רוחא חיה
איפה: גלריה שכטר
עד מתי: 2 ביוני
במציאות של היום, משתמשי האינטרנט, כלומר כולנו, נותיר מאחור כמויות אדירות של מידע שישרוד גם הרבה אחרי מותנו. זוהי נקודת המוצא של התערוכה החדשה של האמנית נטע-לי פלדסמן, בוגרת בצלאל במחלקה לאמנויות המסך. "רוחא חיה" עוסקת בפער שבין הגוף הפיזי לגוף הנתונים שאנו מותירים מאחור, כאשר פלדסמן בוחרת מספר זיכרונות והתרחשויות דיגיטליים: קטעי יוטיוב, טקסטים והקלטות של מי שגופם הממשי עבר מן העולם והם נותרו ישויות "יתומות" בתוך הרשת, מנותקות מהגוף שיצר אותן.
בעזרת תוכנת סינתיסייזר שפותחה לצורך התערוכה, פלדסמן מזמנת רוחות מהארכיון האינטרנטי ומעלה אותן מתוך תהומות הנשייה של הרשת. התוצאה היא מעין דיאלוג בדיוני שבו מתוזמרים קולותיהן של רוחות העבר לכדי תסכית אודיו-ויזואלי חוצה זמנים ותרבויות, המדבב את אותן דמויות ומאפשר להן קיום מחודש.
אנטולי קפלן: ציור מכושף
איפה: בית אבי חי
עד מתי: 31 באוגוסט
הוא נחשב לאחד מגדולי האמנים היהודיים-סובייטים במאה ה-20, אך בישראל הוא לא ממש מוכר. זה בדיוק מה שמבקשת התערוכה החדשה בבית אבי חי לתקן, והיא הכוללת למעלה מ-100 עבודות של קפלן, בהן ציורי שמן, קרמיקות, הדפסים ותחריטים, שמכירות לקהל הישראל את האמן הייחודי הזה.
אחד הנושאים המרכזיים והמעניינים ביותר בתערוכה הוא כמיהתו של קפלן לשורשים הנעלמים של יהודי ברית המועצות לשעבר, שבא לידי ביטוי בציורים ורישומים רבים. אפשר להתרשם גם מסדרות שצייר בהשראת ספריו של שלום עליכם ("החייט המכושף", "טוביה החולב"), לצד עבודות פיסול וציור בהן הוא חוזר, שוב ושוב, אל העיירה היהודית שבה נולד וגדל ובכך מחייה את העולם היהודי האבוד של מזרח אירופה בתחילת המאה הקודמת.
ורה ולדימירסקי: קיר חול
איפה: מוזיאון תל אביב
עד מתי: 1 ביולי
ורה ולדימירסקי נולדה באוקראינה ועלתה לישראל כשהייתה בת שבע. מתוך חוויית ההגירה שעברה, טבעי שהנושאים שמעסיקים אותה ובאים לידי ביטוי באמנות שלה הם בית וזהות, והמתח הקיים ביניהם. התערוכה החדשה הינה תוצר של טיול שערכה בין דירות במעונות עובדים בתל אביב. הצילומים (שמתפרסים על פני ארבע סדרות, מתוכן שתיים נעשו לרגל התערוכה) חושפים מצד אחד הזנחה, אך מהצד שני אסתטיקה מרשימה, ומשלבים מפגש בין-תרבותי של עבר והווה, מול הביתי והאישי.
ולדימירסקי עוסקת בעבודותיה גם בתיעוד, זיכרון, געגוע ובדיה, ונראה שהכוח המרכזי של התערוכה מגיע מהנוכחות שהיא בוחרת להעניק לאור טבעי, לצד שבירת החלל הפנימי של הדימוי. אלו מציעים חוויית צפייה המשלבת מפגש מרתק וססגוני דרך המרחב והאסתטיקה, האדריכלי והציבורי.
