פרק ראשון: המפץ הגדול
הטלפון הראשון היה לחברי חגי זבולון. הוא נולד באריתריאה, נדד בילדותו בין אתיופיה, לונדון ותל אביב, אבל לפני 20 שנים החליט שהוא חוזר לאפריקה. שם נשמתו. רק תנו לו לשכב ארבע שעות במארב, להתבונן בשועל אוזנני דרך עדשת 400 מ"מ, ולתפוס את הרגע שבו הוא פוער את פיו לפיהוק מלא. זה הקטע שלו.
הוא חי בבית ענק בצפון טנזניה שביום טוב רואים ממנו את פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו, מכיר כל שביל באזור, דובר סוואהילית שוטפת ולוקח את אפריקה עמוק לריאות. כשסיפרתי לו שאני מחפש מפגש עם ציידים־לקטים במקום שבו לפני חמישה מיליון שנים החלו להתפתח אבות אבותינו, לקח לו בדיוק 24 שעות כדי לשגר אלי אימייל: יש לי ג'יפ מתאים, השגתי נהג שטח מעולה, תגיע לארושה, נצא משם ונצטרף למסע ציד עם שבט ההאדזה.
חמישה שבועות לאחר מכן, בדרכנו לכיוון דרום־מערב טנזניה, כשעל ההגה חסאני וחגי מאחור, הוא לא משאיר לי סיכוי לקלקל את המסע. לא, זו לא תהיה הצגה לתיירים. כן, הם באמת ציידים־לקטים. לא, אריות לא יטרפו אותנו. לא, אין לו מושג איפה הם כי הם נוודים אמיתיים. שארגיע כבר, חסאני מכיר אותם שנים, אין מצב שהוא לא ימצא אותם.
אז נרגעתי, אבל ככל שהתרבו החפירות בג'יפ על שבט ההאדזה וההיסטוריה שלהם, כך הבנתי שאני הולך לפגוש את הנגטיב שלי ומצאתי סיבה חדשה לדאוג. אני, עירוני נשוי ואב שלושה, חי בפרבר תל אביבי, מכור למבזקי חדשות, חולם על דירות לילדים, מברר פעם בשבוע יתרות בחשבון הבנק. והם? חיים בשטח, מחליפים משפחה מתי שבא להם, אין להם בית לתחזק, הדבר האחרון שמעניין אותם זה "חדשות", הם ממש לא זקוקים לדירות לילדים, והיתרות שלהם הן לא כסף בבנק, אלא קלוריות בטבע שסובב אותם. איך, לעזאזל, נתַקשר?
לכן, כשחסאני איתר סוף־סוף את החבורה והציג לי את מושי, לא יכולתי להסתיר את החיוך. אי־אפשר היה לחלום על פתיחה טובה מזו למפגש. מה הסיכוי שבורגני ישראלי מהחצי הצפוני של כדור הארץ יפגוש צייד משבט ההאדזה בחצי הדרומי של העולם שחולק איתו את אותו שם?! מושי זה בדיוק הכינוי שלי בפי הורי ואחיותי, ולא תהיה דרך טובה יותר לשבור את הקרח ולגשר על התהום התרבותית שמפרידה בינינו.
לקח לי עוד כמה דקות כדי לגלות שתקוותַי נכזבו. השפה שמושי מדבר היא שפה קליקית שאיננה חלק ממשפחת השפות השמיות. זו שפה שעושה שימוש בצלילים שנשמעים באמצעות הקשה של הלשון בחך. יש להם תשעה צלילי הקשה כאלה, ולאוזן מערבית זה נשמע כמו "ביטבוקסינג". בקיצור, תקשורת לא היתה הצד החזק של המפגש הזה, אבל לצוד את ארוחת הצהריים בהחלט הצלחנו.
החבורה של מושי היא חלק משבט נוודים קדמוני שנשארו ממנו היום פחות מאלף אנשים, והוא חי בחבורות של 20 שמחליפים מחנה בערך כל חודשיים לפי זמינות האוכל, או מזג האוויר, או סתם כי בא להם. יש ויכוח בין האנתרופולוגים האם הם צאצאיהם הישירים של הציידים־לקטים שהחלו את הנדידה ממזרח אפריקה לשאר יבשות העולם לפני 90 אלף שנים, אבל אם יש בני אדם על פני כדור הארץ שמשמרים היום את אותו אורח חיים, אלה אנשי ההאדזה.
