בדיקה פשוטה לאחור בלוח השנה תגלה לכם ששנות ה-90 התחילו בדיוק ב-1 בינואר 1990. חלק מההיסטוריונים יטענו שזה קרה כמעט חודשיים לפני, בראשית נובמבר 1989 עם קריסת חומת ברלין, שסימלה את תחילת החיבור בין מזרח אירופה למערבה. עבור חובבי הרוק הן התחילו מאוחר יותר, וליתר דיוק: ב-24 בספטמבר 1991, כשנירוונה הוציאה את האלבום השני שלה, Nevermind, שחוגג עכשיו יום הולדת 30.
1991 הייתה אחת השנים הגדולות בתולדות הרוק, ואולי הגדולה האחרונה באמת. כמעט בכל חודש יצא אלבום שדחף את הז'אנר עוד קצת קדימה, הרחיב את גבולותיו וניער אותו מהתרדמת היחסית שאליה נכנס באייטיז. אבל חודש ספטמבר, וליתר דיוק המחצית השנייה שלו, הניב יבול עשיר במיוחד. זה התחיל ב-17 בחודש, עם צמד האלבומים הבומבסטיים והמגלומניים של גאנז אנד רוזס - Use Your Illusion. בשבוע לאחר מכן הגיעו עוד שניים, גם הם באותו היום - Blood Sugar Sex Magik של רד הוט צ'ילי פפרס, שכבר לא הייתה חבורה אלמונית אז, ו-Nevermind, של שלישייה מסיאטל הגשומה שמעטים שמעו עליה קודם לכן. תוך מספר חודשים היא תשנה את עולם המוזיקה מהקצה אל הקצה.
לפני 30 שנה הרוק היה בכל פינה, אבל הוא לא היה שם לבד. מי שיעבור למשל על מצעד הפזמונים הלועזי של רשת ג' מ-1991, לא יימצא זכר לקורט קוביין ושני חבריו. במקומם תקבלו שם בין היתר את בריאן אדמס, אקסטרים, שר, מייקל ג'קסון וסימפלי רד. למצעד של 1992 נירוונה כבר הצליחו להיכנס, אבל לא לקרוע את הטבלה. Smells Like Teen Spirit, הלהיט הכי גדול של הלהקה ואחד השירים הטובים ביותר שיצאו בשנות ה-90 הגיע רק למקום ה-17 במצעד שסיכם את השנה. בויז טו מן, ד"ר אלבן, אירייז'ר, סנאפ ואיסט 17 התברגו במקומות גבוהים יותר. האחרונים גם זכו בתואר שיר השנה (House Of Love). או במילים אחרות: רבים מציינים את הרגע שבו Nevermind העיף את Dangerous של מייקל ג'קסון מהמקום הראשון במצעד מכירות האלבומים בארצות הברית, כזעזוע טקטוני שהרעיד את תעשיית המוזיקה - כשהאלטרנטיבי ניצח את המיינסטרים. בישראל ההיא לא היה להם מספיק כוח כדי לגבור על סנאפ.
האלבום הכי טוב של נירוונה? לא בטוח
גם 30 שנה אחרי, קשה לענות על השאלה האם Nevermind הוא האלבום הכי טוב שיצא בניינטיז או אפילו בשנת 1991. בעיני חלק מהמעריצים של נירוונה, אלבום הבכורה Bleach עם הסאונד הגולמי והכבד בהרבה, או אפילו In Utero הפחות להיטי במכוון מ-1993, ראויים לתואר האלבום הגדול באמת של קוביין וחבריו. אחרים יעניקו את התואר הזה דווקא לאלבום שתיעד את הופעתם האקוסטית במסגרת סדרת האנפלגד של MTV שיצא כחצי שנה לאחר התאבדותו של קוביין, והלם את היגון שבו היו שרויים אז מיליוני חובבי רוק בעולם.
אבל חוץ ממקבץ שירים מעולים – לצד Smells Like Teen Spirit , היו שם גם Come As You Are, Lithium ו-In Bloom - היו ל-Nevermind עוד זוג אסים בשרוול: הוא הצליח (בטירוף) כנגד כל הסיכויים, והוא היטיב לתפוס את רוח התקופה, טוב יותר מכל אלבום גדול אחר שיצא בשנה ההיא – וכאמור, התחרות לא פשוטה. אף אחד מהסולנים הנהדרים שהובילו אז להקות רוק גדולות ומצליחות – לא אנתוני קידיס מרד הוט צ'ילי פפרס, לא אקסל רוז מגאנז אנד רוזס, לא בונו מ-יו2 ולא אדי וודר מפרל ג'אם - לא נתפס כקולו של דור שלם. קוביין כן. העבודה שהוא הסתלק פחות משלוש שנים אחרי הפריצה של להקתו, רק המשיכה לפמפם ולהעצים את המיתוס סביבו לאורך השנים.
