים המסחריים והשחיתות הממשלתית שמאפשרים את הניצול הזה. אומנם בדרך תבריזי חוטא במעט סנצסציונליזם ועריכה מניפולטיבית, מהזן שמאפיין לעיתים תכנים דוקומנטריים כה חדורי מטרה, ולסרט לא חסרים מבקרים שהתקוממו נגדו. אבל גם אלו לא יכולים להמעיט מחשיבות המסר שלו: האוקיינוסים שלנו, על היצורים הימיים שגודשים אותם, בצרות צרורות - וכתוצאה מזה, כך גם אנו.
השילוב של צרכנות מוגזמת, חמדנות תאגידית והיעדר רגולציה מאפשרים את האסון המתרחש לנגד עינינו, ואם לא נעשה משהו בנדון תתממש נבואת הזעם המצמררת של תבריזי והמומחים שאיתם הוא משוחח: בקצב הזה, עד שנת 2050 יתרוקנו האוקיינוסים שלנו מדגים, והמערכת האקולוגית השברירית שלהם תיפגע ללא שוב. המשמעות עבור האדם היא הרת אסון.
שורה תחתונה: מרתק, קולח וחשוב. כולל סצנות שאינן קלות לצפייה, אבל זו המטרה כולה. יהיה קל יותר לצפות בו מאשר לחיות בעולם ללא פלנקטון, שמספק כמות ניכרת מהחמצן באטמוספירה, ולא ישרוד ללא האוקיינוסים והיצורים הימיים המכלכלים אותו.
וירונגה (2014)
איפה: נטפליקס.
אומנם הסרט המסעיר והמרגש הזה איננו סרט "סביבתי" מובהק, לפחות לא כמו הכותרים האחרים ברשימה הזאת - ובכל זאת כל פריים שלו ספוג בזה, במובן כזה או אחר. גיבוריו הם פקחי שמורת הטבע וירונגה שבקונגו, אפריקה. תפקידם: להגן על השמורה ועל אוכלוסיית גורילות ההרים ששוכנת בה, אחרוני גורילות הבר בעולם. אל מולם ניצבים ציידים לא חוקיים אשר משגשגים מציד הגורילות והפילים החיים בשמורה, מיליציות מורדים, וחברות אנרגיה בינלאומיות אשר לוטשות עיניהן למרבצי הנפט והגז שבאזור, זוכות לרוח גבית מהממשלה המקומית המושחתת - ומבחינת חיי הבר, מהוות איום משמעותי בהרבה.
קשה שלא להיסחף בנרטיב המרתק שבונה פה הבמאי אורלנדו פון איינסידל, שמתמקד גם בגיבורים נוספים, בהם מנהלו של בית יתומים לגורילות הרים. בשלב מסוים, "וירונגה" הופך לסרט מלחמה של ממש, עם איום ישיר על חיי הפקחים וצוות הצילום, והאפקט עוצר נשימה. לא מדובר בעניין של מה בכך, לאור העובדה שבמהלך השנים האחרונות נהרגו יותר מ-130 פקחים של שמורת הטבע בעימותים עם מיליציות חמושות של ציידים.
גם היום, שבע שנים אחרי ש"וירונגה" יצא (וזכה למועמדות מוצדקת לחלוטין לפרס האוסקר), הקרב על שמורת הטבע וירונגה עדיין ניטש - כפי שקרבות שימור דומים ניטשים בכל מקום בעולם שבו חמדנות תאגידית פוגשת את האדמה החרבה שהותירו אחריהן הקולוניאליזם והאימפריאליזם.
שורה תחתונה: סרט מטלטל, מרגש ומעורר השראה. אל תפספסו.
קרח בלהבות (2019)
איפה: yes דוקו, HOT8 וסלקום tv.
כמו "לפני המבול", גם "קרח בלהבות" של HBO הוא דוקומנטרי סביבתי בהפקתו ובקריינותו של לאונרדו דיקפריו, וכמו קודמו גם הוא שטוף בתחושה של שעת השי"ן, של חירום. ההבדל ביניהם נעוץ בעובדה ש"קרח בלהבות" לא מבלה יותר מדי זמן בשרטוט האסון שהבאנו על הפלנטה ועל עצמנו, וחיש מהר מתחיל להתמקד בפתרונות הטכנולוגיים האפשריים למשבר הסביבתי שמאיים על כדור הארץ - ממיחזור פחמן דו-חמצני, דרך מגוון אפשרויות הטמונות באנרגיה סולארית, ועד לחוות אצות שיספקו מזון בשפע מבלי להכחיד משאבים טבעיים.
אומנם הסרט חוטא פה ושם בדידקטיות ובהחלט איננו חף מנבואות הזעם הנלוות ליצירות הדוקומנטריות הדומות לו - זו מטרתן, אחרי הכול - אבל הוא מותיר גם מקום לשינוי ולתקווה, אם רק נשכיל לקחת את עצמנו בידיים לפני שיהיה מאוחר מדי.
שורה תחתונה: מפיח רוח הכרחית של תקווה ויוזמה בתבנית ה"הרסנו הכל, ביי" שאליה התרגלנו בסרטים כמותו.
לנשק את האדמה (2020)
איפה: נטפליקס.
הסרט הדוקומנטרי הזה, הנהנה מקריינותו של וודי הרלסון, מתמקד באספקט ספציפי אחד של ההרס הסביבתי - וליתר דיוק, בפוטנציאל העצום לשינוי הטמון באספקט הזה: האדמה שתחת רגלינו. נקודת המוצא של "לנשק את האדמה" היא שבשל ההתחממות הגלובלית והתמורות ההרסניות באקלים, עד 2050 שני שליש מהעולם יהפכו למדבר. אלא שיש פתרונות, וכולם קשורים לאדמה המכלכלת אותנו. שם המשחק פה הוא חקלאות מתחדשת - קרי, גישה שמשלבת בין ייצור מזון לשימור סביבתי, ואימוץ מודלים של חקלאות בת-קיימא. למשל, נטיעת עצים בין הגידולים החקלאיים כדי לתגבר את ספיחת הפחמן ובריאות הקרקע, ומעבר מדשנים כימיים שמזיקים לסביבה לשימוש בקומפוסט.