את המסע הזה נכון להתחיל אצלם, כי ציידים־לקטים היו בני האדם האחרונים על פני כדור הארץ שחיו כשאר בעלי החיים, במובן זה שלא היו להם יומרות לייצר את מזונם. מבחינתם, אספקת הקלוריות והחלבונים לגוף תגיע כמזון מוכן. מה שהטבע מציע זה מה שאוכלים. לא מתערבים לאלוהים בעבודה שלו.
חברת הציידים־לקטים הפרה־היסטורית היתה מאוד שוויונית. אין מעמדות, הקרקע שעליה הם יושבים שייכת לכולם, העבודה היא בעיקר השגת מזון וכל מי שיכול לוקח בה חלק. יותר מזה, מי שמגלה כישורי ציד טובים במיוחד יזכה אמנם להכרה חברתית ומעמד, אבל את בשר הציד הוא לעולם יחלוק עם שאר בני החבורה. כישוריו לא ידחפו אותו לצבור נכסים או עושר, לא תיווצר חברה מעמדית ולא ייתכנו בכלל תופעות כמו העברת רכוש בירושה. אין שושלות, אין קסטות, אין כמעט פערים חברתיים. עשרות אלפי שנים לפני שקרל מרקס יפתיע את העולם ב-1875 עם התיאוריה שלו ויצרוב בתודעה שלנו את המשפט האלמותי: "כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו", כבר הגו הציידים־לקטים של אפריקה את הקונספט.
החברה הזו היא התגלמות השיטה שנקראת "כלכלת מתנות". בתפיסה שלהם אין עסקאות כמו שאנחנו מכירים אותן: הסכמה בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון. אצל אבות אבותיו של מושי כל מי שמצליח להשיג אוכל, חולק אותו עם חבריו משום שברור לו שהנתינה הזו לעולם תהיה הדדית. כל צייד או לָקַט יודע שמערכת היחסים שלו עם חבריו היא לטווח ארוך. לפעמים הוא בצד שנותן, לפעמים בצד שמקבל. בכל מקרה, וזה מה שחשוב לענייננו, הציידים־לקטים לא נתנו לחיים שלהם להפוך לביזנס: הם הגרסה האחרונה של המין האנושי בטרם החל האדם את המרוץ אל העושר.
אפשר לראות בגישה הזו כנדיבות או אלטרואיזם, ואפשר לפרש אותה כתפיסה שמחלקת את הסיכון בין אנשי החבורה ומספקת להם ביטחון לקראת היום שבו יהיו תלויים בזולתם. ההאדזה במזרח אפריקה הם בין אחרוני בני האדם ששומרים על כך עד היום.
אמני הברביקיו
כשיצאנו לציד אפשר היה להרגיש בקלות את התחרות בין הגברים והנערים - מי יצליח ראשון לצוד את ארוחת הצהריים? חלקם עם קשתות וחיצים, חלקם עם מצ'טות וגרזנים, הכלבים רצים קדימה וכולם אחריהם. עבורי זה הרגיש כמו סוג של תחרות ספורט, אבל היה די ברור: ינצח מי שינצח, את הפרס יקבלו כולם.
ואכן, כשאחד הציידים הצליח לצוד סוג של תרנגול הודו מקומי ענק מידות, הוא הושיב מיד את כולנו לארוחת צהריים משותפת. אחסוך לכם את האופן שבו ריסק הצייד הצעיר עם שיניו את גולגלתו של העוף המפרפר כדי להרוג אותו, אבל לא אוכל לדלג על אומנות הצלייה של הבשר.
זכויות היוצרים על הברביקיו הן נושא לוויכוח בין־תרבותי ארוך שנים. הארגנטינאים משוכנעים שהאסאדו שלהם הוא אבי השיטה, היפנים מוכנים להישבע שהם היו הראשונים לשפד בשר ולצלות אותו על אש, והערבים רושמים זכויות יוצרים על המילה "מנקל" (כיריים ניידים) שאותה אנחנו גיירנו ל"מנגל". אבל רוב ההיסטוריונים מעניקים את הקרדיט לאפריקאים. הם מומחים של ממש. אומנים בהתאמה של עוצמת האש לנתח שמעליה, במרחק הלהבות מהבשר, במשך הצלייה. בתקופת העבדות השחורה בארצות הברית, הפעולה היחידה שלבנים ושחורים עשו יחד היתה ברביקיו. כשזה הגיע לצליית בשר על האש, האמריקאים הלבנים העדיפו את הביצועים של עבדיהם האפריקאים.
