לפני כל עיסוק במעלותיו וליקוייו של "בו מפחד" (Beau is Afraid), סרטו החדש של הבימאי ארי אסטר, יש לזעוק את זעקתם של שרירי הישבן הנכתשים באתגר "האוטר שלא גומר". בין אם מדובר בבימאים ותיקים (מרטין סקורסזה, כריסטופר נולאן) או צעירים ושאפתניים (דמיאן שאזל), נדמה כי יש מגמת אינפלציה מובהקת במספר הדקות. זכורה קביעתו של מבקר הקולנוע המנוח רוג'ר איברט "אף סרט טוב אינו ארוך מדי, ואף סרט רע אינו קצר מדי". כמובן שסרט חדש מיוצרים מוכשרים ושאפתניים הוא תמיד מאורע משמח ומעורר ציפיות, אך יש גם סכנה שהאגו היצירתי הלא מרוסן יכריע את שיקול הדעת הנדרש.
בו מפחד
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"בו מפחד" מפגין כישרון לא מבוטל מצד הבימאי, והעזה שאותה הוא חולק עם אולפני A24 שבאופן לחלוטין לא הגיוני הסכימו לממן את הסרט. לצופים הוא מציע הילכדות שנמשכת שלוש שעות בתוך תודעה מעורערת ומעונה, הנתונה בהתקף פרכוס מסויט של חרדות אדיפליות. "מה מעיק על פורטנוי?" של פיליפ רות מתנגש חזיתית בסרטיו של צ'ארלי קאופמן (במיוחד "סינכדוכה, ניו-יורק" ו"אני חושבת לגמור עם זה"). בליבת האירוע נמצאת הנוכחות של "האם היהודייה" כמפלצת כותשת ומסרסת. סרטים רבים אחרים עולים בזיכרון במהלך הצפייה כמו, למשל, הילכדות בעולם חולה הנפש ב"ספיידר" (2002) של דיוויד קרוננברג, המפלצת המגיחה ב-Possession של אנדז'יי זולאווסקי (1981), או סצנת המשפט ב"פינק פלויד - החומה" (1982) של אלן פרקר. זוהי צפיית חובה עבור חובבי האקסטרים הפסיכולוגי-סוריאליסטי, גם אם חלקם יחושו שאורכו המופרז של הסרט גורע ממעלותיו. לצופים עם טעם קונבנציונלי יותר אני מציע אזהרת הימנעות גורפת וחד משמעית.
אסטר בן ה-36 ביים עד כה שני סרטי אימה שעסקו בפולחנים אפלים של כתות הלוכדות את הגיבורים. ב"תורשתי" (2018), המהדהד את "תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי, משפחה משלמת מחיר כבד בגלל שהסבתא המנוחה הייתה חלק מכת ששאפה להחדיר לגוף אדם את מלך השדים. ב"מידסומר" (2019) חבורת צעירים אמריקאים נקלעת למה שנראה כחגיגת שבועות בקיבוץ שבדי, ומתפתח לאימה פגאנית נוסח "איש הקש" (1973). בשניהם אסטר מפגין שליטה מרשימה על עיצוב היבטי הפסקול ויכולת ליצור דימויים עוכרי שלווה. ל"מידסומר", שאורכו כמעט שעתיים וחצי, יש גם גרסת בימאי המתקרבת ל-3 שעות - רמז לבאות ב"בו מפחד".
3 צפייה בגלריה
צפיית חובה עבור חובבי האקסטרים הפסיכולוגי-סוריאליסטי. מתוך "בו מפחד"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
כמו הפיל המחרבן לתוך המצלמה בתחילת "בבילון" של דמיאן שאזל, גם הסצנה הפותחת את "בו מפחד" לא רק מנסחת את התמות אלא גם מבהירה את מידת הקיצוניות הצפויה ב-3 השעות הקרובות. אנו מתחילים בנקודת המבט המדומיינת של בו כתינוק שעומק להיוולד. הבזקי האור, חרדות האם בנוגע לתינוק שלא נושם, התינוק שכנראה מוטרד יותר מלחץ של האם מאשר מהצורך להתחיל לנשום. חבטה קלה של הרופא מביאה לפקיחת העיניים והכניסה לעולם. זהו הבסיס לתלות הסימביוטית-גרוטסקית שמעניקה לארכיטיפ "האם היהודייה" את כוחו האפל. התינוק יגדל לגוף של אדם בוגר, אך מהותית הוא לא יעזוב סיטואציה זו. האב לא בתמונה. הוא מת בזמן האורגזמה בשעה שעיבר את האם - לפחות זה מה שהיא תספר לבו (או מה שמתקיים כזיכרון בתודעה המאוד לא אמינה שבה אנו כלואים).
קפיצה של כמעט חצי מאה אחר כך, ובו וסרמן (חואקין פיניקס) הוא יצור עלוב ומובס. שמנמן, מקריח, מהוסס ונרפה באופן מעורר רחמים ואולי אף גועל. ללא זוגיות, למעשה ללא כל התנסות מינית במשך חייו, בגלל אותו פחד שנולד מגורל האב שגמר ונגמר. במקום סיפוק מיני יש לו אשכים מוגדלים באופן בלתי סביר. הפסיכולוג (סטיבן מקינלי הנדרסון) רושם לו תרופה ניסיונית כנגד חרדה, אך מזהיר אותו באזהרה חמורה לא לקחת אותה בלי מים. איסור שבו מפר כמה פעמים. אולי בזה ניתן לתלות חלק ממה שבו מתנסה בו בהמשך.
