ב-1955 בראה הסופרת האמריקנית הביסקסואלית פטרישה הייסמית' את אחת הדמויות היותר אפלות, מורכבות, נכלוליות, מניפולטיביות ודקדנטיות בתרבות המודרנית - טום ריפלי; אשף רמאות, זייפן מיומן ורוצח סדרתי, שהגיח לראשונה ב"הכישרון של מר ריפלי". לא מפתיע שיוצרי קולנוע נחשבים הופנטו במהלך השנים מדמותו המרתקת.
"ריפלי" - טריילר
( באדיבות נטפליקס)
רומן הפשע שעוטר בפרס אדגר אלן פו עסק בריפלי, צעיר ניו-יורקי שעבד בעבודות מזדמנות, עד שאיש עסקים עשיר מציע לו לטוס לאיטליה כדי לנסות לשכנע את בנו - דיקי גרינליף הנהנתן, המפונק והבזבזן - לשוב לארצות הברית כדי שישתלב בעסק המשפחתי. בארץ המגף, ריפלי פוגש את דיקי וחברתו מארג' שרווד ופולש לחייהם. ריפלי מתקנא באורח חייו הנהנתן של דיקי, בעוד מארג' חושדת בריפלי החלקלק. במהלך חופשה בסן רמו, ריפלי רוצח את דיקי , זורק את גופתו למים, נוטל את זהות המת וממשיך במסעו. בהמשך הוא אף מזייף מכתב התאבדות של דיקי. האב השכול חושד במכתב ובעובדה שבנו הוריש את רכושו לריפלי ושולח בלש בעקבותיו.
ב-1970, הייסמית' פרסמה ספר נוסף שגיבורו היה אותו מר ריפלי - "ריפלי מתחבא" שהתרחש בצרפת, ושבו הוא נישא לאשת חברה עשירה שחושדת בו. עד מותה מסרטן ב-1995, בגיל 74 מסרטן, הייסמית' פרסמה עוד שלושה ספרים אודות ריפלי הרצחני ונטול המצפון.
לאורך השנים ריפלי עשה את דרכו למסך, הגדול והקטן, פעמים רבות. תחילה ב-1956 ביצירה טלוויזיונית. אחריו הגיע הסרט "לעין השמש" (1960), שבו הבמאי הצרפתי רנה קלמאן ליהק צעיר יפה תואר בשם אלן דלון לתפקיד ריפלי. דלון קטף שבחים על הופעתו והפך לאליל וסמל מין. ב-1977, הבמאי הגרמני המוערך וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין") שיגר את "ידיד אמריקאי" האפל, בכיכובו של דניס הופר. ב-1999 זכה להצלחה העיבוד של אנתוני מינגלה ל"הכישרון של מר ריפלי" בכיכוכבם של מאט דיימון, ג'וד לאו וגווינת' פלטרו. ב-2002, ג'ון מלקוביץ' עטה את דמותו של הנוכל הקטלני ב"המשחק של ריפלי", שביימה האיטלקייה ליליאנה קוואני ("שוער הלילה"), וכעבור שלוש שנים עשה זאת בארי פפר ב"ריפלי מתחבא" הפחות מוכר.
הדמות של ריפלי הסעירה, איך אפשר שלא, גם את סטיב זאיליאן - מי שחתום על התסריטים של "רשימת שינדלר", "נערה עם קעקוע דרקון" ו"האירי", וגם כתב וביים את הסדרה המעולה "ליל האירוע". זאיליאן רותק כבר בעבר לדמות של רוצח סדרתי מפורסם אחר – חניבעל לקטר הקניבל - ואף נמנה על כותבי התסריט של "חניבעל", סרט ההמשך של "שתיקת הכבשים". לפני שנים אחדות זאיליאן ניגש לכתיבת ולבימוי "ריפלי" - מיני-סדרה בת שמונה פרקים על פי "הכישרון של מר ריפלי". תחילה יועדה היצירה לשואוטיים, אבל בסופו של דבר היא עברה לנטפליקס והחל מהיום (ה') היא זמינה בענקית הסטרימינג.