אם הייתי צריך הוכחה לכך קיבלתי אותה מהחבורה של מושי. ממש במקום הציד הם קוששו כמה ענפים, חפרו בור קטן, הדליקו מדורה והחלו לצלות את העוף ששופד על ענף ומוקם על תל קטן של אבנים. לא היו תבלינים, לא רטבים, אבל היה הרבה, הרבה כבוד לבשר.
הם סובבו אותו ימינה ושמאלה, הרחיקו מהאש וקרבו אליה, הוציאו גחלים, כיסו אותם בחול - לא חסכו תשומת לב מארוחת הצהריים במשך שעה ארוכה. וכשהגיע הרגע שבו מידת הצלייה היתה מושלמת וכולנו יושבים במעגל סביב המדורה, החל הבחור שזכה לצוד את תרנגול ההודו לתלוש את איבריו ביד ולחלק. לי הוא עשה כבוד מיוחד ונתן לבחור את הנתח הראשון. לא לקחתי צ'אנס, הלכתי על פולקע.
זה מה שקרה גם עם הקינוח שעה קלה לאחר מכן. אחד הנערים היה הראשון לזהות גזע עץ שמבחוץ נראה סתמי לחלוטין. הוא טיפס עליו במיומנות, בחן אותו מקרוב, בחר מיקום ספציפי והכה בו עם המצ'טה. בחלל שנפער התגלתה כוורת דבורים מלאת דבש. ליקקנו את האצבעות, תרתי משמע.
מושי וחבריו לשבט לא חיים היום במציאות של אבותיהם מלפני 90 אלף שנים. הם חיים בצִלה של תרבות השפע והחברה הצרכנית שפועמת כמה קילומטרים מאזורי המחיה שלהם. בשנים האחרונות פוקדים את האזור תיירים סקרנים והחבורה למדה לקבל מהם כסף.
בעיניים מערביות השגרה שלהם יכולה להיראות די אומללה: את הכסף שהם מקבלים מהתיירים הם מוציאים בעיקר על שתיית אלכוהול, וגם הגראס שהם מעשנים לא עושה לבריאות שלהם טוב. אבל בעיניים שלהם זה נראה שונה: יש להם חופש, שוויון, ואין להם כמעט צורך ברכוש. הקניין הוא רק מה שאפשר לסחוב ממקום למקום. זה מה שמסבירה פילי, אחת מבנות השבט, שטעמה את האלטרנטיבה ובחרה לחזור לחיי הנדודים עם אחיה.
פילי עזבה את השבט בילדותה ונשלחה ללמוד בפנימייה לבנות שממומנת על ידי הכנסייה בטנזניה. היא למדה שפות, רכשה אנגלית טובה וסיימה את לימודיה בהצטיינות. אבל למרות שזכתה לאכול מעץ הדעת, בחרה לחזור לשבט ולחיות בשטח כלקטית מן המניין. היום היא כבר אמא לתינוק ואין לה ספק שבחרה באורח חיים נכון. למה? כי החיים בשבט ההאדזה מאפשרים לה להיות עצמאית, היא אוהבת להיות חלק מחברה ללא מעמדות, ויש שני דברים שחשובים לה במיוחד: הראשון הוא היכולת לחיות ללא תכנון. אין לה שום צורך להשקיע אנרגיה בשאלות מה נעשה מחר? ומה נלמד באוניברסיטה? ואיפה נעבוד בעוד חמש שנים? ומה אם יפטרו אותנו? ואם יהיה מיתון? וכו' וכו'. אנשי ההאדזה לא עוסקים בשאלות כאלה.
בחוויה של פילי יש יתרון ענק ביכולת להתמסר ל"כאן ועכשיו" בלי לדאוג מה יֵלד יום. נגמר האוכל בסביבה? לוקחים את הפקלאות ונודדים ליעד הבא. מבחינתה, זו הגדרת החופש המוחלט. אם תרצה, תחבור לגבר שתבחר ותקים איתו משפחה. אם תרגיש אחרת, תוכל לבנות את המשפחה הגרעינית שלה עם אמה או אחותה ולגדל איתן את ילדהּ. כשיימאס לה תוכל להחליף בן זוג או חבורה. לציידים־לקטים אין מודל משפחתי מחייב.
