המטרה: להבין למה הדור הצעיר כל כך מודאג ועצוב. האמצעי: להסתכל על עצמנו
"היא כל הזמן חסרת חיים כזו, שמוטה", אלה אומרת לי, "קשה לי כל כך לראות את פרצוף האיכה שלה". הבת שלה, ליה, בת כמעט 15, ילדה חכמה ויפה ברמה שציידי יופי עוצרים אותה בקניון ומציעים לה לדגמן. הילדה דווקא התלהבה בהתחלה, אבל אלה מיד הושיבה אותה והסבירה לה שזה לא באמת. "אמרתי לה שיש המון סוכנויות קיקיוניות", סיפרה לנו באחת מפגישות בית הקפה הנדירות של החבורה הישנה, "מציעים לך לעשות בוק, לוקחים מההורים אלפי שקלים - ונעלמים". "כל הכבוד", אמרה אחת מהחברות, "חשוב לשקף להן את המציאות בגיל צעיר". אני זוכרת שמשהו הציק לי כשהן ישבו ושוחחו בפסיכולוגית מדוברת על שיקוף ותיקוף, וכמובן "כמה חשוב להנגיש לבנות שלנו את העולם הזה, שבכלל לא פשוט לנשים". זה נכון, הבנות שלנו הן איילות עם לב קטיפה ובחוץ מסתובבות חיות טרף, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "מסכנה ליה, לא הספיקה לשמוח מהמחמאה וכבר כיבו לה אותה כמו סיגריה בשם המידע שאנחנו מתעקשים להעביר לילדים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נזכרתי איך אני הייתי בגיל 14, ילדה חיפאית פשוטת פנים ומתולתלת, איך חלמתי שמישהו ייגש אליי ליד חנות כלי הכתיבה שענתה לשם האייטיזי המחריד "פופ נוי" ויגיד לי: "וואו! את יכולה להיות דוגמנית". האמת שפעם איזו אישה שפגשתי ברחוב הציעה לי עבודת דוגמנות. אבל כשהגעתי לקומה ארבע במלון פנורמה החיפאי, המקום שבו קבענו, גיליתי שהם רוצים ממני "רק את הגוף, כי את גבוהה ויש לך פרופורציות נכונות". את הפנים שלי הם לא רצו, לא היה להם צורך בהם, והאמת היא שבאותו הרגע גם לי התחשק לזרוק את הפרצוף החום והאיכרי הזה שלי לפח. והכי גרוע, זו הייתה עבודת תדמיתנות ולא דוגמנות, כלומר האישה מחברת האופנה רק רצתה שאני אמדוד את 700 הבגדים שהיא הביאה, ואז לגזור במספריים את הגזרה מסביבי. "בלי צילומים?" שאלתי מתוך הפה הלא־סימטרי שבתוך פרצוף המיותר שלי. "בלי", היא ענתה והמשיכה לסמן מסביבי בגיר, כמו גופה שנמצאה מבותרת על המדרכה בסנטרל פארק. והנה, הבת של אלה - היא באמת ניחנה בפנים בלתי נשכחים ומפוסלים, וגם שומעת כמה היא מהממת ממלא אנשים. ובכל זאת אסור לה לשמוח בזה אפילו, זה ישר עובר דרך פילטר האזהרות והסייגים שכל כך מאפיין את ההורות המגוננת שלנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אין לה שמחה", אלה אומרת, "זה כאילו שהיא נולדה בלי היכולת לרְצות, לחלום על משהו חזק, יש לה אפס סקרנות ושום דבר לא באמת מעניין אותה". אני אוהבת את הבת שלה, איך אפשר שלא לאהוב מישהי שהחזקת בגיל שבוע על הידיים שלך? היינו כל כך צעירות אז, החבורה שלנו עדיין הייתה חבורת בנות אמיתית, עם מפגשים פעם בשבוע ודרינקים על הגג ושיחות עומק על מה קרה השבוע עם בן הזוג המעצבן של כל אחת. ולכן, כשאלה ילדה, כולנו הגענו כבר בשבוע הראשון. אני זוכרת שהחזקתי את ליה והרגשתי פתאום מין רגע שלם ומתוק, של להיות אחת איתה. חשבתי שהתינוקת הזו היא כמו משה רבנו, בקע ממנה אור כזה חכם ועתיק. היום אני מוכנה להודות שליה כבר לא מפיצה מסביבה את האור הזה. זה כאילו שהיא שכחה שהתחילה בתור הבטחה. חשבתי שילדה כזו תגדל להיות ראש ממשלה, גדולת הדור. היום היא מסתפקת בלהיות עוקבת מספר מיליון שמונה מאות ואחת של איזו בלוגרית ביוטי בשם שאנטם ח'ורי. והיא הולכת כמו שרוך עצוב שנפל מנעל, כאילו אין לה עמוד שדרה שיחזיק אותה זקוף.
אנחנו יושבות בדירה התל־אביבית שאלה ירשה מאמא שלה. דירה יפהפייה ומלאת סטייל עם מרפסת באוהאוס לבנה ומקומרת כמו אנפה. יש לי חברה מטבריה שהייתה מוכנה להרוג כדי לבלות פה וויקאנד אחד, אפילו בתוך סל הכביסה המפואר. לא שאלה מודעת לגודל מזלה, השיחות איתה הן בדרך כלל על כמה קשה לחיות בתל־אביב, עם הענבים ב־50 שקל בסופר. והיא צודקת, אלא שבעוד היא מקטרת על כמה אין בישראל עתיד, וכמה עוד שנייה אנחנו הופכים למקום הכי צפוף בעולם, היא מקפלת את ערימות הכביסה הנקייה ומניחה על הספה הלבנה שלה בסלון. "ניסיתי למצוא לה פסיכולוג", אלה אומרת, "אבל כל התורים תפוסים לעוד שנתיים. זו הקורונה, הכול הקורונה, הילדים שלנו נפגעו וכולם צריכים טיפול".
