מאז ומתמיד הפגינה עירית נתן בנדק גישה מעורפלת כלפי הגיל שלה. "לא שיקרתי, אבל עיגלתי פינות, בקטנה". בגיל 45 היא תלתה מנעול וירטואלי על שפתיה והודיעה שמעתה ואילך לא תסגיר את גילה. "נכון, זה ילדותי", היא מודה באשמה, "אבל אמרתי לאנשים: אם אתם כל כך מתעניינים בגיל המדויק שלי אז תתאמצו קצת, תפתחו ויקיפדיה". את יום הולדתה ה־50 היא חגגה בגדול, כדרכה ("אצלי, כל יומולדת זה פסטיבל") מבלי לחשוף שזהו יומולדת עגול, אבל עכשיו, כשהיא מזדהה כ"בת חמישים ובמבה", עבורה זה לא פחות ממהפך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"זו תוצאה של עבודה ממושכת", היא מספרת, "לא עם פסיכולוגית, אלא עם פסיכותרפיסטית מדהימה, שכבר שנים עוזרת לי לקלף מעליי את השכבות המיותרות ולרדת למרתפים עמוקים שבכלל לא ידעתי שהם קיימים בי. תהליך לא פשוט בכלל, הוא מחייב אותך לפתוח הרבה דברים מול עצמך, אבל היה שווה. למדתי לחבק את הגיל שלי".
"חמישים ובמבה" זה לא לחבק, זה להתחמק.
"למה חייבים לדייק? ולמה להגיש את המידע בכפית ישר לתוך הפה? זה באמת משנה אם אני בת 52 או 53? יש כל כך הרבה דברים שמגדירים אותי חוץ מהמספרים של הגיל והמשקל", היא פורצת בצחוק מתגלגל שמדגים בלחי שלה גומה מקסימה. כשאני תוהה אם זו גומה שנוצרה בזכות הירידה במשקל, בנדק מוחה בתוקף. "תמיד היו לי שתיים, יכול להיות שהן פשוט נבלעו בתוך ה...", היא מנפחת את לחייה.
זו תוצאה של זריקת הפלא או של דיאטה מעולה?
"מה פתאום", היא מתחלחלת. "אני שונאת דיאטות. כשאומרים לי שיש משהו שאסור לי לאכול, בא לי לעשות להפך, דווקא אותו אני זוללת. יום אחד, לפני יותר משנתיים, הלכתי לסדר משהו בקופת חולים, והאחות במסדרון אמרה לי 'שש שנים לא היית כאן'. הלם. שש שנים? 'כן', היא בדקה במחשב, 'וחשוב מאוד להיבדק, במיוחד עם כל השינויים של גיל המעבר'. אז נשלחתי לבדיקות דם, ורופאת המשפחה הצביעה על כל מיני מדדים שלא מצאו חן בעיניה, וכמובן שבסוף השיחה היא המליצה על ירידה במשקל. כאילו שהיא הראשונה שאומרת לי את זה. כאילו שאני לא יודעת. כאילו שאני לא מנסה".
נושא המשקל לא מדובר בבית משפחת בנדק, שכוללת את אבא דביר (53) ושתי בנותיהם: יולי (13) וגלי (8). ראש המשפחה עבר לפני תשע שנים ניתוח לקיצור קיבה. "זה לא משנה כמה דביר ירד, מה שחשוב זה שהוא מצליח לשמור על המשקל הזה לאורך זמן, בעיניי הוא הכי חתיך בעולם, והוא אחד מהשחקנים הכי טובים בארץ, ואני לא אומרת את זה בגלל שהוא בעלי". היא, בניגוד אליו, התייסרה בדיאטות שונות ומשונות, שהניבו תוצאות קצרות טווח, והקפידה שלא להעלות את הנושא הזה לשולחן.