היתרון השני, מנקודת ראותה, הוא מעמדה כאישה. אצל חברות הציידים־לקטים הנטייה לשוויון היתה לא רק עניין מעמדי, אלא גם מגדרי. עבור פילי זה קריטי. היא, שיצאה ללמוד ולטעום מהעולם החיצון, משוכנעת שאין קהילה או חברה באפריקה שתעניק לאישה כמוה את המעמד שהשבט שלה יודע לתת לנשים. היא לא מכירה את המושג "פמיניזם" אבל היא כזו.
לא מעט היסטוריונים נוטים היום להסכים עם פילי כשהם משווים את השינוי שחל בחיי הציידים־לקטים מהרגע שהחליטו להיות יצרני מזון, במקום לאכול אותו מן המוכן. בהרבה מובנים, חייהם הפכו קשים יותר.
הופכים לתעשיינים
זה קרה לפני קצת פחות מ-11 אלף שנים כאן, בשכונה שלנו, במזרח התיכון, או ליתר דיוק במה שנקרא אזור "הקשת הפורייה", שמשתרע מאזור עיראק ואיראן, ממשיך לסוריה, עובר בארץ ישראל ונגמר במצרים. זו היתה התחנה הראשונה שאליה הגיעו הציידים־לקטים הקדמונים ממזרח אפריקה בדרכם אל שאר היבשות. באזור הזה, 8,500 שנים לפני הספירה, הם החליטו שהם עושים שינוי ומקימים תעשיית מזון.
להגיד "החליטו" זה עניין קצת מתעתע. עד היום מתנהל ויכוח האם מדובר במעשה תבוני מהיר או באירוע שקרה בהדרגתיות ופשוט חולל את עצמו. החוקרים שנמנים עם המחנה הראשון סבורים שהמעבר משימוש במזון מוכן לייצור עצמי הוא פרי החלטה מודעת ששום אירוע כלכלי בתולדות האנושות לא ישתווה לעוצמת השלכותיה. זהו רגע קוסמי שבו מחליטה חבורה פרה־היסטורית מהמזרח התיכון שבמקום ללקט דגנים וקטניות הם ישתלטו עליהם, ילמדו לזרוע, לגדל ולקצור.
במחנה השני משוכנעים שמדובר בתהליך שנמשך מאות ואולי אלפי שנים. שזהו תהליך שהתקיים במקביל בכמה יבשות בעולם, שלא היה לקהילות שחיו בהן שום קשר או ידיעה על עצם קיומן של חברות אחרות.
כך או אחרת, זה היה המפץ הגדול של העולם הכלכלי, הרגע שממנו והלאה שום דבר בחייו של המין האנושי לא יהיה אותו דבר. זה הרגע שבו באה לעולם לא רק התפיסה שאפשר לייצר כדי לספק את צרכינו, אלא גם המחשבה שאפשר לייצר יותר ממה שחייבים. לתכנן את העתיד.
זה לא שהציידים־לקטים היו נחותים מממשיכי דרכם. האנשים האלה ידעו לחשוב, צברו ידע עצום, והיה להם כל מה שצריך כדי לעשות את קפיצת המדרגה הכלכלית הזו. הבנתם את הטבע היתה יוצאת דופן ובמובנים מסוימים עדיפה על שלנו. הם הכירו את נתיבי הנדידה של החיות; הם ידעו לנתח את התנהגות מקורות המים לאורך עונות השנה; הם ידעו להבחין בין פרי רעיל לפרי מועיל והכירו את ערכם התזונתי של איברים שונים בבעלי חיים. הם ידעו מתי חיה היא מסוכנת רק באמצעות הקשבה לקולות הגרגור שהיא משמיעה, ולפעמים מהאזנה לנשימותיה.
צייד שחי במזרח אפריקה לפני מאה אלף שנים ידע לזהות את מצב הרוח של היפופוטם לפי מבט עיניו. הוא הכיר את האנטומיה של תאו באופן שאִפשר לו להרוג את המפלצת בת 900 הקילוגרם באמצעות סכין מאבן. אין היום הרבה אנשים שיֵדעו להתמודד עם חיה כזו גם עם אמצעי לחימה משוכללים בהרבה.