גם אני חשבתי בהתחלה שזו הקורונה, עד שנתקלתי לאחרונה בכתבה ענקית של מגזין “טיים” שסוקרת את מצבם של בני הנוער בעידן הנוכחי. הכתבה התפרסמה ב־2019, עוד לפני הקורונה, ובכל זאת הכותרת שלה קבעה, "מתבגרים היום מדווחים על עלייה חדה בתחושות בדידות, חרדה, דיכאון ורצון לפגוע בעצמם". בכתבה תואר מחקר, שנערך במשך חמש שנים בבתי ספר ב־37 מדינות מגוונות מהעולם כולו. ואלו היו המסקנות - תחושת הבדידות של בני הנוער עלתה בצורה חדה לאורך חמש השנים הללו בלא פחות מ־36 מתוך 37 המדינות.
החוקרת כמובן טענה שזה בא "בתואם מוחלט עם השימוש בסמארטפון וברשתות החברתיות, למרות שלא ניתן להוכיח קשר ישיר". אבל יש משהו אחר, משהו שהוא לא רק המסכים הקפואים שמאחורי הזכוכית שלהם קשה מאוד להרגיש אהבה, קרבה, אינטימיות, כל הדברים הטובים שיוצרים קשר אמיתי. משהו שאני חושבת עליו כבר די הרבה זמן, מאז היום ההוא עם מאיה, שבו נכנסתי אליה לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה עצובה. "מה קרה מאמי?" שאלתי מיד, למרות חוסר היעילות המובהק של השאלה הזאת. אולי פעם, ב־1912, איזה מנקה ארובות בן 12 ענה על השאלה הזו וסיפר לאמא שלו שידידה שלו גוססת משחפת וגם שהבוס גזל ממנו שני שילינג במרמה. אבל היום, מה הטעם לשאול שאלה חיוורת וגנרית כל כך ילדה שנמצאת עמוק בתוך העולם הצבעוני של הרשת? מה הסיכוי שהיא תשמע את הקלישאה הזו כשהיא בדיוק צופה בסרטון של קים קרדשיאן צובעת את הגבות לבלונד. "את יודעת", התיישבתי בכל זאת על המיטה שלה, "החיים יפים, את צריכה לדעת את זה. לפעמים יש תקופות כואבות, גם לי יש, אבל בסופו של דבר הן עוברות. וגם יכול לקרות פתאום נס, ניסים קורים כל הזמן".
מביך אותי לכתוב את כל הנאום הזה פה. בדיעבד אני מבינה שהוא נשמע כמו תסריט של הפסטיגל, אבל כזה שלא עבר. ובכל זאת, התשובה של הילדה היממה אותי. "נו די, אמא", היא אמרה, "אל תמרחי אותי בכל נאומי החיים טובים האלו. אני רואה אותך, חצי מהזמן את עצבנית, בחצי השני את אומרת שבא לך למות, אז די עם הבולשיט הזה של הניסים".
זה שתל אותי. פשוט ככה. בכלל לא שמתי לב שזה מה שאני משדרת לבת שלי. שאני לחוצה, ועצובה, ומפחדת. במשך שבוע שלם בדקתי את עצמי מהצד, וראיתי כמה פעמים התלוננתי בפני רן בטווח השמיעה של הילדה שאני לא מוצאת שום טעם בלחיות ככה, רק עבודה, כביסות ומטלות. בדקתי גם כמה פעמים חייכתי כשחזרתי הביתה וסיפרתי על משהו נחמד שקרה לי. אבל בקול רם, בהתלהבות, עם כל האנרגיה האדומה הזאת שאלוהים שם בי עם הנמשים.
הממצאים היו שוברי לב. אני לא מפגינה כלום מאנרגיית החיים והלהט שלי בבית. וגרוע מזה, הפנים שלי כמעט תמיד צהובים, כבויים, כבושים באיזה מחשב או מסך. ואני עוד דוגמה טובה. מגיל צעיר אני מחדירה בבת שלי את האמונה באלוהים, כדי שתדע שתמיד יש מישהו מלמעלה שמגן עליה ודואג שיהיה לה טוב, ואף פעם לא הרסתי לה את האפשרות שיש בעולם קסם. אני מוכוונת שמחה במהותי, ותמיד ניסיתי שדיבורים על כמה יפים החיים ירחפו מעל הביצה הקשה המתקררת על הצלחת. מה יגידו ילדים שהוריהם הם מהסוג המפוכח עד כדי דיכאון, אנשים שסוגדים לכל מה שמדעי, ומוכח, ולעולם לא יאפשרו לילד לפנטז על אלוהים שבשמיים כדי שחלילה לא יצא דתי.
התפעלנו מעבודות הקיץ של הילדות עד שהבנו שהן לא מבזבזות את הכסף. הן שמות אותו בצד כדי שיהיה להן איך לחיות כשיגמרו את הצבא. זה מהמם ומשמח, ועדיין, אני רואה בהתנהגות הזו שלהן חרדה כלכלית לכל דבר, חרדה שאנחנו טיפטפנו בלי לשים לב
כשהילדות היו קטנות יזמנו בשבילן המון רגעים של שמחה. לקחנו אותן לשלושה טיולים גדולים בחו"ל, תמיד בנינו לו"ז מפנק ומלא אטרקציות, כזה שיעצים בתוכן את השמחה ויגביר אותה מעלה־מעלה, עד לרגע השיא - הופעה של אריאנה גרנדה; אבל שכחנו שילדים הם כמו ספוג, הם סופחים את האנרגיה שלנו יום־יום, שנייה־שנייה. ולכן, כשאנחנו נותנים להם את נאומי המוטיבציה שלנו הם לא מאמינים לנו. הם ראו והרגישו כבר זיליארד שניות שלנו עצובים, עצבניים, מקללים את חיינו, ומבחינתם המסקנה מאוד פשוטה: החיים כאדם מבוגר הם אכזבה חמוצה וקורבנית. אין להם למה לחכות.