"אני מעריץ את הספרים של פטרישה הייסמית' כבר תקופה ארוכה", העיד זאיליאן במסיבת עיתונאים בזום, בה השתתפתי. "כמובן שראיתי עיבודים אחרים לספר, אבל חשתי שפורמט של שמונה פרקים מתאים יותר. הרגשתי שבאופן הזה אצליח להתקרב יותר למקצב העלילה המקורי ולדמותו של טום. לפעמים הייסמית' מתארת אירועים בזמן אמת ובפירוט גדול, טכניקה יעילה למדי ביצירת החיבור לטום ריפלי וכזו שאיכשהו גם הופכת אותנו שותפים לדבר עבירה".
זאיליאן מתוודה שאף פעם לא הרגיש שריפלי הוא פסיכופת. "נכון, יש אנשים שמתארים אותו ככה לפעמים, אבל אין ספק שהוא לא רוצח מקצועי. הוא לא טוב בזה. הוא רוצח באופן מגושם, כפי שאנחנו אולי היינו עושים. אולי זו עוד סיבה למה אנחנו מזדהים איתו. ריפלי הוא לא יותר טוב בלרצוח משאנחנו היינו. אני משתדל להציג את מה שהוא עושה ומה הוא חושב מרגע אחד למשנהו. בכלל, ריפלי ניחן בהרבה מהתכונות שיש לכולנו מבחינת המשאלות, הגאווה, הצרכים והרצונות שלו. הוא פשוט רוצה וצריך את הדברים הללו יותר מאיתנו, יש לקוות, וזה מה שדוחף אותו לעשות דברים נוראיים".
מה עוד מושך אנשים לדמות של ריפלי כבר כל כך הרבה עשורים?
"ריפלי הוא שקרן מקצועי וזה מה שמזין, בעצם, את כל מה שהוא עושה. הוא לא מסוגל לומר את האמת. והוא מצוין בזה. נוכלים ונרקיסיסטים לא הולכים לשום מקום, הם תמיד היו ועודם איתנו. למה הם מרתקים אותנו? אולי כי אנחנו נהנים מתחושת ההקלה כשאנחנו דווקא לא נופלים בתכסיסיהם. אולי כי יש חלקים בהם שיש גם בנו, אז אנחנו יכולים להזדהות איתם. אנחנו מרותקים מכושר ההמצאה המרשים שלהם. כיום, בעידן הטכנולוגיה המודרנית, המזימות הקונקרטיות של ריפלי כבר לא היו מצליחות לאף אחד, ועדיין, גם בעידן הזה, לא חסרים נוכלים, מעלימי הון, גנבי זהות ועוד מיני סחטנים. אולי היום יש אפילו יותר".
ב"ריפלי", זאיליאן העתיק את העלילה של "הכישרון של מר ריפלי" ל-1960. "צילמנו ברומא, ונציה, פלרמו, קפרי וחופי אמאלפי. לעבוד בערים ובעיירות האלה היה חוויה מדהימה. צילמנו בזמן הקורונה, כך שלא היו תיירים - מה שעוד יותר הנכיח את התחושה כאילו חזרנו אחורה בזמן. אני חב תודה לאיטלקיים שנתנו לנו לצלם ברחובות, בפיאצות, בבתים, בבניינים, בעסקים ובכנסיות שלהם".
לתפקיד ריפלי לוהק אנדרו סקוט האירי המעולה, שמוכר מהסדרות "פליבג" (בתפקיד הכומר), "שרלוק" וגם מ"ספקטר" בסדרת ג'יימס בונד, ולאחרונה הרשים מאוד ב"כולנו זרים", שהעניק לו מועמדות לגלובוס הזהב. "השחקן הנכון מבחינתי הוא תמיד שחקן טוב, ואנדרו כמובן כזה", מנמק זאיליאן את בחירתו. "יש לאנדרו את רוחב היריעה הנדרש לשחק את מגוון הפרסונות שריפלי מציג לאורך הסיפור, תחילה כפושע קטן שחש שמגיע לו יותר מאשר נסיבותיו הדלות, ולאחר מכן, כאדם שמסוגל לעשות את כל מה שנדרש כדי לשפר את מצבו".