נירוונה של סוף האייטיז הייתה להקה קטנה שאף אחד כמעט לא ספר. Bleach, אלבום הבכורה שלהם שיצא ב-1989, הופק בתקציב המגוחך של 606 דולר ו-17 סנט. וגם זה קרה כמעט במקרה. ג'ייסון אוורמן, גיטריסט שניגן אז עם נירוונה (אבל לא באלבום), היה זה שהצליח איכשהו להניח את ערמת השטרות והמטבעות על השולחן הנכון בלייבל הקטן סאב פופ כדי שהאלבום יוקלט. Bleach נמכר באלפים בודדים, אוורמן עזב כדי לנסות את מזלו בלהקת גראנג' אחרת – סאונדגארדן, וגם משם נפלט די מהר.
למעט בכמה תחנות רדיו בקולג'ים האמריקניים, הבאז סביב קוביין וחבריו היה די מינורי. אבל השירים הכבדים שלהם, ששילבו בין האנרגיות של לד זפלין ובלאק סאבאת' לגראנג' המחתרתי של להקות דוגמת מלווינס ומדהאני, היו משב רוח מרענן, שחיכה לאוזן הנכונה כדי להתפוצץ. נירוונה חיפשה כיצד לחבר בין רוק כבד מתחילת הסבנטיז לפוסט פאנק של סופן, וחבריה הושפעו לא מעט מהנגינה המהירה של הפיקסיז. אבל קוביין והבסיסט כריס נובוסליק, שני חברים מהעיר הקטנה אברדין, והמתופף צ'אד צ'נינג בקושי נחשבו אז להבטחה. השיר Silver הצליח לשכנע את אנשי סאב פופ לתת להם עוד צ'אנס. בוץ' ויג, אז מפיק אינדי צעיר (ומתופף להקת גארבאג'), שמע את החומרים וגם את ההבטחה של אנשי הלייבל שהשלישייה הזאת "יכולה להיות גדולה יותר מהביטלס", וניגש לעבודה. זה לא הלך בקלות.
שינוי קטן-גדול
במקביל לעבודה על השירים החדשים עם ויג באולפן, נירוונה החלה לצבור קהל כלהקת החימום בהופעות של סוניק יות'. החיבור עם להקת הנויז הנחשבת הוביל את אנשי נירוונה אל חברת התקליטים של דיוויד גפן. האיש שעשה כסף גדול מרוקנ'רול עוד בסבנטיז, לא היה מסוגל לסרב לקים גורדון שחזרה ואמרה לו שהוא חייב לקחת את קוביין וחבריו תחת חסותו. גפן הסכים, פתח את הארנק והעניק ללהקה תקציב נדיב יותר – בתקווה להחזיר את ההשקעה ולמכור רבע מיליון עותקים מהאלבום הבא שלהם. זה נגמר עם 30 מיליון חתיכות.
רגע לפני שנירוונה יצאה לדרך מחדש היא עשתה עוד שינוי קטן-גדול. צ'נינג פוטר וקוביין ונובוסליק יצאו לחפש את הצלע השלישית החדשה שלהם. כשדייב גרוהל הוצע להם היה ברור שמדובר בבינגו. בהרכב הזה הם הגיעו באביב 1991 לאולפני סאונד סיטי בלוס אנג'לס והחלו לעבוד. מצבי הרוח המשתנים תדיר של קוביין הפכו את התהליך למורכב מאוד. אבל החברים עבדו קשה, הם כתבו שירים חדשים ושייפו ושיפצו כמה ישנים. די מהר הם גילו שהמתופף החדש שלהם מעניק להם עוצמות שלא היו שם בעבר. ויג, הראשון שקלט את התרומה האקוטית של סאונד התופים של גרוהל לצליל המשופר של הלהקה, החליט להעצים ולהדהד אותו עוד יותר וביקש לשמר את האנרגיה שהם הציגו בהופעות החיות גם באלבום. הסאונד היה אמור להישמע פשוט, אבל האווירה הייתה מורכבת: קוביין התקשה לעמוד בדרישות של ויג, ורק כשזה אמר לו שגם ג'ון לנון הקליט כך – הוא התרצה. קוביין גם רב לא מעט עם גרוהל, והחיבה של נובוסליק לאלכוהול לא הפכה את הסשנים לנעימים יותר.
למרות הקשיים, הקלטות האלבום הסתיימו ו-ויג והלהקה יצאו לחפש מישהו שיטפל במיקסים שלו. כל מיני שמות עלו ונפסלו. קוביין לא רצה לבחור בדמות מוכרת מדי שתאפיל על הלהקה – או גרוע מכך – תהפוך את המוזיקה שלה למסחרית מדי. אנדי ואלאס, שעבד אז עם להקת המטאל סלייר, היה האיש שהוא חיפש. ואלאס החליט ללכת על זה בכל הכוח: הוא הגביר את הסאונד של הגיטרות והוסיף עוד הדהוד נמוך לבס ולתופים. קוביין, שבחר בו, לא כל כך אהב את התוצאה וטען שהיא התגשמות כל חששותיו - שטחית ונוצצת מדי.