אנחנו כמעט לא מדגמנים לילדים שהחיים בתור אדם מבוגר יכולים להיות גם טובים. ההתמסרות של רבים מאיתנו לדכדוך ולמרירות רק מלמדת את הילדים שלנו שאין באמת עתיד, אין בשביל מה לטרוח. נוסיף לזה דיבורים כמו "כשאתם תגיעו לגיל 20 אף אחד מכם לא יוכל לשכור דירה, גם לא לקנות, כשתתחתנו. ישראל גמורה, לא יהיה לכם מה לחפש בה". זה בסדר לאוורר, אבל כדאי להקשיב למתבגרים מדברים ולשמוע איך הם חווים את זה. הילדה שלי, למשל, עבדה באריזת משלוחים במסעדה כל הקיץ, והילדות של רן כבריסטות בבתי קפה. התפעלנו מזה מאוד עד שהבנו שהן לא מבזבזות את הכסף. הן שמות אותו בצד כדי שיהיה להן איך לחיות כשיגמרו את הצבא. זה מהמם ומשמח שילדות השפע שלנו עובדות קשה, ועדיין, אני רואה בהתנהגות הזו שלהן חרדה כלכלית לכל דבר, חרדה שאנחנו טיפטפנו בלי לשים לב לילדים שלנו.
אנחנו אומרים לילדים שכדאי להם ללמוד ולהצטיין, שחמש יחידות במתמטיקה זה הכרחי כדי למצוא עבודה שווה בתחום לא ברור אך טובע בבוכטות ובהטבות. חלקנו מציירים להם איזה עתיד נפלא יהיה להם אם רק יגדלו ויצליחו בג'וב שלהם, אולי אפילו תהיה להם בריכה פרטית בחצר. אבל אז הם מסתכלים עלינו ורואים שלאמא יש עבודה נחשבת בתור עורכת דין, ובכל זאת היא לא מאושרת. ולאבא יש ג'וב שנותן לו ג'יפ עירוני חינם מהעבודה, ובכל זאת הוא בוהה באמא כאילו היא בלונדה זרה שהוא לא בדיוק החליט אם הוא מחבב.
הילדים חייבים לשמוע מאיתנו כמה משמעות אנחנו מוצאים בעבודה, מה החלקים היפים בה, איפה אנחנו מגשימים את עצמנו, אפילו אם זה ממש גובל בהמצאה. הם צריכים לשמוע את זה כדי שיבינו שבן אדם יכול להגשים את עצמו גם אם הוא לא בהייטק, שיש משמעות בכל כך הרבה עבודות בעולם הזה. הדיבור השמח והאופטימי שלנו חייב לחזור אל הבית, שלא יראו רק את האושר המזויף והממוסחר של כל מעמידי הפנים ברשת ויחשבו – אני לא אהיה כמו ההורים שלי, לא, אני אהיה כמו אושיית הטיקטוק שאנטם הרשקו־חזיזה ואתפרנס לי בקלילות מלהצטלם בביקיני ולשיר בגרעפסים את ההמנון.
לפני כמה חודשים פגשתי אישה מדהימה במהלך צילומים של תוכנית טלוויזיה חדשה. קראו לה קרן, יועצת זוגית ומשפחתית שנראית כמו הפיה הכחולה מפינוקיו. יום אחד, במהלך הצילומים, כשכל העדשות עלינו, רן ניסה לנשק אותי על הפה. "תפסיק", אמרתי לו מיד, "זה מצולם, הילדות שלנו בבית יראו את זה וזה יביך אותן". "להפך", קרן אמרה מיד, "הן צריכות לראות אתכם מתנשקים, הן חייבות לראות אתכם מתחבקים ואוהבים. זה מה שהורג אותי בדור ההורים המגונן מדי של היום. אנחנו כל כך חוששים שהם יראו, חלילה, משהו שיביך אותם, שאת יודעת מה קורה? הם רק רואים אותנו רבים, הם אף פעם לא רואים אותנו משלימים".
וזו אולי הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות. מחקרים רבים כבר גילו שמה שקובע את דרגות השמחה של אדם הן מערכות היחסים המשמעותיות בחיים שלו. כל הנתונים מעידים שאנשים שבחרו נכון בחיי האהבה שלהם שמחים בצורה מובהקת יותר מאלו שבחרו נכון בקריירה. ומעבר לזה, אנשים שיש להם בן זוג טוב גם הצליחו להנחית עבודות יותר מבוקשות. אבל רובנו לא מלמדים את הילדים שלנו איך ליצור קשרי אהבה, איך לבחור נכון, ויותר מזה: אנחנו לא מראים ומדגימים להם את זה.
ונכון, זה קשה במהלך היום־יום. רוב הזמן רן ואני משוטטים בבית מעבודה לבלת"ם ונאלצים לדבר על דברים מעוררי ליבידו כמו עיקול על כל החשבון בגלל חוב של 20 שקל. לכן החלטתי לאחרונה לכפות על עצמי ועליו להיות טיפה יותר רומנטיים. בגלוי. לשים מוזיקה ולרקוד, להתחבק ארוכות, להגיד לו אתה חתיך מול הילדות. אני עושה את זה כי זו ההדגמה היחידה שעובדת לאיך אהבה טובה אמורה להיראות. וזה ייתן להן מפת אוצר מפורטת למה הן צריכות לחפש בקשר שלהן.