מאז שהייסמית' פרסמה את "הכישרון של מר ריפלי", ישנם דיונים לגבי זהותו ונטייתו המינית של ריפלי - מה גם שהסופרת ניהלה מספר פרשיות עם נשים ("ההבדל היחיד בינינו לבין הטרוסקסואלי/ות הוא מה שאנחנו עושות במיטה", כתבה), ובספרים אחרים שלה היו התייחסויות או רמיזות להומוסקסואליות (למשל "זרים ברכבת", שעובד על ידי אלפרד היצ'קוק לסרט מעולה). ב-1953 היא פרסמה את "מחיר המלח" תחת השם הבדוי קלייר מורגן, מאחר והספר האוטוביוגרפי הזה עסק ביחסים לסביים. הספר נחשב ל"ספר הלהט"בי הראשון עם סוף אופטימי". לימים טוד היינס עיבד אותו לסרט "קרול", שבו כיכבו קייט בלנשט ורוני מארה. בריאיון שהעניקה לפני מותה, הכריזה: "אני לא חושבת שריפלי הוא הומו. הוא אומנם מעריך מראה טוב של גברים אחרים, אבל אולי הוא פשוט לא חזק מאוד במחלקת הסקס".
זה לא הפריע לבמאי מינגלה ב"הכישרון של מר ריפלי", שכלל סצנות יותר ממרומזות בדבר אופי מערכת היחסים בין ריפלי לדיקי - סצנות המדגישות את המתח ההומו-ארוטי בין השניים. בכלל, פרשנים אחדים ראו בדמותו של טום ריפלי מטאפורה לחוויה בארון, עם יכולתו לאמץ פרסונות מרובות, המייצגות את הצורך להסתיר את "האני האמיתי" של האדם עקב לחצים חברתיים. "הרעיון שמישהו רוצה לקחת זהות של אדם אחר עומדת במרכז הסיפור", אמר מינגלה בריאיון שהעניק לקראת יציאת הסרט ב-1999. "הנכונות לוותר על זהותך כדי להיות מישהו אחר נובעת מחוסר ביטחון, שנאה עצמית וחוסר שביעות רצון פנימית. כזהו הטבע האנושי. בשלב מסוים, רובנו חשים אכזבה מעצמנו, וחיים עם תחושת נחיתות בצורה זו או אחרת, לצד הרצון להיות מישהו אחר. זוהי תחושה שכולנו יכולים להזדהות עימה, וזהו גם קסמו של הסיפור. ריפלי תמיד מחפש אהבה, תמיד מחפש לאהוב, מחבל בכל הזדמנות כזו שמזדמנת לו. על ידי לקיחת זהות אחרת, ריפלי חורץ את גורלו. הוא יעדיף תמיד להיות מישהו מזויף על פני מישהו שהוא כלומניק".
העובדה שאנדרו סקוט - הומו מוצהר שגילם בעבר דמויות של הומואים - לוהק ל"ריפלי", היא משמעותית וטוענת את היצירה והדמות, באיכויות שלא היו בעיבודים קודמים, שבהם שחקנים סטרייטים גילמו את ריפלי. "כשלוהקתי לתפקיד, אנשים רבים אמרו לי: 'אלוהים ישמור, דווקא את הדמות הזו?'. לאנשים יש הרבה דעות קדומות על טום ריפלי", אמר סקוט במסיבת העיתונאים. "למשל שהוא קודר. אז זה היה תפקידי להתעלם מכל הדעות הקדומות ולנסות ליצור גרסה משלנו לדמות. וזה היה קל יחסית לביצוע, בגלל שהתסריטים הם באמת הכי מופלאים שיצא לי לקרוא. ריפלי הוא הדמות שאנשים הכי רוצים תשובות עליה. למשל 'מה המיניות שלו?', 'מאיפה הוא בא?', ואני מת על זה, בגלל שבמובנים מסוימים השאלות האלה די נאיביות. הרי זו כל הפואנטה - שאנחנו לא נדע את התשובות. הדמות של ריפלי מגלמת בתוכה המון סוגים שונים של בני אדם".