17 צפייה בגלריה
Paper Walls (10), 2016 'צילום וקולאז’ דיגיטלי, הדפס צבע, 10×2.5 מ
(באדיבות: מוזיאון תל אביב)
17 צפייה בגלריה
Surface and the Deepest Depths, 2012-2022 הדפס צבע, הדפסת הזרקת דיו, 100×80 ס”מ
(באדיבות: מוזיאון תל אביב)
שרפים: דורון ושחר יהלום
איפה: "איטליה שמי", קיבוץ כברי
עד מתי: 17 ביולי
שחר יהלום היא פסלת, דורון יהלום הוא צייר, והם גם אב ובת. התערוכה המשותפת שלהם מבקשת ליצור דיאלוג בין-דורי, כשהיא משלבת עבודות קיימות וחדשות - פסלים ואיורים.
עבודותיו של יהלום מציגות דימויים פיגורטיביים כמו דקלים, אוניות, קונכיות ודמויות אנושיות, כולם מאורגנים כמיקרוקוסמוס מפוסל. אחת העבודות המסקרנות שלו, בהשראתה נבחר שם התערוכה, היא אוסף של מאות גושי שרף שאותן אסף יהלום במהלך חמש השנים האחרונות במטע שקדיות סמוך לביתו.
הפרקטיקה האמנותית של שחר שונה כמעט לגמרי. ביצירותיה הטבע כמו נאטם, כאשר היא שמה דגש על הפעולה וממקמת אותה במרכז. היא זו שמובילה לחומר, והחומר מוביל לדימוי. כמו אביה, גם בין יצירותיה של שחר ניתן לראות לא מעט פיסול, אך גם הדפסים במגוון טכניקות, וניכר שהיא מתייחסת אל ההדפס כמדיום שיושב בתווך שבין רישום לפיסול.
"שרפים" מעניקה לצופה הזדמנות להביט על מערכת יחסים בין שני אמנים, שפועלים זה לצד זו במשך שנים, כשהקרבה כמו כורכת אותם יחד. מתוך הסימביוטיקה הזו, כל אחד מצליח לייצר את השפה האמנותית הייחודית לו. ובכל זאת, למרות פער הגילאים, המרחק הדורי והשוני המגדרי - המפגש בין העבודות ממחיש כי דורון ושחר יוצאים מתוך נקודת פתיחה דומה, והגישה הבסיסית שלהם לאמנות, לא כל כך שונה.
מרב קמל וחליל בלבין: מיצי מרה
איפה: מוזיאון ישראל
עד מתי: 17 ביוני
זוג האמנים מרב קמל וחליל בלבין יצרו בעין גדי, לאחר שבחרו לעזוב את תל אביב, את העבודות שמופיעות בתערוכה המשותפת שלהם "מיצי מרה". התערוכה כוללת עבודות ודימויים מיניים, גרוטסקיים ופרובוקטיביים, מה שהוביל את מוזיאון ישראל לשים שלט בכניסה שמבקש להזהיר את הצופים לגבי תוכן היצירות. זוהי ללא ספק אחת התערוכות הנועזות והמסקרנות ביותר שעלו לאחרונה במוזיאון הוותיק.
אחת הדמויות המרכזיות והמסקרנות בתערוכה היא "המלכה הבתולה", כאשר איבר מינה חשוף ודמות נוספת, שנמצאת לידה, חוקרת אותו. כמו כן, דמות נוספת, העונה לשם "איש הנקניקיות", מדגישה גם היא את אווירת הקרקס הארוטית שמבקשים השניים ליצור. "מיצי מרה" שואבת את הצופים אל תוך עולם גרוטסקי, כאוטי, משעשע וארוטי, כזה שבהחלט שווה להציץ לתוכו.
שמי הוא מריאן
איפה: מוזיאון תל אביב
עד מתי: 27 במאי
ללא ספק, מדובר על אחת התערוכות החשובות של שנה, ואולי רלוונטית מתמיד, כעת כשיום השואה בפתח. פנחס בורשטיין, הידוע בשם מריאן, היה אחד מחשובי האמנים העוסקים בגורל האדם במחצית השנייה של המאה ה-20. לאחר השואה הגיע לבדו לישראל ולמד שלוש שנים בבצלאל בירושלים. ב-1950 עקר לפריז, ובשנות ה־60 עבר לניו יורק עד מותו בטרם עת בגיל 50, בסטודיו שלו במלון צ'לסי.