"ומה לגבי החברות הטובות?" אני אומרת לאלה, "פעם היינו נפגשות המון, יורדות על יין, צוחקות, עושות חיקויים של בן הזוג אוכל קורנפלקס. היום אנשים כבר לא נפגשים יותר, כולם כל כך שקועים בהישגיות הזאת של החיים, וכשיורד הערב רוצים רק מסך". הבנות של רבות מאיתנו כמעט לא רואות אותנו בחברת נשים אחרות, לא זוכות לראות את החיוך השועלי והחמוד של אמא כשחברה שלה אומרת, "זוכרת את ההוא, שחקן כדורעף החופים שלא החליט אם הוא בי או סטרייט?". לא יודעות שבתוכנו יש עדיין אישה קורנת ומשוחררת, עם הומור פרטי ומלוכלך ויכולת לשתות המון יין - ועדיין לעמוד ישר. וזה חשוב, כי זו מערכת יחסים משמעותית ואף מאוד משמחת, זאת שיש לנו עם החברים שלנו.
"בסופו של דבר", אני אומרת לאלה, "הדרך היחידה ללמד ילדים לשמוח זה לדאוג להיות שמחה בעצמך". אני חושבת שאולי כדאי לה להכניס יותר רוח שטות לבית, ממש לזייף את זה, להזמין חברות אחר הצהריים, לשתות יין. זה עדיף על לדגור על הקטנה אם היא סיימה כבר את שיעורי הבית, ולחנוק גם לה כל סיכוי לעשות משהו בלי שעיט ההורות מרחף ומפקח מעל. רצוי גם להראות לילדים שאת ובן הזוג אוהבים, לשים קריוקי של כל שירי האייטיז הכי גרועים ביוטיוב ולשיר יחד, ושילכו לחפש הילדים ששמים את הידיים על האוזניים וצורחים "די, אתם מזייפים!". ילדים תמיד מובכים מההורים שלהם, אבל מאחורי המבוכה יש גם כל כך הרבה עונג. כשההורים שלי קמו בשבת, שמו בוני אם ורקדו בעליזות דיסקו על השטיח רציתי לקבור את עצמי באדמה. ומצד שני, אני זוכרת שהיה בזה גם קמצוץ של עונג, לראות איך הוא מסחרר אותה עד שהיא נופלת עם הראש אחורה, ולשמוע אותו אומר, "כמה את יפה, קושי". זה גרם לי להרגיש שאני חופשייה. שיש להם אחד את השנייה ואני לא צריכה לדאוג באמצע הלילה מה יהיה איתם. עכשיו אני מבינה שזה גם לימד אותי שיש תקווה מעבר לגיל 30, וגם ששווה לי לנסות ולהשיג גבר שקורא לי "חתיכה משגעת".
תאונות דרכים הן הדבר שלאף אחד, מלבד לנפגעים, לא אכפת ממנו מספיק. עד שאחת מהן לופתת לך את הלב
תאונות דרכים הן לא העניין שלי. גם לא שלכם. תאונות הן העניין של מי שמעורבים בהן, לא? זו, באופן כללי, הגישה שלי. בטח גם שלכם. תאונות הן משהו שקורה בחדשות, לא פה אצלנו. וזה קורה בחדשות רק בימים שבהם משעמם מדי, לא? בימים שבהם אין שום דבר דחוף יותר – נניח איחודי רשימות, שביתות, עזה או משהו, כל דבר, עם ביבי. כשאין שום דבר כזה – תביאו תאונות. היו תאונות, לא?
תמיד יש תאונות – בעיקר בסופי שבוע. "סוף שבוע קטלני בדרכים" – תגגלו את זה, אנחנו לא מקוריים במיוחד בכותרות. אנחנו נותנים את הכותרת הזו לפחות פעם בחודש, וצריך לתהות איך זה שגלגלצ לא יצאו עדיין עם "סוף שבוע קטלני", שירים שקטים לרגעים שאחרי שצוותי ההצלה והחירום עזבו את המקום.
לאף אחד לא אכפת מספיק. זה לא איום קיומי, נכון? זה לא איראן, שממש הורגת פה ישראלים ביומיום; אלה רק 340 ישראלים בשנה ממוצעת שנהרגים בכבישים כבר עשור. תאונות הן מבחינתנו גזרת גורל. מכת ברק. כוח עליון. לא תלויות בי, לא קשורות אליי וגם לא יקרו לי. אפשר לדפדף?
עקרונית הייתי מדפדף – לרוב אני מדפדף – אבל אז, תמיד, מגיע הסיפור האחד שהופך לי את הקרביים. בחודש שעבר זה היה הסיפור על לירון ברמי בת ה־14, ילדה חמודה שעברה עם משפחתה מפתח־תקווה לשדרות והייתה בדרכה להיפרד מחברתה הטובה בפתח־תקווה. היא לא הספיקה להיפרד. היא חצתה כביש במעבר חציה, ומשום מקום הגיח במהירות נהג שנכנס בה והרג אותה, כנראה במקום.
הסיבה לתאונה? "אי־ציות לרמזור אדום", המשטרה מסרה, אבל סירבה להתחייב האם הנהג לא ציית או שברמי חצתה באדום. זה בכלל משנה? כי אפילו אם לירון חצתה באדום, עדיין היא הייתה הולכת רגל על מעבר חציה, והנהג, בן 40, דהר ברכב ממונע ואמור היה להסתכל קדימה ולהיכנס לצומת מרומזר במהירות שמאפשרת בלימה בכל מקרה. אבל הנהג שהרג את לירון ברמי לא היה במצב לעצור; הוא שעט קדימה. "הנהג רוצח כי הוא היה יכול להוריד את הרגל מהגז ולהאט", אמרה בפשטות, ובצדק, אושרית ברמי, אמה ההרוסה של לירון.
בינתיים, אגב, הנהג "עוכב לחקירה ושוחרר בתנאים מגבילים", כי למה למנוע מהאיש להסתובב בחוץ ולחפש לעצמו עורך דין טוב שיוציא אותו מזה בעבודות שירות כמקובל.
ואז בא הסיפור עם הפרופיל התקשורתי הגבוה יותר: נירו לוי.
