אם היו מנסים לשווק את "נשארים לחג" (The Holdovers) כסרט שנעשה ונגנז בשנות ה-70 יש סיכוי לא רע שזה היה עובד. אולי כסרט של האל אשבי שבגלל תהפוכות הגורל לא הוקרן לצד קלאסיקות כמו "הרולד ומוד" או The Last Detail. אין להתפלא שמי שהוציא תחת ידיו סרט שכזה הוא אלכסנדר פיין, שכבר הוכיח בעבר את זיקתו העמוקה לקולנוע האמריקאי של שנות ה-70.
לא רק שעלילת "נשארים לחג" מתרחשת בתקופת חג המולד החותמת את שנת 1970, אלא שתכניו וסגנונו משתעשעים בהחזרת הצופים לימים שבהם הקולנוע המסחרי גילה עניין בבני אדם. הסרט נפתח בלוגו הישן של יוניברסל, לאחריו כתובית דירוג הצנזורה האופיינית לתקופה, ואז הלוגואים המפוברקים "בסגנון שנות ה-70" לאולפני מירמקס ופוקוס פיקצ'רס (שני אולפנים שטרם נוסדו בתקופה שאליה משייך עצמו הסרט). הצילום של הדני איגיל ברלד נעשה ב-35 מ"מ, עיצוב התפאורה והתלבושות של ראיין וורן סמית ו-וונדי צ'אק מדויקים להפליא. הדבר היחיד שמשבש את האשליה הוא נוכחותם של שחקנים עכשוויים כמו פול ג'יאמטי ודאווין ג'וי רנדולף (שניהם מועמדים לפרס אוסקר - הוא לשחקן בתפקיד ראשי, והיא לשחקנית משנה).
עבור פיין "נשארים לחג" הוא שיבה לסוג הסרטים שבהם הצטיין, לאחר ההרפתקה הכושלת של סרטו הקודם - סאטירת המדע הבדיוני "לחיות בקטן" (2017). עבר בדיוק עשור מאז "נברסקה", הסרט האחרון שבו פיין הדגים את יכולתו לעצב דמויות קטנות ולמודות אכזבה, ולהוציא אותן למסע שיאפשר להן לקבל פרספקטיבה חדשה על חייהן.
"נשארים לחג" הוא שיתוף פעולה נוסף של פיין עם ג'יאמטי לאחר "דרכים צדדיות" (2004), סרט שבו ג'יאמטי ביצע את תפקידו הטוב ביותר עד היום. בפעם הקודמת הוא גילם מורה לאנגלית וסופר לא ממומש בשם מיילס, שיוצא למסע בין יקבים בקליפורניה יחד עם חברו המוחצן והאנוכי ג'ק (תומס היידן צ'רץ). גם ב"נשארים לחג" הוא בתפקיד מורה שחי עם תחושת החמצה של החיים. למרות שחלק ניכר מהסרט מתרחש באותו מוסד לימודי, יש בו גם אלמנטים מובהקים של סרט מסע המזמן אפשרויות לשינוי בחיי הדמויות.
העלילה מתחילה באקדמייית ברטון, פנימייה תיכונית יוקרתית בניו אינגלנד. מוסד שבוגריו באים מבתים עשירים, והם צפויים להמשיך משם לאוניברסיטאות העילית. מר האנהם (ג'יאמטי) הוא מורה להיסטוריה עתיקה שחייו מוקדשים לאוצרות התרבות הנעלה של ימים עברו, ותלמידיו הצעירים הם בעיניו לא יותר מ"בורים, עצלנים וולגאריים ומעופשים". הוא המורה הקפדן, המתענג על העלבתם של התלמידים שאינם מכבדים את מה שיקר בעיניו. כמו מיילס מ"דרכים צדדיות" גם לו יש ספר שמעולם לא כתב - במקרה זה מונוגרפיה על קרתגו.
