לפני כשבועיים קבעה סדרה חדשה שיא צפייה לפרק ראשון עבור שירות הסטרימינג האמריקני פרמאונט פלוס - "1923", סדרת הפריקוול ללהיט "ילוסטון" (המשודרת אצלנו בסלקום TV), רשמה 7.4 מיליון צופים בפרק הבכורה שלה. אומנם נוכחותם של קליברים כמו הריסון פורד והלן מירן בקאסט של הסדרה בהחלט עזרה לנתון המאוד-מרשים, אבל את ההישג האמיתי של אחוזי הצפייה של "1923" ניתן לזקוף לזכותו של אדם קצת פחות מוכר משני הכוכבים הוותיקים הללו: יוצר הסדרה טיילור שרידן, מי שלאט אך בבטחה בנה לעצמו שם של אחד מהיוצרים החרוצים ביותר בתעשייה, ועתה קוצר את הפירות עם האימפריה שבנה סביב הדרמה הממכרת שלו, שעוסקת במשפחה של חוואים עשירים וחסרי מעצורים במונטנה של ימינו.
"ילוסטון", עונה 1 – טריילר
כן, אימפריה, לא פחות. מלבד סדרת האם, שעונתה החמישית משודרת כעת בפרמאונט נטוורקס (ערוץ הכבלים של פרמאונט) וגורפת מספרים חסרי תקדים - פרק הבכורה של העונה משך 9.41 מיליון צופים בשידור ויותר מ-2.5 מיליון צופים נוספים בצפייה נדחית, נתון מטורף שגם ענקיות כמו HBO היו הורגות עבורו - שרידן הרחיב, וממשיך בכל העת, את העולם של "ילוסטון" עם שלל סדרות נוספות. בדצמבר 2021 עלתה סדרת הספין-אוף הראשונה, "1883" שמה, שקבעה נתון של כמעט חמישה מיליון צופים בפרק הבכורה שלה. שתי סדרות נוספות השייכות לזיכיון המתהווה - "6666" ו-"1883: הסיפור של באס ריבס" - כבר נמצאות בעבודה מתקדמת, והראשונה מהן עתידה לעלות על המסכים עוד השנה. פלא ששמות כמו הריסון פורד, הלן מירן וניקול קידמן - אשר תככב בדרמת ביון חדשה שיצר שרידן, Lionesss שמה - אצים לרתום את עגלתם לסיפור ההצלחה המטורף הזה?
אלא שבדרך לפסגת התעשייה, שרידן בן ה-52 הפך ליותר מאשר ביצת הזהב החדשה של הטלוויזיה האמריקנית. מאז שעלתה לאוויר, "ילוסטון" הפכה למזוהה דווקא עם הקהל השמרני והימני בארצות הברית, שבה מתנהל דיון ער בדבר המשמעויות הפוליטיות של ההצלחה של הסדרה - שגם מתוארת לעיתים קרובות כסדרת Red State, קרי: אהודה במדינות בעלות רוב רפובליקני. הנתונים היבשים מצביעים על התפלגות גורפת בנתוני הצפייה לטובת הקהל רפובליקני-שמרני, וחיבה ברורה לסדרה במדינות שבהן ישנו מושל רפובליקני. ולא קשה לנחש למה: במובנים רבים, "ילוסטון" מעניקה לקהל הזה פנטזיה המשקפת את תפיסת עולמו.
בגדול, לפני שאפילו מתחילים לדבר על איכויותיה הסבוניות/מלודרמטיות הממכרות, "ילוסטון" עוסקת בבוקרים קשוחים עם תפיסת עולם דיכוטומית שנלחמים על עצמאותם וריבונותם בעולם שהולך ומשתנה סביבם. יזמים ערמומיים, יריבים מבית ומחוץ, בעלי קזינו אינדיאני המבקשים להרחיב את פעילותם: ג'ון דאטון, בגילומו של קווין קוסטנר, נלחם בכל אלה ועוד. עבור הצופים השמרנים הנוהרים ל"ילוסטון", דאטון הוא גיבור כל-אמריקני מהזן הקלאסי: אינדיבידואליסט מושבע, קשוח כמו פלדה, הנאמן עד כלות לדרכו וערכיו ומקדש נאמנות בכל מחיר.