לא ילדה אנונימית וחסרת הגנה בת 14, אלא גיסנו בכבודו, על אופנוע כבד. טנדר פגע בו, והנהג חשוד שחצה את הצומת באור אדום. לוי מאושפז במצב קשה, לנהג שללו רישיון ל־60 יום, נראה מה בהמשך, אל תצפו ליותר מדי.
ככלל, נהגים קטלניים נענשים במיידי בהליכה ברגל, ובהמשך בעסקת טיעון מקילה. קצת כמו האחים בלוז בשעתם, הם לרוב פשוט קמים מתוך הריסות המכוניות, מנערים את האבק מבגדיהם וממשיכים קדימה בחייהם.
בתיקים של תאונות קטלניות שלא זוכות לפרופיל תקשורתי גבוה, בתי המשפט בישראל נוטים להסתפק בעונשים של כמה חודשי מאסר, שלפעמים הופכים לעבודות שירות (מאז אפריל 2019 ניתן להמיר עונש מאסר של עד תשעה חודשים בעבודות שירות). התוצאה אבסורדית: נהג אוטובוס זעיר שנסע לאחור בידיעה שמצלמת הרוורס שלו לא עובדת דרס פעמיים אישה שצעדה באיטיות עם מקל, וסיים עם שישה חודשי מאסר שהפכו לעבודות שירות. נהג משאית שדרס הולכת רגל סיים עם שמונה חודשי מאסר. והבאים בתור כבר בדרך: נהג הקטנוע בן ה־23 שהרג הולך רגל בן 81 בחיפה לפני חודש נראה "נסער, ולא נזקק לטיפול רפואי". נותר רק לנחש איפה ירצה עבודות שירות. הנהג שדרס את שני נהגי האוטובוס יואב חדרי וחנוך טלקר, שחצו כביש בניסיון לעזור לנהג רכב שנפגע בתאונה אחרת, "עוכב לחקירה", ואפשר רק לקוות שהספיק הביתה בזמן לארוחת ערב.
האכיפה תמיד שולית והבריונות תמיד בחזית. יחתכו לכם נתיב, יעברו באדום, יעקפו אתכם מימין וגם יידחפו בכוח לפנייה שלכם, כי למי יש כוח לעמוד בתור מלבד לפראיירים שאתם. שאני
אבל עזבו; אם אתם על הכבישים, אתם יודעים טוב יותר: האכיפה תמיד שולית והבריונות תמיד בחזית. יחתכו לכם נתיב, יעברו באדום, יעקפו אתכם מימין ומהשוליים וגם מצידו השני של פס הפרדה רצוף, לא יחלמו לאותת וגם יידחפו בכוח לפנייה שלכם כי למי יש כוח לעמוד בתור בצורה מסודרת מלבד לפראיירים שאתם. שאני.
כל זה קורה כי אין מי שימנע מזה לקרות. אין נוכחות משטרתית גדולה מדי בכבישים, אין מסוק משטרתי בשמיים שיוכל להבחין בעבריינים ולפנות במהירות פצועים לבתי חולים. ובתי המשפט – דיברנו עליהם; הם אוהבים לתרום כוח אדם חינמי למוסדות שזקוקים לעובדי שירות.
וכן, אני שומע אתכם שם: 52 אחוז מהתאונות הקטלניות אכן נרשמות באחריות נהגים מהמגזר הערבי. הנה אמרנו את זה. הרווחנו משהו מזה שאמרנו? מערכת האכיפה, ההרתעה והענישה לא עובדת מולם בדיוק כמו שהיא לא עובדת מול נהגים מכל המגזרים האחרים.
אבל העניין האמיתי הוא, כמובן, לא שום מערכת; הוא אנחנו.
כלומר, מה הבעיה שלנו, בעצם, לנהוג כמו בני אדם? הרי אין לנו באמת בעיה כזו. זה אפשרי. מניסיון. אני יודע את זה כי אני, למשל – סתם דוגמה מקרית שקפצה לי לראש – עושה את זה. זה לא מסובך לי במיוחד. אני נוהג בביטחון, לפעמים אפילו במהירות, אבל תמיד חוקית. אני נעצר באדום, נוסע בירוק, מעיף את הנייד מהיד בצהוב. אני עומד בסבלנות שאין לי – אבל אני משאיל קצת מעצמי של אחר כך – בתור המשתרך לפנייה ימינה או שמאלה. אני ערני. מסתכל סביבי ובמראות וקצת רחוק יותר קדימה לקראת מה שמתקרב. אני נוכח בכאן ובעכשיו של הנהיגה שלי.
כל זה לא מבטיח לי כלום כמעט, אני יודע; תאונות יכולות לקרות בשנייה של אובדן ריכוז או באשמתו המוחלטת של נהג אחר. ועדיין; זה עוזר. זה מקטין סיכונים באופן ממשי. זה מוריד משהו מהאגרסיה הכללית על הכביש – ואם נהגתם פעם באזור סיליקון ואלי אתם יודעים שיכולה להיות גם נהיגה לחלוטין נטולת אגרסיה, בואכה פלגמטית. זה יופי. זה נהדר לכולם.
מה בעצם הבעיה של אנשים לנהוג בצורה כזאת? אני מניח שזה לא שונה מלשאול "מה בעצם הבעיה של גברים לא להטריד". ובכן, אין בעיה. שום בעיה. זה לחלוטין ניתן. ומכיוון שזה לחלוטין ניתן, אין שום סיבה להקל בעונשם של מי שבכל זאת בוחרים אחרת. למעשה צריך להרתיע עד הסוף וללא רחמים. אין שום סיבה שנהיגה תמשיך להרוג כ־340 ישראלים בשנה ולעשות את המוות לעוד כמה מיליוני ישראלים על הכבישים. אולי כהתחלה, פשוט תנהגו בהיגיון. לנון אמר את זה לפניי: זה קל אם מנסים.