"טראומה מהילדות", היא מצחקקת. "כשחזרתי מבית הספר אמא בישרה לי 'הכנתי לך משהו דיאטטי, תאכלי' וישר חטפתי אנטי. 'למה דיאטטי? אני ביקשתי דיאטטי? לא רוצה'. לכן בבית שלנו אוכלים אוכל בריא ומזין וטעים. נקודה. בנוסף דביר ואני הכנסנו את הספורט לאורח החיים שלנו. שלוש פעמים בשבוע באה אלינו מאמנת כושר ושנינו נותנים גז. בתקופות עמוסות במיוחד, אימוני הכושר הם ההזדמנות היחידה שבה יוצא לנו להיפגש. זו סגולה לחיי נישואים ארוכים".
כשסיפרה לחברים על המפגש עם הרופאה וקיטרה "נמאס לי לקבל הוראות, הגוף שלי ברשותי, אני אחליט מה לעשות איתו", הציע לה אחד מהם, שהתחטב בזכות דיאטת קיטו, לחתוך פחמימות וסוכרים ולשמור לעצמה את הזכות ליהנות מהם במסעדות ובאירועים חגיגיים.
"שאלתי אותו אם ככה זה בדיאטת קיטו, והוא ענה 'לא, תקראי לזה דיאטת עיריתו או עיריתיטו', ובשמות המפוצצים האלה אני מתגאה כששואלים אותי איך חזרתי לגזרה של גיל 30. בצער רב וביגון קודר נפרדתי מהפסטות, שהיו החולשה הכי חזקה שלי, ולאט-לאט הקילוגרמים התחילו לנשור ממני. אין לי בעיה להכין פסטות לילדות, אני פודית ובשלנית-על, ואם מדי פעם עולה בי תשוקה עזה לפסטה, אכין לי צלחת. היום החשק העז הזה כבר כמעט ולא מתעורר. התרגלתי לחיות בלעדיו. אני ההוכחה לכך שבכל גיל אישה יכולה לעשות שולם עם עצמה".
היא אוהבת את עצמה הרבה יותר מבעבר, "לא בקטע של 'תראו, אני מושלמת', אלא בהכלה מלאה. כזאת אני, לטוב וגם לרע. אף פעם לא חלמתי להיות טוויגי, גם כשהייתי יותר ממלאה הרגשתי סקסית, והפרידה מהפחמימות והסוכרים הפכה אותי להרבה יותר ויטאלית. ארוחת הצהריים של דג וסלט כבר לא מפילה עליי נמנמת. אני עירנית ונמרצת ולוקחת את עצמי יותר ברצינות. בעבר, כשזומנתי לאודישן, עשיתי את מה שעשיתי ואם לא התקבלתי הגבתי ב'לא נורא, העיקר שכולם בריאים'. עכשיו אני אש. החלפתי סוכנת, ולפני כל אודישן אני קובעת כמה שיעורים אצל ערן פסח, מדריך שחקנים. ואני גם נהנית לטפח את עצמי. בפעם הראשונה בחיי עשיתי לייזר ברגליים וגם מילוי באזור השפתיים, ממש נגיעה. נשגב מבינתי למה קוראים לקטנים האלה, סביב העיניים, קמטי הבעה. אני עומדת מול הראי, מתבוננת בהם ותוהה מה היה לי כל כך חשוב להביע".
העשור השישי בחייה של אישה דווקא נודע כמועד לפורענות.
"ככה הוא ממותג. גיל הבלות, גיל המעבר, לא כיף בכלל. אפילו אני, אופטימית חסרת תקנה, מצאתי את עצמי במצבי רוח שלא הכרתי וברגעים של עצבים. אז החלטתי ליצור לו מיתוג חדש, בתור העשור שהעיר אותי מהשינה, למרות שהוא באמת בעייתי לשחקנית. את כבר לא הפרגית החתיכה ועוד לא קשישה עם מקל הליכה. לפני שנה וחצי, כשהוזמנתי לאודישן לסדרה 'אלף', שנכתבה בהשראת האירועים שנקשרו בשמו של הנשיא משה קצב, לרגע לא עלה בדעתי שמישהו מייעד לי תפקיד של בחורה שהוא נגע בה בניגוד לרצונה. הבנתי שאני מועמדת לתפקיד אשת הנשיא, שבסדרה נקראת שולה".
