בשמחת תורה לפני שנה, הבמאית-זמרת-שחקנית הצרפתייה-יהודייה אנייס ז'אווי בילתה בפסטיבל בעיר נמל בדרום מערב צרפת, וקידמה את "חיים עם אמא", סרט חדש בכיכובה. "פתאום ב-7 באוקטובר בבוקר, ביפ-ביפ-ביפ - קיבלתי הודעה מהבני דודים שלי בארץ", שיחזרה ז'אווי בריאיון ל-ynet, כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "הם אמרו שמשהו רציני קורה בארץ. זה היה נורא. דאגתי למשפחה שלי בישראל והתחלתי לחפש אותם. חברים אמרו לי: 'יש הרבה הרוגים. זה רציני מה שהולך'. תחקרתי את העיתונאים שהיו באותו פסטיבל ותהיתי מה קורה, אבל אף אחד לא ידע".
בסופו של דבר, ז'אווי גילתה שקרוביה מניר עוז – משפחות קלדרון-דן נמנים על קורבנות מתקפת החמאס. "חלק נרצחו וחלק נחטפו, זה היה נורא ומזעזע. הם קרובים מצד אבא שלי הטוניסאי. חלק מבני המשפחה נפגשו עם הנשיא צרפת עמנואל מקרון. הילדים החטופים חזרו, אבל אבא שלהם עופר קלדרון, עדיין שם. כל המצב ממש ממש קשה".
כשנפגשנו לפני 20 שנה, ושאלתי אותך אם את נתקלת באנטישמיות בצרפת, השבת בשלילה. אני מניח שהתשובה תהייה היום שונה.
"התשובה אכן השתנה והיא תלויה באנשים שאני פוגשת. זה שונה, כי אנחנו נמצאים כיום בין הרבה חזיתות וסתירות. כבר בהתחלה הרבה אנשים שכחו מטבח 7 באוקטובר ועכשיו אפילו יותר. היחס לישראל כעת בעולם זה כמו אופנה. אופנה, במובן מסוים, לא מאפשרת לך לחשוב על משהו אחר שסוטה מהאופנה הדומיננטית. את חייבת להכריז באיזה צד את, וזה ילדותי".
מה את חושבת על הצעירים באוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית, שצורחים "מהנהר אל הים", ולא יודעים בכלל באיזה נהר ובאיזה ים מדובר?
ז'אווי נאנחת, ואומרת: "אני חושבת שהם נולדו ברגע בהיסטוריה, שבו הקונספט של קולוניזציה כבר אינו מקובל, והם לא יודעים שכל העולם לקח בזה חלק. יהירות ושנאה הם תמיד דבר נורא ואיום שהופך לנשק שמופנה כנגד מי שאתה שונא. הצעירים מערבבים כל כך הרבה דברים ביחד וגם עושים עליהם מניפולציות - ואין להם מושג. כשאתה צעיר אתה לגמרי שמרן. אתה אמנם חושב שאתה מהפכן, אבל אתה כל כך כל כך קל להשפעה ולמניפולציות.
"הצעירים גם אימצו את קו המחשבה האנטישמי, שלשמאל הקיצוני כבר היה: שהיהודים קפיטליסטים, בעלי הממון ששולטים בעולם - הם מאמינים בנרטיב הזה ובגלל שהם צעירים הם רוצים שיהיה להם טוב ורע בסיפור. וזה, כמובן, מטומטם".
6 צפייה בגלריה
"אני מרגישה צעירה מאוד מבפנים". אנייס ז'אווי
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
החודש ז'אווי חגגה יום יום הולדת 60. "זה מדהים. ממש מוזר. אני מניחה שכל מי שבגילנו ומתבגר לא מאמין שזה באמת קורה. אנחנו תמיד חושבים שאנחנו הולכים להיות צעירים כל החיים, ומנסים לאחוז בנעורים, אבל לדעתי מדובר במאבק שווא. בכל מקרה, אני מרגישה צעירה מאוד מבפנים".