אבל זה עבד. ויג ו-ואלאס מצאו את נתיב הזהב לחיבור החד פעמי בין העוצמות של המטאל, הזעם והלכלוך של הפאנק והיכולת למכור את זה כמוצר פופ להמונים. קוביין וחבריו לא הציעו סולואים מורכבים, לא הפגינו נגינה משוכללת או ראוותנית, אבל אחרי עשור שבו הרוק האמריקני הפך למסחרי, נפוח ונוצץ מדי (עם הרבה ספריי לשיער), הם החזירו אותו לבסיס – הם נשמעו כמו הלהקה שכל חובב רוק חלם להקים בעצמו עם חבריו לכיתה בגאראג' בבית הוריו. נירוונה גם נראתה כמו אחת כזאת.
קפיטליזם, הרואין וניל יאנג
נירוונה רצתה לצאת נגד אמריקה התאגידית של ג'ורג' בוש האב וראתה את המרדף האובססיבי אחר הדולר כסיוט שאנו נולדים לתוכו בעל כורחנו. בדיעבד היא גם נהנתה ממנו. העטיפה הגאונית של האלבום שהיטיבה לגלם את המיאוס הזה, כמעט נפסלה. קוביין הגיעה עם חברת התקליטים לפשרה ואמר שהוא יסכים לכסות את איבר המין התינוקי עם מדבקה שעליה ייכתב "אם אתה נפגע מזה, אתה בטח פדופיל בארון". היום, הבדיחה הזו נשמעת לגמרי אחרת כשספנסר אלדן, התינוק על העטיפה, תובע את כל חברי הלהקה בטענה שמדובר בפורנוגרפיית ילדים וסחר נרחב שגרם לו לסבל מתמשך.
כשהקליפ של Smells Like Teen Spirit כבש את מסכי ה-MTV, כבר היה ברור שאי אפשר להתעלם מנירוונה יותר. כמו שם האלבום (שביטא את אי האכפתיות של צעירי התקופה המיואשים), הוא תיאר באופן הולם את החלום הרטוב של תלמידי תיכון רבים אז – להרוס את בית הספר ולנפץ את כל מה שנתפס כחלק מעולם המבוגרים. אף להקה אחרת ב-1991 – גדולה ונהדרת ככל שתהיה – לא הדהדה את זעם הנעורים של דור האיקס בעוצמות שכאלו. מצד שני, אף אחת מהם גם לא כתבה להיט בהשראת פרסומת לדאודורנט.
נירוונה שלאחר Nevermind כבר הייתה להקה אחרת לגמרי. ההצלחה המהירה לא הקלה על מצבו הנפשי המורכב ממילא של קוביין. הוא התחתן עם קורטני לאב, ופחות משנה לאחר צאת האלבום שינה עוד סטטוס כשבתו היחידה פרנסיס בין נולדה. חברי נירוונה הפכו לכוכבים, אבל הם התקשו להסתגל למעמד החדש, והיה להם ברור שהאלבום הבא שלהם ישמע אחרת. In Utero שיצא ב-1993 עמד במשימה: הוא הוקלט במהירות והציע סאונד מחוספס בהרבה מזה שאפיין את קודמו הסופר מצליח. גם הפעם קוביין לא היה שלם עם התוצאה.
נירוונה המשיכה להופיע, אבל בסיבוב האירופי שלהם ב-1994 (שהפך בדיעבד לאחרון) הם נשמעו כבויים. קוביין סבל מדלקת חמורה במיתרי הקול והסיבוב הופסק. ההתמכרות שלו להרואין החמירה את המצב. הוא נשלח למוסד גמילה ועזב אותו כעבור שבוע. ב-8 באפריל הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו שבסיאטל. בדו"ח הפתולוגי נרשם שהוא התאבד בירייה לאחר שלקח מנת יתר, שלושה ימים קודם לכן. במכתב ההתאבדות שלו הוא ציטט שורה משיר של ניל יאנג, האבא הרוחני של הגראנג': "It’s better to burn out than to fade away".
Nevermind התבגר יפה, ובקרוב, לרגל יום ההולדת העגול, הוא צפוי לזכות במהדורה חגיגית נוספת עם לא פחות מ-70 רצועות חדשות הכוללות גם ארבע הופעות מלאות. קוביין יישאר בן 27 לנצח. ולצעירים שזכו אז לרגע להדהוד עוצמתי וטרנס-אטלנטי למחאות הנעורים שלהם, קוראים היום בומרים.