שמחת להיכנס לנעליה?
"מאוד. היא דמות מרתקת דווקא מפני שאף אחד לא יודע מה באמת עבר ועובר עליה. בתסריט הראשוני של יוצרי הסדרה – אברהם שלום לוי, תמר מרום ומויש גולדברג, שגם ביים – אשת הנשיא בכתה בלי סוף, בכל הזדמנות ובכל מצב, ובשיחות שניהלנו טענתי שאני מעדיפה לראות אותה פחות מייבבת ויותר שותקת מפני שהשתיקות הרועמות שלה אומרות המון.
4 צפייה בגלריה
הסדרה ''אלף''. ''עמולם לא קיבלתי מבול מחמאות כמו עכשיו''
(צילום: מתוך "אלף", באדיבות yes)
"אחת מהסצנות הקשות ביותר הייתה ביציאה מבית המשפט, כשאמו של הנשיא, שממשיכה לראות בו נסיך, זורקת אליה 'מי שלא מקבל אוכל בבית מחפש אוכל בחוץ, בפח הזבל'. גם על זה שולה מגיבה בדממה. המסר של הסדרה הוא שכל אישה עלולה להפוך לאלף, ולדעתי, גם אשת הנשיא היא אלף. ליבי יוצא אליה מפני שהיא קורבן של החינוך הפטריארכלי. כל המהות שלה תלויה בבעלה ובמשפחתה. למרות שהסדרה כבר ירדה, הקהל ממשיך לצפות בה והמבקרים ממשיכים לשבח אותה. ב-25 שנות הקריירה שלי לא קיבלתי מבול של מחמאות כמו עכשיו".
כשיולי, בתה הבכורה, הייתה בת ארבע, חשפה בנדק בסדרת הטלוויזיה "שש אמהות" את תהליך הפונדקאות שהוביל להולדתה. גלי, שנולדה בהודו, כבר הייתה כותרת בעמוד הראשון, ובנדק לא מתחרטת על שהכניסה את כל המדינה לרחמה. "זה היה סופר-חשוב. טיפולי פוריות, שרוב האנשים אפילו לא יודעים עד כמה הם שכיחים, סובלים עד היום מבורות ובושה. כבר אין בי צער על כך שלא חוויתי היריון ולידה, כנראה זו הייתה הדרך שבה היה עליי ללכת כדי להיות אמא, ואני שמחה על האפשרות לעזור לנשים אחרות, לעודד את השיח בנושא הזה, לגרום להן להרגיש שהן לא כישלון".
העובדה שהפכת למעין סמל של הפונדקאות בישראל עצרה את הקריירה שלך?
"אילו שאלת אותי אז, במהלך הטיפולים, הייתי אומרת לך ששום דבר לא נעצר ושהחיים נמשכים כרגיל, מפני שבאופן מסוים הם באמת נמשכו כרגיל. המשכנו לצאת ולבלות וחגגנו גם את הכישלונות כדי שהם לא יבלעו אותנו. זה מה ששמר אותנו שפויים. אבל במבט לאחור, ברור שהיה משהו שעצר את ההתפתחות הפנימית שלי כשחקנית. כאילו שהייתי חייבת לשמור משהו לעצמי, בתוך עצמי. גם האימהות וגם הבגרות הגילית עזרו לי להבשיל ולהיפתח. ואני רואה את זה עכשיו, בעקבות 'אלף'. שחקנים ובמאים שלא הייתי איתם בקשר מצלצלים להחמיא לי והסאבטקסט הוא 'לא ידענו שאת כזאת מוכשרת'. יש מלא אודישנים, וכבר לא מזמנים אותי למיון הראשון, ישר למאץ' עם מי שנבחר. במקום לחפש את השנים האבודות אני חוגגת ביג־טיים!"