וזה בהחלט ניכר בהיקף הפעילות שלה: ז'אווי נמצאת בתקופה מאוד רוחשת, אנרגטית ויצירתית. היא קיבלה השנה פרס סזאר למפעל חיים, מה שמעיד על מעמדה הנישא במולדתה, הסרט "החיים האלה שלי" בכיכובה פתח את המסגרת הנחשבת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן, הסדרה "לגרפלד" שבה גילמה את התפקיד הנשי הראשי זמינה בדיסני+ ועכשיו מגיעה הדרמה קומית "חיים של אמא", אותה ביים ז'וליאן קרפנטייה לבתי הקולנוע בישראל.
וגם כאן, כמו בחלק ניכר מהפרויקטים האחרונים שלה, ז'אווי מגלמת דמות של יהודייה: ג'ודית, בעלת הפרעה דו-קוטבית ואישיות סוערת ובלתי צפויה. ג'ודית נמלטת מהמרפאה שבה היא מטופלת ומשתכנת, ומתייצבת בביתה של אימה. בנה, פייר (בגילומו של וויליאם לבגיל), שלא ראה כבר שנתיים את אימו, מנסה להתמודד עם המצב החדש שנכפה עליו. הוא בעל חנות פרחים, ועומד לחתום על חוזה שעשוי לשנות את חייו, ואימו המאתגרת, שמצליחה להביך אותו, ממש לא חסרה לו בעיתוי הזה. פייר מנסה להחזיר אותה למרפאה ונקלע למסע משותף עימה, והוא מצחיק ומרגש כאחד.
"חיים של אמא" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
האם היססת לקחת תפקיד כזה מאתגר וריסקי? הרי קל מאוד לפול לקלישאות מוגזמות כשמגלמים מישהי כמו ג'ודית.
"אתה צודק, זה היה לקחת סיכוי במובן מסוים, אבל כשאני רואה או קוראת תסריט טוב עם תפקיד נהדר כמו 'חיים של אמא'- משהו כל כך מדויק ונכון על מערכות יחסים - בלתי אפשרי לסרב לתפקיד כזה. מה שקשה באמת זה לשחק דמויות גרועות בסרטים גרועים".
בעבודה על התפקיד נשענת והסתמכת על אנשים שאת מכירה?
"כן. לנסות להכיר אנשים במציאות שדומים לדמות זה הפתרון הכי טוב. ובמקרה של 'חיים של אמא' יש לי חברה טובה שסובלת מדו-קוטביות, אז יצא לי לראות אותה גם בהיי וגם בדיכאון, וגם איך תרופות השפיעו עליה. ולכן היה זה היה מרגש מבחינתי לשחק דמות כזו - אני יודעת כמה שהיא סובלת וכמה היא כל הזמן אומרת: 'זו לא אשמתי'. וזהו גם אחד המסרים בסרט: להבין שההתנהגות של אנשים דו-קוטביים לא מכוונת. הם לא מתנהגים ככה, בגלל שהם אנוכיים או כי הם לא רואים את האחר. באמת קשה להם".
הבאת משהו מהחוויה האישית שלך כבת או כאמא לתפקיד של ג'ודית?
"לגמרי! אנחנו יוצרים מתוך מה שאנחנו - ואני אימא לשניים, אז כמובן שזה עוזר. אבל אני גם מאמינה ששחקן יכול לשחק רוצח מבלי שהוא עצמו הורג אנשים, לא? זו עבודה קשה להפוך להיות מי, שאנחנו לא. לפעמים יש לך המון במשותף עם הדמויות שאתה משחק ולפעמים ממש לא, וזה היופי במקצוע והסיבה שרציתי לעסוק בו - רציתי לחיות כמה גלגולים ולסגל מגוון סוגי אישיות".
ג'ודית מצטיינת בהכנת קוסקוס חלומי. גם את יודעת להתקין?
"ובכן, אני אוהבת מאוד קוסקוס, אבל האמת היא שהרבה זמן לא הכנתי. בת הדודה שלי, שגרה בבית שלי עכשיו, מכינה קוסקוס לעיתים קרובות ואני מתה על הקוסקוס שלה".
בישראל ניטש ויכוח, של מי הקוסקוס הכי שווה. ורבים סבורים ושזה התוניסאי, שעדיף על הגרסה המרוקאית. מהי עמדתך בסוגייה?
"אני מסכימה שהקוסקוס התוניסאי מוצלח יותר מזה המרוקאי".