אבל דאטון הוא ממש לא הגיבור הזה, לא כפי שרואים אותו רבים ממעריצי הסדרה. הפנטזיה שצורכים הצופים הרפובליקניים לא משקפת את כוונת היוצר - טיילור שרידן. בשם האינדיבידואליזם המכלה שלו, דאטון מוכן לרצוח. קשוח כמו פלדה? לגמרי, על חשבון ילדיו האומללים והמתוסבכים, שבהם הוא נוהג במניפולטיביות חולנית ולעיתים גם באכזריות מצמיתה המזכירה את לוגאן רוי מ"יורשים" (ועוד נגיעה להשוואה המרתקת הזו בהמשך). נאמן לדרכו וערכיו? אכן, אלא שהערכים הללו הם צבירת ממון על חשבון האוכלוסיות החלשות יותר אשר דרות סביב חוותו עצומת-הממדים, חטא היסטורי שדאטון מוסיף לשמר. מקדש נאמנות בכל מחיר? בטח, ואף צורב עם ברזל מלובן את בשרם של עובדיו ב-Y גדולה כדי שכולם יידעו למי הם שייכים.
במובנים רבים, ג'ון דאטון קרוב יותר לטוני סופרנו, הפטריארך הדורסני וההרסני, מאשר לדמותו המיתית של הקאובוי האמריקני הניצב בגפו אל מול המערכת. "מרלבורו טוני סופרנו", כונה במאמר אודות הסדרה שהופיע ב"ניו יורק טיימס". ואולי, כפי שנראה כי שרידן מצהיר באופן תיאורו את דאטון, תמיד היה יותר משמץ של טוני סופרנו בדמות המיתית הזו של הקאובוי העשוי ללא חת. אז איך התיאור המורכב הזה של אדם דורסני ולא מוסרי הפך לחביב קהל הצופים הרפובליקניים? איך הוא הפך את הסדרה לסיפור ההצלחה הגדול ביותר בטלוויזיה האמריקנית היום?
אש, מים, קאובויז
אם הפרצוף של שרידן נראה לכם מוכר, כנראה שבשלב כזה או אחר תפסתם אותו ב"ורוניקה מארס" או ב"ילדי האנרכיה" - סדרת הפשע עתירת-הטסטוסטרון של קורט סאטר, שרצה בין 2008 ל-2014. הוא התחיל דווקא כשחקן, אולם תמיד חלם לעמוד מהצד השני של המצלמה – המשחק היה דרך להתפרנס, והעובדה שלא הצליח לזכות בתפקידים מאוד משמעותיים (דמותו של השריף הייל ב"ילדי האנרכיה" הייתה ההישג הבולט ביותר בקריירת המשחק של שרידן) בהחלט תרמה לתחושת המיצוי שלו.
כשהיה בן 40, הגיע הרגע של שרידן למייקאובר מקצועי - לא דבר של מה בכך בהוליווד, לעשות שינוי שכזה בגיל שכזה. והשינוי הזה הגיע בדמות תסריט שכתב על סוכני FBI הנאבקים בקרטל סמים מקסיקני רצחני, תסריט שהפך לסרט שזכה לשלל מועמדויות ופרסים (כולל מועמדויות לפרס האוסקר) - וחשוב מכך, לפחות בהוליווד, הרוויח כסף.
בספטמבר 2015 עלה על האקרנים "סיקאריו", פרי עטו של שרידן ובבימויו המוצלח של דני וילנב ("בלייד ראנר 2049", "חולית"), ובבת אחת הפך אותו לאחד מהשמות החמים ביותר בהוליווד. סרטו הבא כתסריטאי – הניאו-מערבון "באש ומים" (2016) – כבר זיכה אותו בחותמת רשמית של ביג שוט. מלבד הקופה הצנועה אך נאה שעשה, "באש ובמים" הפך לחביב המבקרים והביא לשרידן מועמדות לפרס האוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר. שרידן לא זכה, אך שלל מועמדויות ופרסים אחרים כן נפלו בחיקו - ואיתם גם ההזדמנות לביים סרט משלו.