הדר מוכתר, אביב גפן, הפרסומת למען מתמודדי הנפש ועוד כמה דברים שעשו לי טוב
בשבוע שעבר הלכתי לאופירה וברקו. היה נחמד, ברקו ביקש את הספר החדש שלי, שאלתי אם יקרא והוא השיב שלא, שהוא לא קורא ספרים, אבל יש לו חבר, אלמוג, שקורא בשבילו ספרים שמעניינים אותו ומתמצת לו אותם.
התבוננו בדיאלוג הקצר הזה. בתשובה של ברקו. הרי יש בתשובה הזו הכול. היא גם קומית מאוד, גם כנה, ובמידה רבה גם ממש נוגעת ללב.
אחר כך פגשתי מחוץ לאולפן את הדר מוכתר. שוחחתי איתה שתי דקות. אני מציין זאת כדי שחלילה לא אצור את הרושם שאני הולך לתת פה איזו אבחנה מעמיקה על הבחורה עצמה, אלא לדבר רק על התופעה הזו, הקרויה "הדר מוכתר". מוכתר מדברת מהר ולא נושמת כמעט בין המילים, יש במבט שלה משהו שמעורר בך דחק, והיא הצליחה בזמן מאוד קצר ליצור אצלי תחושת דחיפות כזו, להאמין שהדברים חשובים לה. עכשיו, עזבו רגע את השאלות. מי שלח אותה, האם בכלל אפשר לטפל ביוקר המחיה, ומה הסיכוי שלה להצליח אם היא אפילו לא בגיל שמאפשר להיבחר לכנסת. שאלות לגיטימיות כמובן, אבל השאלה שמעניינת אותי היא למה בעצם לועגים לה? כלומר, במה היא פחות טובה מאלה שעושים בדיוק את מה שהיא מנסה לעשות, רק שהם 20 או 30 שנה מבוגרים ממנה? הרי גם הם אוכלים את הראש, גם הם מציעים פתרונות קסם לכל, גם הם מחפשים חשיפה תקשורתית בכל מחיר, וגם הם, אני מניח, מוּנָעים משילוב של תשוקה אמיתית לשנות פה משהו ושריטה כלשהי שדוחפת אותם לחיים הציבוריים. אין שום דבר מוזר יותר בהדר מוכתר מאשר ברוב הפוליטיקאים, אז מה נתפסתם עליה, אחיי הלועגים? כי היא בת 20? אבא שלי אמר לי פעם בהקשר של משרת רב שבחור צעיר התמודד עליה: "להיות צעיר זה מום עובר".
אי־אפשר להגזים בחשיבות של הרגע הזה שבו יושב בבית אדם שמתבייש בקושי שלו, רואה את הפרסומת, ומשהו בליבו נפתח. איזה חסד יש לפעמים בעולם ואיזה מופלא זה לגלות שהוא מסתתר לעיתים בהפסקת הפרסומות
אנחנו באווירה חיובית, מלמדים זכות. אז הנה דבר נוסף ששימח אותי השבוע, חוץ מכביש 16 שנפתח ופתח את הדרכים לירושלים (פלאי־פלאים מה שעשו שם, חצבו הרים וטחנום זה בזה): פרסומת שלפתה לי את הלב, שבה נראים מתמודדי נפש מספרים על הבעיה ממנה הם סובלים, או, אם לדייק, הקושי עימו הם מתמודדים בגבורה, ומסבירים כמה חשוב לדבר על זה. יושבים בשעת צפיית שיא מול המצלמה ישראלים מתוקים עם דיכאון או מאניה־דיפרסיה, ומספרים על עצמם, על ההתמודדות, על הקושי אבל גם על התקווה. זה תשדיר שעושה חסד גדול לאלה שמתמודדים עם קושי נפשי, וגם לאלה הקרובים אליהם, שיבינו אותם כעת טוב יותר.
יש הרבה חרא בטלוויזיה, אז נראה לי הוגן לשבח ולציין כשקורה על המסך משהו כל כך טהור, אמיץ וטוב כמו התשדיר הזה. איזה דבר מיוחד זה לראות פרסומת בטלוויזיה שהיא אשכרה מרגשת אותך והמטרה שלה היא תיקון עולם. איזה כיף שנמצא לנושא הזה תקציב לפריים־טיים. אי־אפשר להגזים בחשיבות של הרגע הזה שבו יושב בבית אדם שמתבייש בקושי שלו, רואה את הפרסומת, ומשהו בליבו נפתח. איזה חסד יש לפעמים בעולם ואיזה מופלא זה לגלות שהוא מסתתר לעיתים בהפסקת הפרסומות.
אנחנו באים בטוב השבוע, אז נמשיך בקו הזה ברשותכם, לא להיבהל, זה לא מסוכן לבריאות או משהו: לא הספקתי ולא היה לי דחוף להתייחס לאביב גפן ולדברים המרגשים שאמר כשהופיע בבנימין על הצורך באחדות ובאהבה, אבל שמתי לב שהוא חטף בעקבות דבריו לא מעט סרקזם וציניות מכל מיני גורמים שפחות התחברו למה שאמר. אז רציתי לומר, ושזה יירשם בפרוטוקול, שאני מאמין לו, ואני רוצה גם להוסיף שראיתי אותו לפני כמה שנים בהופעה עם אביתר בנאי, וכבר אז הבנתי איפה הלב שלו. כבר אז ציינתי לעצמי שזה לא אביב הבועט והצעיר, אלא מישהו שעובר מסע התבגרות מעניין.
אז אל נא תיבהל, אביב, מאלה המצקצקים שקשה להם לשמוע ממך על הטוב המשותף. הַמשך בתדר המאחד שלך, ודע שאין שום פחיתות כבוד בלהיות קשוב לאחר, אין כל ותרנות בלומר שלא כל האמת נמצאת אצלך, ובעיקר, אפשר להמשיך לנהל ויכוח מעמיק ונוקב גם אם לא שונאים אחד את השני.