את החיבור הזה לטבע אי־אפשר היה לפספס גם אצל חבורת הציידים־לקטים של מושי. הנער שהבטיח לנו דבש לקינוח, הכיר את העצים של הסביבה באופן מושלם. אני לא חושב שיש הרבה בוטניקאים שהיו יודעים לאתר בתוך רגעים את המקום המדויק על גבי הענף המתאים על העץ הנכון, שבשתי מכות גרזן אפשר להפוך לברז של דבש.
זה עניין של תפיסת עולם. הם ראו את עצמם חלק מהטבע, לא שליטיו. לכן, אין לראות במעבר לייצור מזון בכמויות גדולות מהדרוש התקדמות או שיפור. זה פשוט משהו חדש. הרעיון לתכנן את המחר היה שינוי של הלוך המחשבה. מנקודת מבט כלכלית־היסטורית פחות חשוב אם מדובר באירוע יזום ומתוכנן או בתהליך מתפתח, ויותר חשוב להבין שזהו ריסטארט מוחלט למערכת היחסים של האדם עם הטבע. אם שאלתם את עצמכם מתי החל המרוץ של החברה האנושית אחרי הכסף? מתי החל המאבק על חלוקת העושר? זה הרגע. פתאום יש לאדם עודפי ייצור, יש על מה לריב.
האירוע הזה זכה להיקרא בספרות "המהפכה החקלאית" או "המהפכה הנאוליתית", אבל בעיני נכון לכנות אותו "המהפכה התעשייתית הראשונה". האדם הקדמון הופך לתעשיין. הוא מקים את תעשיית המזון.
משתלטים על מנגנון הרבייה
כדי להיות תעשיין מזון אתה צריך שיהיו לך מכונות שייַצרו עבורך אוכל. האדם הקדמון ידע להפוך את הצמחים והחיות למכונות האלה. הוא ביית אותם.
הביולוג ג'ראד דיימונד מיטיב לתאר במחקריו כיצד לפני 11 אלף שנים התחולל צירוף של שינויים אקלימיים והידלדלות של צמחי מאכל וחיות באזורים שונים שבהם חיו ציידים־לקטים. באותה תקופה כבר היו להם יכולות טכנולוגיות מרשימות שאפשרו להם לקצור דגנים באמצעות כלי אבן, לאסוף אותם באמצעות סלים מאולתרים ולקלף קטניות בטכניקות שונות. צירוף הנסיבות האלה הוביל אותם בהדרגה ללמוד להשקות צמחים, לטפח אותם ולאגור אותם. הם עוד לא חלמו על האפשרות לזרוע אותם בעצמם ולחלוטין לא הבינו שהם בדרך להפוך ליצרנים, אבל הפור נפל. או־טו־טו הם ילַמדו את עצמם לשלוט במנגנון הרבייה של הצמחים ומכאן כבר לא תהיה דרך חזרה.
עניין הרבייה אצל צמחים הוא מורכב. חיות יודעות להעביר את הגנים שלהן מדור לדור בזכות יכולתן לנוע ממקום למקום. הן ילכו, ישחו או יעופו למקום שבו ימצאו את בן או בת הזוג, יזדווגו כדי להפגיש זרע עם ביצית, ותהליך השכפול הגנטי שלהן יֵצא לדרכו.
אצל הצמחים זה מאתגר יותר וכדי לעבור ממקום למקום הם משתמשים בשיטות שונות. הפשוטים שולחים את הזרעים שלהם לתפוס רוח ובאמצעותה הם עפים למקום שבו יהיה להם נוח לנבוט. הצמחים המשוכללים יותר יודעים לגדל סביב הזרע שלהם רקמה עם קליפה שאנחנו מכנים אותה פרי, ודואגים לתת לה טעם או צבע אטרקטיביים שיפתו חיות לאכול אותה. המתוחכמים באמת יעניקו לפרי גם ערך קלורי מסוים. לא סתם ערך קלורי - הם יֵדעו לייצר קלוריות בערך תזונתי שיתאים ספציפית לחיה שמספקת להם את היעד הכי רצוי לרילוקיישן. באמצעותה ידלגו לביתם הבא כדי להפיץ בו את הגנים שלהם. יש זרעים שיעדיפו הובלה אווירית ויש שבוחרים בתעבורה קרקעית. בכל מקרה החיה המיועדת - עוף או יונק - מתפתה לאכול את הפרי הזה ונושאת את הזרע למקום שבו הכי נוח לו לנבוט.