"אין לי זיכרונות טובים מהאוסקר. ממש לא"
ז'אווי היא בת להורים אינטלקטואלים (האב פסיכואנליטיקן מחלוצי מודל ניתוח עסקאות) וליברלים, יוצאי תוניסיה. ההורים שהיו חניכי השומר הצעיר עלו לקיבוץ חצור, אבל לדברי ז'אווי הם היו יותר מדי אינדיבידואליסטים, ולא השתלבו בחברה הקיבוצית התובענית. ההורים עקרו לעיר אנטוני בצרפת, וז'אווי נולדה ב-1964, שנה אחרי שהוריה התייאשו מחוויית העלייה. בחופשות הקיץ היא נהגה לנסוע לישראל, לבלות עם המשפחה שנשארה בקיבוץ. ז'אווי התחילה לכתוב בזכות "יומנה של אנה פרנק", שאותו היא קראה בגיל 11.
"כשהייתי נערה הלכתי לבית ספר למשחק בגלל שרציתי להיות מפורסמת, ומאחר והייתי עצלנית, חשבתי שלהיות שחקנית זאת הדרך הכי קצרה להתפרסם. אבל חשתי שם לא בנוח, למרות שנהניתי לשחק: סבלתי וחשבתי שאני שמנה מדי וזקנה מדי. כשסופי מרסו בת ה-13 פרצה עם הלהיט 'שגעון של מסיבה' חשתי שאני בדיליי. הייתי בסך הכול בת 15 וחשתי זקנה בגלל סופי מרסו. כבר אז הגעתי לתובנה שהזמן עובר מהר, במיוחד לנשים, ובמיוחד לשחקניות. אתה יכול להיות סטאר בגיל 17 וכעבור חמש שנים אתה כבר מי שהיה. זה מגוחך.
"לכן בגיל 17 עזבתי את המשחק והלכתי לקונסרבטוריון ללמוד שירה לירית, אופראית והמוזיקה הצילה אותי. היא עזרה לי לשרוד. במוזיקה אתה יכול להתחיל בגיל 17 ולעסוק בה עד שתהיה בן 60. אבל להיות זמרת, דורש המון משמעת: לא לשתות ולא לעשן, וזה לא היה בשבילי. גם חששתי מאוד. אז חזרתי לתיאטרון והתחלתי לשלב בין שתי האהבות שלי. הוצאתי אלבומים אחדים, כולל בספרדית ובפורטוגזית. כיום, אני שרה יותר מתמיד".
ב-1987, ז'אווי הכירה לראשונה, את ז'אן-פייר באקרי, עת הופיעו יחד ב-1987 במהלך המחזה "יום הולדת" של הרולד פינטר. באקרי, הפך שותפה ליצירה ולחיים. ב-2012 הם נפרדו, אך המשיכו לשתף פעולה. ז'אווי ובאקרי חתומים בין היתר על "החיים הם שיר" שביים אלן רנה, ו"על אהבה וטעמים אחרים" (2000), שביימה ז'אווי על תעשיין שמתאהב בשחקנית צעירה וסובל השפלות כשהוא מנסה להשתלב במילייה שלה. "על אהבה וטעמים אחרים", זכה להצלחה גדולה, גם אצלנו, עוטר בסזאר והיה מועמד לאוסקר הסרט הזר.
תחלקי איתנו את הזיכרונות שלך מטקס האוסקר.
"ידעתי בטקס האוסקר ש'נמר, דרקון' הולך לזכות. בכלל, אין לי זיכרונות טובים מהאוסקר. ממש לא".
באמת?
"זו הייתה חוויה משפילה, בגלל שלאף אחד שם לא היה אכפת ממני. בהוליווד היה להם אכפת רק אם אני רוצה להמשיך ולעבוד שם. דרשתי להמשיך לעבוד עם שחקנים צרפתים ופיינל קאט ושני התנאים האלה היו בלתי אפשריים, אז ממש לא עניינתי אותם. הרגשתי שגם הוליווד זה מילייה הרבה יותר 'תעשייתי' משהוא 'אמנותי', אז לא התחברתי".