וכן, פעם אמרת דברים אחרים. אדם שבעשור החמישי לחייו חושב אחרת מכפי שחשב בגיל 20 הוא לא אדם הפכפך בעיניי, אלא אדם דינמי, מעמיק, הגון וכזה שלא פוחד להתפתח. אנשים אחים אנחנו.
אסיים בעוד קצת טוב, אבל כזה שמהול בהמון כאב, משהו שייתן פרופורציות: ברק לופן ז”ל נרצח בפיגוע המזעזע בדיזנגוף. ביום האחרון בחייו אמר לאשתו אשר אהב שהוא יוצא להתאוורר עם חברים. הבת שלו הסתכלה עליו לפני שיצא ואמרה לו: אבא אתה חתיך היום. זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. כשנכנס לבר כתב לדנה אשתו הודעה שהגיע. ואז בא המחבל המתועב והשפל וירה לכל עבר. החובש שטיפל בו בעת שנשם את נשימותיו האחרונות סיפר שברק ניסה בשארית כוחותיו להבין היכן הסלולרי שלו, כדי לכתוב לדנה אשתו שהוא בסדר.
הוא היה בחור חזק מאוד, ברק, שמתי לב לכך בערב קיץ בשנה שעברה כשפגשתי אותו במקרה בקיבוץ גינוסר, אבל הכדור שפגע לו בלב לא הותיר לו סיכוי. על המפגש הקצר שלנו כתבתי בספרי החדש, והשבוע קיבלתי מאלמנתו של ברק הודעה מיוחדת שריגשה אותי. היא ממשיכה קדימה, לצד הכאב, היא חזקה בשביל הילדים ובשביל ברק. אנחנו חיים בעולם שיש בו כאב גדול, אבל תחת הכאב צומחת לפעמים גדולה מעוררת השראה, והחיים שנמשכים למרות הכול מספקים נחמה. זה לא תמיד ברור לי איך, אבל זה תמיד מדהים אותי לראות את זה קורה: החיטה צומחת שוב. יהי זכרו של ברק ברוך.
שבת שלום.
מרחק האייפד / "יש אצלו חבר והוא באמצע", ענה האבא שלו כשצילצלתי לנכדוש המתוק בן העשר כדי לנסות לדבר איתו. טוב, תודו שזו התשובה הכי ממצה ל"לא פנוי או לא יכול או תנסה אחר כך". "בסדר, בסדר", עניתי ובתחושת דחייה קלה ביצעתי נסיגה זמנית לאחור. האמת שבסך הכול רציתי קצת קרבה לילד שממילא בחודשים האחרונים של החופש הגדול אי־אפשר היה להתקרב אליו יותר ממרחק האייפד.
מרחק האייפד? ככה אני מכנה את המרחק האינטימי החדש שנוצר בשנים הדיגיטליות האלה, שבהן האף של הילדים תקוע בנפש נשמתם של האייפד, האייפון והפלייסטיישן, הקורקינטים והאופניים החשמליים. אישית העדפתי בילדות את מרחק הירח שבמבט אחד הייתי לוכד אותו, את נפשו ואת נשמתו מהחלון.
ואגב, מהו מרחק נפש האייפד אם כבר מודדים אותו בסנטימטרים? לדעתי בערך חמישה סנטימטר מהאף של הילד, או גג עשרה. ואם מוסיפים את המשפט "יש אצלו חבר והוא באמצע" אז כל האזור סביב הילד נסגר זמנית, כמו שכוחות הביטחון נניח סוגרים הרמטית אזור בפעילות בשכם.
אבל רגע, עוצר ומזכיר לעצמי (שהרי כל מבוגר צריך להזכיר לעצמו שהיה פעם ילד), הרי יש מצב שגם אני לא רציתי בילדות שאיזה אחד עם שיער לבן ינדנד לי באמצע משהו. ואולי גם אצל הנכדוש זה ככה? טוב, בינינו, מה אני מבין כבר בנפש ילד טיקטוק בשנת 2022? הרי אני תמיד יוצא לא ממש מוכן ומעודכן מולו.
קרבה וריחוק / אז על מה אני בעצם מדבר כשאני מדבר על קרבה וריחוק, או במילים אחרות התקרבות והתרחקות שמאפיינות את הזמנים האקוטיים והעצבניים האלה? אנשים שהכרתי רבו וגרמו להתרחקות ביניהם עד כדי קרע. אמנם "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כתב טולסטוי באנה קרנינה. אבל האם צדק? לא בטוח. אצל המון משפחות אפשר לזהות גם קרבה אמיתית.
ועדיין, התקרבות והתרחקות אינן רק ביטוי לברית אמיתית או שקרית או מדומה בין אנשים, אלא גם מול חפצים, מכשירים וג'אנק. אני מכיר אנשים שקרובים בעבותות נפש לפתיליה ישנה שסחבו מדרום פורטוגל או לאוסף מזלגות עקומים שמצאו בשוק פשפשים בוונציה, ויש אנשים כמוני, שקרובים קרבת נפש לקקטוסים שלהם, במיוחד כשהם מתייאשים קצת מקרבת בני אדם. אני יכול למצוא עצמי מתקרב, נניח, גם לסדרות טלוויזיה. זה קרה לי לאחרונה עם "פאודה" עונה ארבע, או "ריקוד האש".
קופי אנד ביס / בדלת הכניסה עמד שליח עם אופנוע. "אפשר להתקרב אליכם?" שאל. "לא־לא, תשאיר את החבילה ליד הדלת", צעקנו בהיסטריה, אחד מסימני ההתרחקות בקורונה. אבל שנים לפני, כשהכול היה יפה, צעיר, פרשי וטוב, הייתה כל בוקר מביאה קופי אנד ביס. אני הבאתי לה טוסט. וכשהלכה: "היי, אל תשאירי אותי לבד עם הקפה שלך", רציתי לצעוק בזמן ההתרחקות והתביישתי.