הזרעים, מתברר, הם די בררנים. יש מהם שמעדיפים להימנע ממערכת העיכול של החיה ולכן פיתחו טעם כל כך רע שגורם לחיה לירוק את הזרע עוד בטרם בלעה את הפרי. אחרים דווקא זקוקים לזמן הבשלה בתוך מערכת העיכול של הפונדקאי, שתעזור להם להפוך פוריים יותר. אלה יסגלו תכונות שיגרמו לחיה לבלוע אותם אבל לא להתעכל. הם ייפלטו החוצה באמצעות הצואה. עכשיו הם כבר הגיעו לבשלות והם כשירים לחלוטין להמשיך את השושלת.
בשלב הראשון של "המהפכה התעשייתית הראשונה", חקלאֵי המזרח התיכון הפרה־היסטוריים לא הבינו בכלל שהם מתחילים לשנות את העולם. הם לא הכירו את מנגנון הרבייה של הצמחים, אבל עשו בו שימוש. קחו למשל את האפונה: יש לה מנגנונים טבעיים משלה, שבגיל מסוים גורמים לתרמיל להתייבש, להתפצל לשניים, ואז האפונים, שהם זרעי הצמח, מתפזרים על הקרקע בדרכם לנביטה. הלקטים של לפני 11 אלף שנים אהבו לאכול אפונה, אבל הבחינו שחלק מהצמחים מגדל תרמילים שאינם נוטים להתפצל. זו היתה מוטציה שהיתה נעלמת מהעולם לולא דווקא אותה חיבבו הלקטים במיוחד. פשוט קל יותר להביא את התרמילים הסגורים לארוחה המשפחתית בלי שהאפונים יתפזרו.
מאות שנים לאחר מכן, כשילַמדו את עצמם גם לזרוע את האפונים, יהיו אלה דווקא אפוני המוטציה שייזרעו, ויבולי האפונה כולם יהיו רק מהזן הזה. התעשיינים הקדמונים שלנו חתומים, מרגע זה, על מותג חדש - אפונה שתרמיליה אינם מתפצלים.
באופן דומה, הם למדו לנצל מנגנונים אחרים של צמחי המאכל שלהם. למשל, דגנים שפיתחו עם השנים תכונות של נביטה מאוחרת. מדובר במנגנון אבולוציוני שאִפשר לדרג את הנביטה של הדגן ולגרום לכך שהגרעינים ינבטו במועדים שונים כי היו להם קליפות בעוביים שונים. המנגנון הזה הגן על הדגן מפני עונות בצורת או שיטפונות. בעונה שהגשמים הקדימו להגיע, הגרעינים עם הציפוי הדק היו נובטים. אם הגשמים איחרו או אפילו דילגו שנה בגלל בצורת, היו אלה הגרעינים עם הציפוי העבה שהמתינו לתורם והגיעו לפוריות בעונת הגשמים המאוחרת. מכירים "ביטוח נזקי טבע", שבאמצעותו מתגוננים היום חקלאים מפני בצורת? מתברר שהטבע העניק פוליסת ביטוח כזו לחקלאים הקדמונים כבר מזמן. לקטים במזרח התיכון קלטו שחלק מהגרעינים נובטים זמן קצר לאחר שמרטיבים אותם, ואילו חלקם מתעכבים. כך למדו עם השנים לגדל את אלה שהתאימו לתנאי האזור. 8,500 שנים לפני הספירה הם הופכים סוף־סוף ליצרני מזון של ממש. המהפכה יוצאת לדרך.
חקלאי "הקשת הפורייה" היו אמנם הראשונים, אבל, כאמור, האירוע התרחש ברוב היבשות בלי קשר זו לזו ובטווחי זמן די קצרים. בסין התחילו הקדמונים לגדל עצמאית אורז ודוחן; במרכז אמריקה - תירס, שעועית ודלעת; בדרום אמריקה - תפוחי אדמה; באמריקה הצפונית - חמניות. זה לקח, כנראה, כמה אלפי שנים אבל בסביבות 3,000 שנים לפני הספירה השלים האדם בכל רחבי העולם את המעבר ממלקט ליצרן. בשלב הזה הוא כבר מגדל את רוב צרכיו בעצמו וזה לא נעצר רק בצמחים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מסע בשביל הכסף", משה פרל, ידיעות אחרונות, 296 עמודים