11 צפייה בגלריה
בבת אחת הפך אותו לשם חם בהוליווד. מתוך "סיקאריו"
(Richard Foreman Jr/SMPSP, באדיבות yes)
כבר בראשית העשור השתפשף שרידן בתחום כאשר עזר לחבר לביים סרט אימה דל תקציב, Vile שמו - אולם שרידן עצמו רואה ב"רוחות קרות", דרמת המתח שלו מ-2017, כסרטו הראשון. הסרט עוסק במפקח מטעם רשות הטבע והגנים האמריקנית (ג'רמי רנר) החובר לסוכנת FBI (אליזבת אולסן) על מנת למצוא מי אנס ורצח צעירה אמריקאית-ילידית שאת גופתה מצא. גם פה, כמו ב"באש ובמים", נדרש שרידן לאלמנטים שיהפכו כמעט קבועים בעבודותיו: מאפיינים של המערבון הקלאסי דרך פילטר מודרני, ומבט הומני וביקורתי על מצבם של תושביה הראשונים של היבשת, האמריקאים-הילידים. הצלחת הסרט (45 מיליון דולר על תקציב של 11 מיליון) הגיעה יחד עם עוד ביקורות משבחות, מועמדויות ופרסים, כולל פרס הבמאי הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן.
וכרגיל אצלו, גם ההצלחה לא גרמה לשרידן לשבת לרגע וליהנות מפירות עמלו - הוא פשוט המשיך לעבוד, ובקצב מטורף. ב-2018 יצא ההמשכון של "סיקאריו" שאת תסריטו כתב, וב-2021 יצאו שני סרטים נוספים שכתב: "ללא חרטה", מותחן שמבוסס על ספר באותו השם מאת טום קלנסי, בכיכובו של מייקל בי. ג'ורדן, ודרמת הפעולה "עד במנוסה" שאותה גם ביים, בכיכובם של אנג'לינה ג'ולי, ג'ון ברנת'ל וניקולס הולט. אבל במקביל לכל אלו, החל שרידן (יחד עם המפיק ג'ון לינסון, שחתום איתו על יצירת הסדרה) לרקום את מה שיהפוך אותו לקיסר הנוכחי של הטלוויזיה בארצות הברית: "ילוסטון".
"אתם באמת רוצים לעשות את זה?"
את "ילוסטון", לפחות בעונתה הראשונה, עשה שרידן לבד. למעשה, זה היה התנאי העיקרי שלו כשהיה במו"מ מול ראשי פרמאונט פלוס. "לא יהיה לכם חלק בזה, חוץ מלשלם על הכול", אמר להם לפי כתבת פרופיל שנעשתה עליו ועל הסדרה במגזין The Atlantic, כאשר הואיל להיפגש עימם. "אני אכתוב ואביים את כל הפרקים בסדרה (שרידן אכן גם ביים את כל פרקי העונה הראשונה של ילוסטון, י"ב). לא יהיה חדר כותבים. לא יהיו הערות מראשי האולפן. אף אחד לא יראה את מתווה הסדרה".
כשהבוסים של פרמאונט פלוס הסכימו לתנאיו, המשיך שרידן להקשות, אולי מכיוון שלא האמין שזה קורה לו. "זה הולך לעלות 100-90 מיליון דולר", הוסיף, "אתם הולכים לכתוב צ'קים עבור סוסים בסביבות 75-50 אלף דולר לשבוע. אתם באמת רוצים לעשות את זה?". הם רצו - וזה השתלם. בענק. אל מול סכומי העתק ש"ילוסטון" ונספחיה מייצרים עבור הרשת, והעתיד של הזיכיון שמבטיח עוד הרבה בהמשך, 50 אלף דולר בשבוע לסוסים זה כסף קטן.
"ילוסטון" עלתה לאוויר ב-20 ביוני 2018, וכבר מהרגע הראשון רשמה נתונים נאים - כשהרבה מזה ניתן היה לייחס לנוכחותו של קווין קוסטנר בקאסט. הכוכב הוותיק מגלם בסדרה את ג'ון דאטון השלישי, כאמור, הפטריארך הקשוח של משפחת דאטון ובעליה של חוות בקר עצומה, המוצא את עצמו ניצב מול שלל אתגרים בניסיונו לשמור על ממלכתו – ועושה זאת בכל מחיר, מדמם ככל שיהיה.