לא פעם בא לי להיכנס לתוך מכונת שטיפת מכוניות עם הרכב, ולשבת שם שעות לבדי עם מוזיקה של הצמד פול אנד ארט. בלי התעסקות במרחקים ובקִרבות שמעסיקים אותנו באובססיביות בזוגיות, במרחב ההורי וכזמר מול הקהל, שם המצאתי את הקפיצה והדילוג מהבמה כדי להתקרב אליהם. אפשר לומר שדלתות מסיביות הרחיקו. חלונות פתוחים קירבו. ושיר אחד לפתע קירב אותי לעצמי.
מרחק הלב / כמו חיות מפוחדות שבורחות ממשהו, תמיד נעצור לרגע ומישהו יגיד בהיסוס: "אני רוצה לשאול אותך בייבי, למה אתה מרוחק/ת ממני בזמן האחרון?"
"לאחרונה אני קרוב לאלוהים", לחש לי מישהו. אבל מה המרחק בין אלוהים לאדם? כי בין אדם לאדם אני מגדיר את המרחק הבסיסי "מרחק הלב".
ואגב, אם כבר מתקרבים לאלוהים ולבחירות אז שם עולה תמיד השאלה, מה המרחק בין האזרחים לממשלותיהם? גברים ונשים במכוניות השרד, מניפסטים, צ'קלקות, ואנחנו שרצים להצביע עבורם בהתרגשות ובאמונה שיהיו קרובים אלינו גם אחרי, וידאגו לנו כמו אבא ואמא. טוב, אשרי המאמינים...
כלבה נושכת / פעם בשעת בוקר מוקדמת התקרבה אליי כלבה ענקית באי היווני קוס, נעצה בי את שיניה ולא הניחה לי להתרחק ממנה. זה היה מחריד. נלחמתי בה. תקראו לזה נשיכה, משיכה, מה שאתם רוצים. עד היום אני סוחב צלקת ממנה על הזרוע.
וקרבה אחרת, אצלנו במשרד, ארוחת הצהריים זה אחד מרגעי הכי קרבה שאני מכיר. רוב העובדים מחכים לזה מהבוקר בקוצר רוח. זה הבונדינג שלהם, שמתחיל מהדיון מה יאכלו. ואחר כך יושבים, אוכלים, טוחנים, חופרים, כאילו רובצים על ספות ונהנים מאוכל באיזה בר במלון בווגאס. אגב, שולחן חדר האוכל הוא בכלל שולחן פורמייקה שנועד לישיבות.
ילד מבוהל בהפסקה / לבד בעולם אנחנו פוסעים, מרוחקים איש־איש, וכמיטב יכולתנו מחפשים קרבה. חלק מצטופפים סביב קבוצת כדורגל בצ'מפיונס, או לאחרונה באליפות אירופה בכדורסל. חלק עפים בהופעות. חלק מתקרבים לאש, חלק לשמיים בחלליות כמו האמריקאים שמבקשים בימים אלה לשוב לקרבת הירח כדי להתיישב בו (דירה ברחובות הירח תעלה מן הסתם דולר).
כילדים ביקשנו את קרבת הורינו בכל מחיר, אבל ככל שגדלנו למדנו לנסות לווסת את עוצמת הריחוק והקרבה, אלא שלא תמיד בהצלחה
כילדים ביקשנו את קרבת הורינו בכל מחיר, אבל ככל שגדלנו למדנו לנסות לווסת את עוצמת הריחוק והקרבה, אלא שלא תמיד בהצלחה. "כי מרוב שאהבתי, לא אהבת", כתבתי בשיר "כמו אז". כלומר מרוב רצון שלי לקִרבה לא עמדה בזה והתרחקה ממני.
הכרתי ילד שבהפסקות בית הספר פחד כל כך מלהתקרב לילדים, עד שהיה מתחבא מתחת לשולחן.
כשאתה על אופניים תתרחק מתנים (אחד רדף אחריי לפתע השבוע), ממסמרים ומחרא של סוסים, ואל תתקרב לאנשים שמתעצבנים עליך בכביש כי הם עלולים...
הצלצול הבא / כשצילצלתי אליו שוב היה כבר ערב מלא כוכבים רחוקים וקרובים בחוץ. הייתי לחוץ כי ידעתי שהוא ממהר ללכת לישון, כי למחרת יש לו בית ספר. "אתה פנוי או באמצע משהו?" שאלתי בהיסוס ובחנתי את פניו בפייס־טיים כדי לדעת האם היה רחוק או קרוב אליי.
"בטח שאני פנוי, בדיוק החבר שלי הלך", ענה באור מפתיע.
הייתי נבוך, אולי כי כל כך התרגלתי למשפט המשפטים "יש אצלו חבר והוא באמצע".
"טוב, אז אני מברך לתחילת שנת הלימודים ואוהב אותך", אמרתי במהירות לפני שיברח ממני לאייפדו.
"גם אני", ענה. וחשתי שלכדתי באופן נדיר את המבט שלו ואת הרגע.
אל תוותרו / זהו. תתקרבו. אל תוותרו לעצמכם ולאהוביכם. אל תעמידו פנים שהריחוק מתאים לכם מחשש להיפגע ולחטוף דחייה. כי כולנו רגישים עד כאב וחשש מקרבה מוליד לאט־לאט את השכחה משפת הקרבה, כלומר מהיכולת לומר: חבקי (או חבק) אותי עוד פעם. אני זקוק לך.
ואיך מסיימים? הילד הלך, תודה לאל, לבית הספר בהצלחה, ואני נדרכתי כשהטלפון צילצל אחה"צ והוא היה על הקו.
"אתה פנוי?" שאל במהירות אופיינית לילדים, "כי זוכר שהבטחת לי גיבסון (דגם של גיטרה חשמלית)?"
"בטח, בטח. בשבילך אני תמיד פנוי, למרות שיש גם אצלי חבר", עניתי, מאושר מזה שצילצל אליי.