הציורים והרישומים של מריאן המוצגים בתערוכה מצליחים לייצר תחושה מורכבת: מצד אחד הצבעים העזים, הגרוטסקיות וההומור, ומהצד השני, הם מעוררים כמעט אימה, ולעיתים אף פחד ועצב עמוק. מקורות ההשראה של האמן וניצול השואה נעים בין מסכות אפריקאיות ועד זיכרונותיו מהשואה. לצד ציוריו, ניתן למצוא גם סריקות (המוצגות על גבי ארבעה מסכים) של יומנים ורישומים שונים שכתב (בהמלצת הפסיכיאטר שלו) אשר תיעדו את זיכרונותיו מתקופת השואה. לאחרונה האריכו את התערוכה לאור הביקוש, וזו הזדמנות נדירה להיכנס, ולו לזמן קצר, למוחו הקודח והמורכב של אמן ייחודי.
17 צפייה בגלריה
מריאן, נפש פועלת על רקע כחול, 1968 שמן על בד, 152.5×152.5 ס"מ
(צילום: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
תערוכה קבוצתית: לידה מחדש
איפה: גלריה לאמנות עכשווית, מוזיאון עין דור
עד מתי: 30 בספטמבר
תערוכה מסקרנת, שגם היא, בדומה ל"רוחא חיה" עוסקת בחיים ובמוות, ובמתח הקיים ביניהם. "מה קורה לאחר המוות?", "האם הנשמה מתגלגלת לישות אחרת?", "האם משהו מהאדם שהולך לעולמו ממשיך הלאה?", הן חלק מהשאלות שיוצרי התערוכה מבקשים להציף.
התערוכה הקבוצתית המסקרנת הזו מחברת בין קצוות שונים לאורך ההיסטוריה, וניתן למצוא בה מצד אחד חפצים ארכיאולוגיים העוסקים בקבורה, ומצד שני עבודות מקוריות שנעשו לטובת התערוכה. מגוון האמנים והאמניות המציגים בה יוצרים קולאז' עשיר ומעניין של יצירות, כזה שבהחלט שווה להרחיק בשבילו לצפון.
הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוז"א
איפה: מוזיאון ארץ ישראל
עד מתי: סוף נובמבר
הביאנלה הוקמה ב-2020, וכעת, שלוש שנים מאוחר יותר, היא חוזרת בפעם השנייה. 250 אמניות ואמנים ישראלים (לצד עבודות עיצוב שונות של אמנים בין-לאומיים) מציגים בתערוכה החדשה, כאשר התמה המרכזית השנה היא "מהי מידת האדם?", שאלה המגיעה מדבריו של הפילוסוף היווני פרוטגורס.
על התערוכה, המתפרשת על פני שטח רחב ידיים, אחראים שלושה אוצרים שונים: אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט ותומר ספיר. כל אחד אחראי על מרחב אחר. ברונר שילבה יצירות עכשוויות בתוך ביתני הקרמיקה, ביתן נחושתן, ביתן הזכוכית וביתן אדם ועמלו.
ספיר אצר עבודות חוץ בעלות אופי מיצבי ואדריכלי, המתייחסות לתפקיד היוצר כמי שנוקט עמדה ביחס לעולם ולעתיד הישרדותי, בר קיימא וסולידרי. ואילו הרמט עומד מאחורי התערוכה המרכזית בביתן רוטשילד, המורכבת מארבעה פרקים: שפה ועלילה, זמן ומקום, פולחן וגוף. הפרקים המוצגים מבקשים לקשור יחד את מרכיבי האדם: מאמונות ואידיאולוגיות, ועד לסיפור של כל אחת ואחד מאיתנו.
החומרים המרכזיים שמרכיבים השנה את התערוכות הם קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר, כאשר הן מתפרשת על פני רוב חללי המוזיאון ומחברות בין עבודות עכשוויות ובין אוצרות ארכאולוגיים מאוסף המוזיאון. בהחלט שווה קפיצה.