לא מפתיע שמר האנהם אינו מורה אהוב במיוחד. "שנוא" יהיה תיאור מדויק יותר. תכונותיו הנלוות אינן תורמות להערכתם של התלמידים, תכונות שתתבלטנה ביתר שאת כאשר כמה מהם ימצאו עצמם מבלים יותר זמן בחברתו. יש לו עין זכוכית שמייצרת מראה פוזל, ומבלבלת את התלמידים שלא יודעים באיזו עין הוא מסתכל עליהם. יש לו נטיות אלכוהוליסטיות, ופגם גנטי שלא מאפשר לגופו לפרק היטב טרימתילאמין - דבר שגורם לו להדיף ריח רע. הוא ויתר על היכולת למצוא אהבה, ומציג את הוויתור כמעלה של אדם היודע כי במראה שלו ובאורח חייו הסגפני הוא אינו מותאם לחיים זוגיים.
מר האנהם לעולם לא יסכים לעקם את הכללים הנוקשים של המוסד. גם כאשר בן של הורה עשיר ומקושר במיוחד לא יקבל את הציון שיאפשר לו להתקדם לאוניברסיטה יוקרתית. מנהל המוסד, שלמד תחתיו לפני שנים רבות, מבין את הצורך להתפשר, ומתוסכל מעקשנותו. הוא מוצא הזדמנות להעניש את המורה קשה העורף: האנהם יישאר בברטון, מקום שהוא ממילא לא מרבה לעזוב, כדי להשגיח על התלמידים שהוריהם אינם פנויים להחזיר אותם הביתה בחופשת החג.
הבולט שבין הנשארים הוא אנגוס טולי (הופעת בכורה של דומיניק ססה). טיפוס לא קל בפני עצמו - אינטליגנטי, אבל גם יהיר וממורמר. לפני כמה חודשים אימו התחתנה בשנית עם גבר עשיר, וכעת, דווקא בחופשת חג המולד, היא בחרה לצאת לירח דבש. אישיותו הבעייתית של אנגוס הובילה לנדודיו בין כמה מסגרות לימוד, ואם לא יצליח בברטון נותר עבורו רק מקום אחד - אקדמיה צבאית. לא מקום שאליו הצעיר הרגיש רוצה להגיע, במיוחד לא בתקופת מלחמת וייטנאם.
מלבד מר האנהם, אנגוס ומספר ספור של תלמידים נוספים, ישנה גם מארי לאמב (ג'וי רנדולף), אחראית המטבח בפנימייה. אין בפנימייה עובדים שחורים רבים, ועוד פחות מכך תלמידים שזה צבע עורם. בעבר מארי החליטה לעבוד בברטון כדי שבנה היחיד קרטיס יוכל ללמוד בה. בגמר הלימודים של הבן לאמא לא היה מספיק כסף כדי לשלוח אותו לקולג'. קרטיס נשלח לווייטנאם ומת שם חודשים ספורים לפני תחילת העלילה. ההדים של האסון ניכרים באם, וגם היא, כמו מר האנהם, מעדיפה לסגור את עצמה מפני העולם.
"נשארים לחג" הוא סרט חג מולד. לא רק בגלל תקופת החג והעיסוקים הכרוכים בה, אלא בעצם אפשרות הטרנספורמציה של הדמיות. אין רוחות חג מולד, או אלמנטים אחרים של פנטזיה, אלא שלוש דמויות פגועות כל אחת בדרכה. העלילה תאפשר לאינטראקציה ביניהם לחשוף את השכבות הנסתרות בחייהן, ולתת לכל אחת מהו הזדמנות לשינוי.
לתסריטאי דיוויד המינגסון יש רקע עשיר בכתיבה לטלוויזיה, ואפילו יצירה של סדרה ("ויסקי קאווליר"), אך זהו התסריט הראשון שלו שהופך לסרט קולנוע. הבמאי פיין לוקח את הזמן בחלק הראשון של הסרט (אורכו הכולל גובל בשעתיים ורבע), ובונה בסבלנות את הדמויות ואת התהליך ההדרגתי של השינוי ביחסיהן. זה עשוי להיראות לחלק מהצופים איטי וארוך מדי, אבל בדיוק בכך מתקיימות מעלותיו של הסרט: ביכולת לעצב דמויות שלמות, ובכך לתת לרגעים שבעלילה את העומק הראוי להם, בין אם הוא קומי או נוגע ללב. כמה חבל שמעלותיו של "נשארים לחג" הן כה נדירות, וכמה משמח שעדיין יש מי שעושה סרטים כאלו.