אז איך אתה רואה את מערכת היחסים בין טום ודיקי?
"לעניות דעתי, הכול מסתכם באהבה. אני חושב שריפלי אוהב את דיקי. לא בהכרח מפורט כאן מה טבעה של האהבה הזו, מנקודת מבטו של טום. האם היא מינית במובן מסוים? ייתכן. חשוב מאוד להבין שטום הוא לא אדם שאפשר לשים עליו איזו תווית. אני ממש מבחין בזה, שאנשים באמת רוצים לדעת 'מה הקטע שלו?' וחשוב לי מאוד שדווקא לא נדע, במיוחד באקלים הנוכחי, בגלל שעכשיו אנחנו מדברים כל כך הרבה על תוויות. אני מוצא את זה דווקא ההפך הגמור ממשחרר, לחשוב: 'אה, הוא צריך להיות זה או הוא צריך להיות כזה'. חשוב מאוד שלא נמצא איזו קופסה קטנה להכניס את ריפלי לתוכה. אגב, בכולנו יש חושך מסוים ויש לנו שאלות על עצמנו, שאנחנו נותרים בגדר חידה גם לעצמנו, ושאנחנו לא מוצאים תשובות לשאלות האלה".
סקוט התחבר במיוחד להיותו של ריפלי אאוטסיידר, גם אולי מה שחווה הוא בעצמו בהיותו הומו. "מה שמלהיב בסדרה זה שאנחנו מסתכלים כאן על אדם, שמעטים האנשים שבכלל מתבוננים בו. הוא דמות אפלה שעושה דברים נוראיים, אבל מבחינתי הפואנטה היא התחושה הזו כאילו לא הוזמנת למסיבה. התחושה הזו כאילו אתה 'האחר'. זו תחושה שרבים מרגישים. גם אני מרגיש שאני לא לגמרי שייך. אז בסדרה, אנחנו מכניסים את ריפלי לעולם שבו אנשים מרגישים כאילו מגיע להם הכול, בטוחים בעצמם, ואולי הם אפילו לא מוכשרים כמו טום - אבל עליו לא מסתכלים ככה. אם החברה מתעלמת ממך ומהכישרון שלך שוב ושוב ושוב, או מתעמרת בך, יש לזה השלכות קשות - וזה מה שאני חושב שקרה לטום.
"ישנם רגעים בסיפור שבהם הוא פגיע להחריד, מנסה להשתלב, והוא מגושם. ואז יש גם רגעים שבהם הוא מפגין המון חוכמת רחוב. לפעמים הוא פלרטטן גדול, ואז הוא נהיה רצחני, ואז רגעים שבהם הוא מתחרט. לדעתי הוא שנון ויש בו המון קסם אישי, ולא במובן המניפולטיבי. נכון, הוא גם רוצח, אם כי אני לא חושב שזה בטבע שלו. הוא גם מבין את טבע האדם, והאמת היא שזו תכונה נהדרת. הוא נחמד וטוב לאנשים, ואת הדברים הנוראיים הוא עושה מכורח המציאות. זו דמות אנושית מאוד וזה היה אתגר עצום בגלל הכוחות הרבים שנדרשו ממני לביצוע התפקיד. אני אוהב את טום ריפלי".