3 צפייה בגלריה
משך הזמן המופרז ותחושת הגודש הם תוצר של תבשיל שישב יותר מדי זמן על הפתילייה. מתוך "בו מפחד"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
העולם שבו הוא חי הוא גרסת מציאות מעוותת של כל פחדיו. הרחוב בו נמצאת דירתו העלובה הוא סיוט אורבני ספוג בהומור שחור - עם דוכנים שמוכרים רובי סער, אימהות המושכות בידם ילדים, אנשים המנסים לדחוק אדם שמאיים להתאבד שיעשה זאת, גופות שמוטלות באמצע הרחוב, ורוצח סידרתי עירום המתנפל על בני אדם ודוקר אותם בחדווה פסיכוטית. במהלך ליל שימורים בדירתו פתקים נדחפים מתחת לדלת. הם מבקשים, ואז מתרים ומאיימים על בו בעקבות הרעש שהוא כביכול עושה. פרט אחד בחיים שלמים של האשמות ותחושות אשם על חטאים שלא נעשו (השם המקורי של הסרט היה "שדרת האכזבה").
העלילה כוללת מספר פרקים הנותנים לסרט אופי אפיזודיאלי. הערכת האיכות של הסרט תלויה לא במעט ביכולת לזהות בהם התלכדות לדבר שלם. לאחר צפייה ראשונה אני לא בטוח שזיהיתי את השלם הזה, ואולי זה נובע מהאופי המאוד אישי של הפרויקט. אסטר החל לעבוד עליו עוד לפני שעשה את שני הפיצ'רים הראשונים שלו, ולמעשה זהו פיתוח של סרטו הקצר "בו" מ-2011. יתכן שמשך הזמן המופרז ותחושת הגודש הם תוצר של תבשיל שישב יותר מדי זמן על הפתילייה, וחיבור מאוד אישי שלא בהכרח יהיה נהיר בצפייה ראשונה - אם בכלל.
לביקורות קולנוע נוספות
בו אמור לבקר את אמו לאחר חודשים רבים שבהם הם לא התראו. בעודו עומד לצאת מהדירה נגנבים מפתחות דלת הכניסה והמזוודה שאותה הוא ארז. כשהוא מבשר זאת לאם מונה (פאטי לופון), אשת עסקים מצליחה, הוא זוכה לשתיקות זועמות וטיפול פאסיב-אגרסיב כמיטב המסורת. בהמשך תהייה גם שיחת טלפון עם שליח שהגיע לבית האם ובה עולה האפשרות שהאם מתה בדרך מזוויעה. עכשיו המטרה היא להגיע ללוויה של האם.
בהמשך בו יעבור בין מספר מקומות ואינטראקציות לא צפויות בדרכו להשלמת המסע לבית האם. הוא יגיע מרוצץ גוף לבית של הזוג שבו הבעל הוא רופא-מנתח בשם רוג'ר (נייתן ליין) ואשתו גרייס (איימי ראיין), שמטפלים בו במסירות חשודה. טוני (קיילר רוג'רס) הבת המתבגרת והמפלצתית למדי שלהם, ואורח נוסף שבו הם מטפלים - חייל מוכה הלם קרב בשם ג'יווס (דניס מנושה) הופכים את המקום למסוכן כמו דירת האימים שלו.
ישנו פרק הכולל הפקה תיאטרלית שבה, כפי שעשוי להתרחש בחלומות, בו נע לסירוגין בין עמדת צפייה, להצגה שהופכת להיות ממשות שבה הוא נוטל חלק. חלק זה כולל עבודת אנימציה מרשימה ומקורית שעליה מופקדים כריסטובל לאון וחואקין קוצ'ינה, שני אנימטורים צ'יליאנים שעשו את סרט הסטופ-מושן המצמרר והמוערך "בית הזאב" (2018). ישנו גם סגמנט של זיכרון נעורים של בו מגיל 13 (ארמן נהפיטיאן) שבו אלמנטים של אי מימוש בחייו הרומנטיים נקבעים, כמו גם בדינמיקה הבעייתית עם האם בגרסתה הצעירה (זואי -ליסטר-ג'ונס). וכמובן - המהלך המסכם: אסטר שהגדיר את הסרט ב"שר הטבעות היהודי", חייב לסיים את הקווסט של בו ב"הר הגזירה" שלו - הבית של האם. חלק הכולל כמה סגירות מעגל קיצוניות למדי.
"בו מפחד" הוא סרט ארוך, קיצוני, מעוצב לפרטי פרטיו ועשיר בדמיון החולני המופגן בו. במיטבו הוא מצחיק ומזעזע בו זמנית. אך הוא גם סרט לא אחיד, לעיתים מתיש, עם גיבור שאומנם משוחק באופן וירטואוזי עי חואקין פיניקס, אבל זוהי גם דמות מוגבלת למדי מבחינת היכולת לעורר אמפתיה. יתכן שבעיות אלו יראו כפחות מהותיות בצפיות חוזרות, ויתכן שאלו דברים שמוטב וניתן היה לשפר בעריכה נחושה יותר של הסרט. אך גם אם "בו מפחד" רחוק משלמות ולא חף בפגמים, הקהל המתאים לו לא יכול להרשות לעצמו לפספס אותו.