העונה השנייה הדגימה עלייה קלה בממוצע הצפייה, אולם בעונה השלישית כבר היה ברור שפרמאונט מצאה נכס מניב, אחד עם פוטנציאל בשמיים: פרק הבכורה של העונה השלישית הכפיל את מספר הצופים של קודמיו ועמד על 4.23 מיליון, ופרק הבכורה של העונה הרביעית כבר קבע נתון משוגע ממש: 8.38 מיליון צופים, הישג שכל גוף שידור אחר בארצות הברית היה שמח לאמץ, כולל, כאמור, ענקיות כמו HBO. במקרה הספציפי הזה, סביר להניח שההצלחה של "ילוסטון" צרבה במיוחד, מכיוון ש-HBO הייתה הראשונה לרכוש את הסדרה משרידן, ואחרי שנים של ניסיונות פיתוח כושלים, הוא עבר לפרמאונט. לא קשה לנחש שבכירי HBO הביטו בעיניים כלות על הסדרה של פרמאונט פלוס, שהפכה בעונתה הרביעית לתוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר בארצות הברית אחרי שידורי הפוטבול של ערב יום א'.
באופן טבעי, עם ההצלחה הגדולה בא גם התיאבון: בפרמאונט מיהרו לתת צ'קים פתוחים נוספים לשרידן, העיקר שהעולם של "ילוסטון" יגדל אקספוננציאלית והקהל ימשיך לנהור. "1883" הייתה הסנונית הראשונה, "1923" הייתה הבאה בתור, וכאמור, יש כבר צמד סדרות נוספות בקנה - שגם אותן, כמעט כמו כל עבודותיו לטלוויזיה, כותב שרידן במו ידיו. אלא שגם זה לא מספיק לו, ובפרמאונט שמחו לתחזק את הוורקהוליות שלו, והציעו לו חוזה פיתוח בלעדי בסכום עתק של 200 מיליון דולר. ההון הזה ממחיש ששרידן כבר בליגה של טייקוני-דרמה מזן שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי") וראיין מרפי ("מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר"), לכל הפחות.
בנובמבר 2021 עלתה בפרמאונט פלוס דרמת הפשע "ראש העיר של קינגסטאון", שיצר שרידן יחד עם יו דילון, בכיכובו של ג'רמי רנר (רק בריאות, לחבוב הזה). וכהרגלו, את כל עשרת פרקי העונה הראשונה כתב שרידן עצמו. שנה לאחר מכן, בנובמבר 2022 עלתה בפרמאונט פלוס "טולסה קינג", דרמת פשע נוספת פרי עטו של שרידן, שבה סילבסטר סטאלון מגלם מאפיונר שנשלח מניו יורק לאוקלהומה על מנת להרחיב את גבולות ארגון הפשע שהוא מייצג. הפעם שרידן ויתר על כתיבת העונה הראשונה כולה, והסתפק בכתיבת פרק הפיילוט והפקת הסדרה (שהושמה בידיו של טרנס ווינטר, מתהילת "הסופרנוס"). ועדיין, אפילו בזה הוא הצליח לשמוט לסטאלון את הלסת. "לא יכולתי להאמין", סיפר סטאלון בהשתאות בהקרנה למפרסמים שנערכה ל"טולסה קינג" בחודש מאי האחרון, "דיברנו בטלפון ביום שני, ובין רביעי לחמישי כבר היה לנו תסריט שלם".
"ילוסטון" נגד "יורשים"
בעת הנוכחית שרידן מזוהה בעיקר כיוצרה של "ילוסטון" - והפופולריות העצומה של הסדרה בקרב הקהל השמרן/ימני מושכת לכיוונו אש שלה לא ציפה. בריאיון ל-The Atlantic, התמרד שרידן כנגד ההגדרה של הבייבי שלו כסדרת "מדינה אדומה". "הם מכנים את זה 'סדרה שמרנית' או 'הסדרה הרפובליקנית', או ה'משחקי הכס' של המדינות האדומות'", התרעם, "ואני פשוט נשען לאחור וצוחק. כאילו, באמת? התוכנית עוסקת בעקירת האמריקנים הילידים, והאופן שבו נהגו בנשים האמריקניות הילידיות, וחמדנות תאגידית, והג'נטריפיקציה של המערב וגזל קרקעות. זו סדרה של המדינות האדומות?".