ב-2004, ז'אווי כתבה וביימה את "תסתכלו עלי", שגרף את פרס התסריט בפסטיבל קאן. הבמאי קוונטין טרנטינו שעבד בראש חבר השופטים העיד: "זאת הייתה אחת מההחלטות הכי קלות שהיו לנו". גם הביקורות היו נלהבות, וכך התשואות. "תסתכלו עלי" היה סרט מרגש וחכם, ששאב השראה מנעוריה של ז'אווי, עסק ביחסי אב-בת, במאבקי כוח השוררים במערכות יחסים, בחיפוש אחר אושר, באופן שבו האימג'ים של המדיה הורסים הערכה עצמית, עד כמה אנשים מוכנים לסבול במטרה להיות נערצים ונאהבים ואיך הצלחה או תהילה יכולים לשנות אנשים ואת האיזון בין זוגות או חברים.
במהלך הקריירה שלה, ז'אווי הופיעה בסרטים רבים, ואף דבק בה הכינוי "וודי אלן הצרפתייה". בין היתר היא הופיעה בגרסה הצרפתית לסדרה הישראלית "בטיפול" (ואף שיחקה בה), ולאחרונה ראינו אותה בסדרה "לגרפלד", שבה היא מגלמת את מעצבת האופנה היהודייה גבי אגיון, שהקימה את מותג האופנה קלואה.
מהי מערכת היחסים שלך עם עולם האופנה?
"אין לי יחסים עם עולם האופנה", היא אומרת ופורצת בצחוק. "כלומר, אני אוהבת בגדים יפים, אבל אני לא אוהבת את עולם האופנה שמכתיב שגוף כזה וכזה הוא יפה, או שהפריט הזה הוא יפה, ואת לא יכולה ללבוש את זה ואת חייבת ללבוש את זה. זה הזוי שבהרבה חנויות אי אפשר למצוא בגדים בגודל המתאים. גם בסרטים לא מראים גוף נורמלי. גוף נורמלי לא יכול ללבוש את הבגדים שהאופנה מקדשת, וזה מה שאני לא אוהבת באופנה וגם בקולנוע.
6 צפייה בגלריה
"ברבי סמל לשחרור האישה? זה קצת מוגזם". אנייס ז'אווי
(צילום: Andreas Rentz/Getty Images)
"כמו שהיום אומרים על גבר בן 50-60: 'איזה סקסי', אני מקווה שאזכה לראות את היום, בו יגידו את זה גם על נשים בגיל הזה. אני מאמינה שככל שנראה בקולנוע יותר נשים מכל הגילאים עושות סקס ומנהלות יחסים עם גברים בני גיל אחר - גם גברים צעירים יותר - זה ישפיע על החיים האמיתיים. כי שוב, ברמת הייצוג אנחנו רואים תמיד גברים מכל הגילאים עם נשים הרבה יותר צעירות. לפעמים זה גם מה שקורה בחיים האמיתיים, אבל זה לא תמיד כך".
בפסטיבל קאן האחרון, הצרפתיים נזכרו לגלות לפתע את MeToo, ולא הפסיקו לדבר על כך ולפרסם שמות של מטרידנים ומתעללים. ראש העיר של קאן אמר בתגובה שMeToo מזכירה לו את השטאזי. מה דעתך?
"זה קצת קיצוני לומר דבר כזה, אלוהים ישמור. זה נהדר שאנחנו יכולות לשנות את המציאות ושאנחנו לא מקבלות את הדברים שקיבלנו עלינו במשך תקופה ארוכה, אפילו הטרדות בצילומים של סרטי אמנותיים של במאים נחשבים. אנחנו גם כבר לא יכולים לצפות בסרטים כפי שצפינו בהם בעבר, דברים מסוימים שלא זעזעו אותנו בעבר מזעזעים אותנו היום. אנחנו פשוט רוצות קצת יותר שוויון ויש עוד המון מה לשנות. יחד עם זאת, אנשים מחכים כעת למפורסם הבא שיפול ויוקע, וזה משהו שאני ממש לא אוהבת.
"אני גם לא מסכימה שכל הגברים רעים. אני אוהבת גברים, ואני רוצה להמשיך לחיות לצידם - ואני לא חושבת שנשים טובות יותר. הסיפור הזה של הדומיננטיות לא פוסח גם על השיח הפמיניסטי. זה מורכב. כמעט כמו להיות יהודי בימינו", היא אומרת וצוחקת.
ואת "ברבי" אהבת?
"חיבבתי את הסרט וחשבתי שהוא די מצחיק ומלא ברעיונות. לפעמים אפילו הופתעתי שהבובה הזו היא הסמל של שחרור האישה. זה קצת מוגזם".