6 צפייה בגלריה
נחמד וטוב לאנשים, למרות הרציחות. מאט דיימון, מתוך "הכישרון של מר ריפלי"
(צילום: באדיבות yes)
סקוט אף סבור שיש בסיפור מסר, "שלכולם מגיעה גישה לאמנות וליופי. הם לא נועדו לחלק מסוים בקהילה. לא רק לעשירים. ויש אנשים מוכשרים ברחבי העולם כולו, במדינות מפותחות ובמדינות מתפתחות, ואנחנו חייבים לתת גם להם גישה לדברים האלה. עלינו להבין שהחולי שהסיפור עוסק בו קשור במעמדות, כסף, מוסר והגינות".
"ריפלי" צולם בשחור-לבן, ועל הצילום הופקד רוברט אלסוויט, שמצד אחד מצלם להיטים כמו "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", ומצד שני סרטים אמנותיים כמו "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם" (שזיכה אותו באוסקר). זאיליאן ואלסוויט עבדו יחד כבר ב"ליל האירוע". "כשקראתי את הספר לראשונה תמיד דמיינתי את הסיפור הזה בשחור-לבן, וכך גם בזמן שכתבתי את התסריטים", אומר זאיליאן. "אף פעם לא ראיתי בסיפור הזה משהו פלקטי, שאפשר לשים על גלויה צבעונית. בסיפור הזה יש מתח מבשר-רעות. הוא מתרחש בחורף של 1960, ובדומה לסיפורים רבים אחרים של הייסמית׳, יש בו איכות שמזכירה פילם נואר. ולכן לוק שחור-לבן מסייע לקבל את האווירה האפלולית והקודרת – הוא מרשים באופן שצבע אינו יכול להיות, ואני אסיר תודה לנטפליקס שאנשיה הסכימו שנצלם ככה את 'ריפלי'. רוברט אהב מאוד את הרעיון והביא לפלטה הזו, שפשוטה יותר לכאורה, עומק צילומי שמעורר הרבה יותר מנוכחות של צבע".
ואי-אפשר לסיים בלי להתייחס לנקודה הישראלית (או יותר נכון אנטי-ישראלית) בביוגרפיה של הייסמית'. הסופרת, שהייתה חברה ב"אמנסטי אינטרנשיונל", התנגדה למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. החל מ-1977, עת מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה, היא סירבה שספריה יתורגמו לעברית וייצאו אצלנו לאור. לא אחת היא שיחררה התבטאויות קיצוניות ותרמה כספים לטובת המאבק הפלסטיני. הייסמית' אף הקדישה את ספרה "ריפלי על המים" "לכבוד המתים והגוססים באינתיפאדה ומקרב הכורדים, ולכבוד מי שנלחם בדיכוי בכל מדינה, ואלה שעומדים על זכותם להכרה גם במחיר חייהם". ואילו את ספרה "מי נוקש על הדלת?", הקדישה ל"גבורת העם הפלסטיני ולמנהיגיהם במאבק לזכות מחדש בחלק ממולדתם".
הסופרת, שקראה לממשל האמריקני לבטל את הסיוע לישראל, הייתה גם אנטישמית מושבעת ותיארה עצמה כ"שונאת יהודים". בפני חבריה, העיזה לומר שהיא "חולה מיהודים", והביעה אכזבה שבשואה "עשו רק חצי עבודה ולא הרגו יותר יהודים". היא כינתה את השואה כ"שואה בע"מ", וטענה שהיהודים מפיקים ממנה תועלת. זה לא הפריע לה לנהל רומנים עם נשים יהודיות. מאז שנות ה-80 ועד מותה, הייסמית' האלכוהוליסטית התגוררה בשווייץ ובתקופה הזאת היא השתמשה בכמעט 40 כינויים, עת כתבה לגופים ממשלתיים ולעיתונים, והביעה צער על מדינת ישראל ועל השפעת היהודים.
אם הייסמית' הייתה כעת בחיים, קרוב לוודאי שהיא לא הייתה מאושרת מכך ש"ריפלי" זמין בישראל, במיוחד לאור המלחמה בעזה. אבל מעללי והתבטאויות הייסמית' המנוחה, כמובן לא צריכים למנוע מאיתנו לראות את הסדרה המשובחת זאת.