לזכות הנקודה של שרידן עומדת גם המורכבות המוסרית של גיבורו ג'ון דאטון, והמבט הלא-חומל שמציע שרידן על הבחירות שלו והנזק שהוא גורם למשפחתו וסובביו. האם ייתכן שהקהל הרפובליקני של "ילוסטון" ניזון רק מהסמלים של האמריקנה בהם עולה הסדרה על גדותיה - מרחבי הטבע הפראיים של מונטנה, סוסים דוהרים, טנדרים מאובקים וכובעי קאובוי, כל מה שתמצאו בשיר קאנטרי מצוי - ומתעלם מהתהום המוסרית בה משכשכים גיבוריה? או שמא גם התהום הזו עוברת בגרון של הצופים בעבור אותו גיבור (או אנטי-גיבור) כל-אמריקני, קפיטליסט חסר מעצורים שידרוך על כולם, אפילו על בני משפחתו, בדרך להשגת מטרותיו? בל נשכח שאותו קהל רפובליקני בחר בדונלד טראמפ - קפיטליסט חסר מעצורים שידרוך על כולם בדרך להשגת מטרותיו - לנשיא ארצות הברית. בל נשכח שרבים מהצופים הללו עדיין אוהדים את טראמפ, ולגמרי עלולים לבחור בו שוב כשירוץ ב-2024.
יהיה נאיבי להאמין שהאהדה ל"ילוסטון" נובעת רק מפרשנות שגויה של הסדרה, או מהתענגות על המבט הרומנטי של הקאובוי/אינדיבידואליסט שדווקא כן מבצבץ מבעד לחרכים, למרות מאמציו של שרידן (שאגב, לאחרונה לקח חזרה דברים קשים שאמר נגד טראמפ לפני מספר שנים, אולי מחשש לקומם את קהל אוהדי הסדרה שלו, שכאמור רבים מהם נמנו על מצביעיו). באהדה ה"אדומה" ל"ילוסטון" יש גם אלמנט לעומתי - אתם לא אוהבים את זה, אז אנחנו כן נאהב, אפילו אם הגיבור לא עוצר באדום, אפילו אם הגיבור חולק מאפיינים עם נשיא שדחף אקטיבית להפיכה שלטונית. למעשה, אנחנו נאהב אותו דווקא בגלל זה. וב"אתם" הכוונה היא למה שמכונה בארצות הברית The Coastal Elites - האליטה השוכנת לאורך החופים במזרח ובמערב, מניו יורק ושכנותיה הליברליות ועד למוקד ההשפעה התרבותית בלוס אנג'לס, קליפורניה. המדינות הכחולות.
עבור האוכלוסיות הללו, הסדרה של הרגע היא "יורשים", שיצרה לעצמה בסיס אוהדים נאמן וגרפה שלל מועמדויות ופרסים, כולל 13 פרסי אמי. "ילוסטון", לעומתה, לא קטפה ולו אמי אחד, וזאת למרות שהיא הסדרה הנצפית ביותר בארצות הברית, וזאת למרות שהפרק הנצפה ביותר בעונה השלישית של "יורשים" סיפק רייטינג ששווה בערך לעשירית מזה לו זוכה פרק נתון של "ילוסטון". בכתבה ב"אטלנטיק" אף נעשתה השוואה בין שתי הסדרות, הדומות זו לזו באופן מרתק. בשתיהן סובבת העלילה את דמותו של פטריארך דורסני והדור הבא שנלחם על ירושתו, דור שהוא השחית במהלך השנים. בשתיהן הגיבורים עשירים כקורח, ובשתיהן העושר הזה לא מגיע עם נחת רוח, אלא עם עוינות, שאפתנות שלא יודעת שובע, חשדנות ודם רע שהולך ומעכיר הודות למשחקי שליטה מקיאווליסטים שהולכים ומסלימים.
אלא ש"יורשים", כאמור, מתרחשת בניו יורק, עוסקת בראשי עולמות המדיה והתוכן, ואהודה על ידי קהל צופים שמעורר אנטגוניזם במעריצי "ילוסטון". מעריצי "ילוסטון", מאידך, מעוררים אנטגוניזם בצופיה של "יורשים". באמריקה המפולגת של היום, שמלאה במחנאות פוליטית ועוינות אידיאולוגית (מזכיר לכם מקום אחר?), הבחירה באחת משתי הסדרות הללו כמוה כהצהרה פוליטית - כאן אני עומד, זה מה שאני אוהב, בזה אני מאמין. שלא באשמתה או באשמת יוצרה, הפכה "ילוסטון" לאבן נוספת בחומה הזו שהולכת ונבנית בין הצדדים, באדיבות מלחמה שכבר מזמן גלשה גם לזירת התרבות, ועתה ניטשת גם שם בעוז.