בימים אלה היא משחקת בשלוש הצגות: "מועדון חברות", בתפקיד אם שכולה ("לצד הסצנות שגורמות לי לבכות על הבמה, ואני לא שחקנית שיודעת לבכות בקלות, זו הצגה מלאת צחוקים"); "העז, או מי זאת סילביה?" ("תפקיד חיי בתיאטרון"); ו"הקהל מתבקש לעמוד", סאטירה נוקבת על ה"ברודווייזציה" של טקסי יום הזיכרון, שבכתיבתה השתתף עידו קולטון, שלפני 13 שנה בנדק הייתה מורתו לתיאטרון בתיכון הרצוג בחולון. "כבר אז סימנתי אותו, ידעתי שהוא יגיע רחוק, זה קטע שמורה והאקס־תלמיד שלה נפגשים על הבמה. עידו גם דוחף אותי ליצור לעצמי, מתוך עצמי, אבל יש לי חרדת כתיבה. זה יהיה האתגר הבא שלי בעבודה עם הפסיכותרפיסטית המדהימה".
במקביל להוראה, כבר 21 שנה היא אוחזת בשרביט המדריכה והבמאית של חוג החובבים של מכון ויצמן שהקים אחיה, עדי נתן, פרופסור לפיזיקה בסטנפורד. "בחיים האמיתיים אני לא נמשכת לבימוי, אני מתה לשחק עוד דמויות עם בשר!"
בכל מוצ"ש היא צועדת לקפלן עם בתה גלי ועם דגל, וממכונית שחולפת צועקים לעברה "בוגדת, אנרכיסטית". לקיצוניות ולשנאה היא לא תתרגל לעולם. "אף פעם לא הסתרתי את דעותיי הליברליות, אבל זו ההפגנה הראשונה שמרימה אותי מהספה המטפורית. אני לא מבינה איך זה שכל נשות ישראל לא קמות כגוף אחד. גבירתי, החוקים שיעברו יפגעו גם בך וגם בבת שלך וגם בבן ההומו שלך".
את 26 שנות נישואיהם ("אנחנו ההוכחה ששני שחקנים יכולים לחיות תחת קורת גג אחת ואפילו בכיף") היא זוקפת לזכות התיאטרון. "היתרונות של המקצוע המשותף לא יסולאו בפז. אני מתייעצת איתו, אחרי שהוא ראה הצגה שלי יש בבית ניתוח סצנות, ושנינו עם הרגליים על האדמה. לא נרקיסיסטים, לא מלאים בעצמנו, ואני מרגישה שההצלחה הגדולה של דביר היא גם ההצלחה שלי. יש לי מניות. כשדביר הצטלם בלונדון לסרט 'גולדה' עם הלן מירן, באתי לבקר אותו והסתובבתי ברחובות עם ראש מורם, כאילו שאני משחקת לצידה. וגם ההומור, ובמיוחד ההומור העצמי, מציל אותנו. כשאחת הבנות מתחצפת אנחנו שואלים אותה: את יודעת כמה שילמנו עלייך? כמה רצינו אותך?"
יולי לומדת במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות בתל־אביב ("היא מאוד מוכשרת, אבל עוד לא החליטה אם תהיה שחקנית או עורכת דין"), וגלי (המכונה "הלוחשת לכלבים" מפני שהיא לא מסתפקת בשושה בנדק, כלבה מעורבת ש"אימצה אותם") הצטלמה עם אבא שלה לבנק. "יולי, שהצטלמה איתו בעבר, שאלה 'זהו, אני כבר גדולה מדי?' איזה מזל שהייתה לנו בבית עוד אחת, בדיוק בגיל המבוקש".
הפקה: מיכל עמר שוורץ, איפור ושיער: שלומית פדידה, סטיילינג: אלכס גדרון