Kiss the Ground - טריילר
התמורה לשינויים הללו יכולה להיות מהותית, ובכמה מישורים - מצד אחד הפחתת הפחמן הדו חמצני באטמוספרה, וכתוצאה מכך צמצום הזיהום, ומצד שני אדמה בריאה יותר, מזון בריא יותר, בני אדם בריאים יותר. מה רע? ובכן, שום דבר, חוץ מענקיות ביו-טכנולוגיה כמו מונסנטו, זכרונה-לא-לברכה, שבזרעיה המהונדסים גנטית, בחומרי ההדברה שייצרה ובהורמוני הגדילה לבקר ששיווקה בכל רחבי העולם, תרמה משמעותית לחקלאות המתועשת וההרס הסביבתי שהגיעה עימה.
הרלסון ויוצרי "לנשק את האדמה" מציעים את המזור לכל החרא שגרמו וממשיכות לגרום מונסנטו ודומותיה - ועל אף שהמודל שלהם בהחלט איננו מושלם, ותלוי בהתגייסות גלובלית נרחבת ורגולציות ממשלתיות שיכללו מענקים לחקלאים ועידוד לחקלאות מתחדשת, הוא בהחלט אפשרי. כל מה שצריך זה רצון.
שורה תחתונה: מרתק, מלמד ואופטימי במפתיע.
This Changes Everything (2015)
איפה: יוטיוב, וימאו.
סרטה של אבי לואיס, על פי רב המכר This Changes Everything: Capitalism Vs. the Climate מאת נעמי קליין - שגם מככבת בסרט ומקריינת אותו - נושא בחובו מסר חשוב לכל מי שחרד לגורל הסביבה, אבל טרם גייס את המוג'ו הנדרש לצאת ולעשות משהו. העניין המרכזי פה הוא אקטיביזם סביבתי, והאופן שבו קהילות שונות ברחבי העולם מתאגדות ויוצאות למאבק על עתיד הפלנטה שלנו.
במשך ארבע שנים עברו קליין, לואיס וצוותם בין תשע ארצות, ושוחחו עם האקטיביסטים שמנסים לעשות שינוי למען ההווה שלהם ולמען עתידם. עקרת בית יוונית היוצאת נגד תאגיד כרייה קנדי, אישה הודית המבקשת לעצור תוכנית להקמת מפעל מזהם על ביצה טבעית רחבת ידיים, זוג בעלי חוות עיזים ממונטנה הנאבקים במספר חזיתות נגד תאגידים המבקשים לכרות, לקדוח ולחצוב בשטחם - קליין מביאה את הסיפורים הללו ועוד, ומשרטטת את דיוקן המאבק של האנשים הרגילים הללו בכוחות התאגידיים העצומים שרואים את שורת הרווח התחתונה שלהם, ואותה בלבד.
הטקטיקה הזאת - להאניש את המאבק הסביבתי באמצעות התמקדות בגיבוריו - עובדת מצוין, ומהווה אנטיתזה מבורכת לרבים מסרטי הז'אנר, שלעיתים קרובות נוטים לדידקטיות ודיונים אקדמיים. "הנה השאלה הגדולה", מסכמת קליין, "מה אם ההתחממות הגלובלית איננה רק משבר? מה אם זהו הסיכוי הטוב ביותר שאי פעם יהיה לנו לבנות עולם טוב יותר?". ובכן, אם אכן כך, מוטב שניקח את ההזדמנות הזו בשתי הידיים, כי כרגע, זה איננו עולם מוצלח במיוחד.
שורה תחתונה: נוסך השראה.
המפרץ (2020)
איפה: HOT8.
הסדרה התיעודית של אורי רוזנווקס עוקבת אחר המאבק של פעילים סביבתיים נגד פליטת המזהמים של מפעלי בז"ן במפרץ חיפה - המפעל המזהם ביותר בארץ, לפי דו"ח המשרד להגנת הסביבה שבחן את התקופה שבין 2017-2019, ומי שלטענת הפעילים אחראי לתחלואה העודפת בסרטן באזור המפרץ. מדובר במאבק ארוך שבשנים האחרונות נושא פירות של ממש, עם שלל התחייבויות של שרים ופקידים שונים לסגור את מתחם בז"ן במפרץ עד שנת 2030. ואחרי שתצפו ביצירה המטלטלת והחשובה הזו, גם אתם תבינו מדוע הלחץ עובד.
רוזנווקס מציג נתונים שאי אפשר להתעלם מהם, מתלווה לפעילים שמקדישים את חייהם למאבק, ובעיקר, מדגים את הנזק שבחיבור בין פוליטיקאים ציניים ובעלי הון חמדנים - ואת המחיר שכולנו (לא הם, החיים בנוחות מפליגה הרחק ממקורות הזיהום) משלמים על זה. העובדה שמדובר בתרומה מקומית חשובה לז'אנר הדוקומנטרי הסביבתי שלרוב מקבל פה ייצוג בכתבות אולפן שישי - וזה ש"המפרץ" מראה איך מאבקי דוד מול גוליית שכאלו, הנראים חסרי סיכוי, יכולים לשנות את העולם - הופכים אותה לצפיית חובה.
שורה תחתונה: נו, כבר אמרנו, צפיית חובה.
