"הורים לא בוחרים את הילדים, הילדים בוחרים את ההורים", אומרת מנהלת סוכנות האימוץ לקבוצה של הורים מאמצים הפוקדת את המקום בסרטה של הבמאית היפנית, נעמי קאוואסה, "אימהות אמיתיות" (True Mothers), שנוגע בסוגיות שונות של הורות. ליתר דיוק אימהוּת, תקינה מול לא תקינה, ביולוגית מול מאמצת וממשית מול סימבולית. את כל זה הוא עושה במסגרת מלודרמטית שאינה נטולת שיאים, ובסופו, כמאמר הקלישאה, ספק אם תישאר עין יבשה באולם.
אימהות אמיתיות – טריילר
במרכז סרטה של קאוואסה זוג נשוי שאינו יכול להביא ילדים לעולם עקב בעיה אצל הגבר. לגמרי במקרה, ובסרט הזה המקריות משחקת תפקיד חשוב, הם נתקלים בכתבה בטלוויזיה המדווחת על סוכנות אימוץ, ומחליטים לבקר בה. הידיעה שישנם עוד זוגות במצבם מעודדת אותם להחליט על אימוץ, והם אכן זוכים בתינוק. הם גם פוגשים באימו הצעירה-מאוד ובהוריה, והאם מפקידה בידם מכתב המיועד לבנה ומבקשת מהם להקריאו בבוא העת.
באופן בלתי צפוי, הסרט עובר בהמשך לסיפורה של האם הביולוגית, נערה בת 14 (אג'ו מקיטה), שהרתה לנער שבו התאהבה. היא נשלחת על ידי הוריה, המתוארים בסרט כאטומים ולא תומכים במיוחד, למוסד המפעיל את סוכנות האימוץ, שבו מתגוררות הנשים הצעירות עד מועד הלידה, והוא ממוקם באי פסטורלי ליד הירושימה. אחרי הלידה היא לא מוצאת את מקומה בבית הוריה, מחפשת להיות קרוב לבנה, ומתחילה לעבוד בחלוקת עיתונים, שם היא פוגשת בצעירה המסובכת בחובות, אבודה כמוה. גם המפגש הזה, על פי מיטב מסורת המלודרמה, יתגלה כגורלי.
מה שעובד היטב בסרטה של קאוואסה, אחת היוצרות המרכזיות בקולנוע היפני העכשווי, זו ההיענות המוחלטת להיבטים המלודרמטיים. הסרט בקלות היה יכול להיות סוחטן דמעות הוליוודי משנות ה-40. הוא לא נרתע מרגש – גם לא ברמת הדימויים החזותיים שבהם מתעכבת המצלמה לא אחת על קרני שמש מנצנצות מבעד לענפי עץ, או יופיו של האי שבו שוכן מעון הנשים ההרות, המנוהל בידי דמות אימהית מרשימה. זהו סרט שכולו דימויים של אימהוּת, ואימא-טבע היא עוד אחד מהם.
- עוד ביקורות:
מה שעוד עובד בסרט זו התחושה שאיננו יודעים באמת לאן הוא לוקח אותנו. בתחילה נדמה כאילו לפנינו גרסה יפנית של המחזה המצליח "אלוהי הקטל" מאת יסמינה רזה, שאף עובד לקולנוע בידי רומן פולנסקי ב-2011. שם, כזכור, נפגשים שני זוגות הורים במטרה להסדיר קטטה שהתרחשה בין ילדיהם, אבל הפיוס המיוחל מתדרדר לשדה קטל בורגני. כאן, מוזמנים הוריו של הילד המאומץ אל הגן שבו הוא לומד אחרי שילד אחר טען שנפגע על ידו במגרש המשחקים. כאשר אימו הזועמת של הילד שנפגע מתקשרת כדי לתבוע התנצלות ופיצוי, מסרבת האם השנייה (הירומי נגסאקו) בתואנה שבנה מכחיש כל קשר למעשה, והשיחה מסתיימת בכעס וניתוק. אלא שמהנקודה הזו עוברת קאוואסה לתאר את המסע הארוך בדרך אל האימוץ – והאפקט של התקרית על ההורים נהיה ברור יותר. האם האלימות (לכאורה) שנקט ילדם היא תוצאה של מטען גנטי שירש מהוריו הביולוגיים? מהי המשמעות של גידול ילד שאינו שלך? ומה זה אומר, בעצם, שלך?
"אימהות אמיתיות" מבוסס על מותחן מאת סופרת המתח היפנית, מיזוקי צוג'ימורה. יסודות של מותחן אכן ניכרים גם בעיבוד הקולנועי, שבו צלצול טלפון מאיים נשמע בחלל הריק של בית המשפחה המאמצת אחרי שההורים המחויכים ובנם יוצאים לשגרת יומם, ומי שמציגה את עצמה כאם הביולוגית באה כדי לדרוש את בנה בחזרה, או כסף בתמורה לשתיקתה סביב היותו מאומץ. אבל סרטה של קאוואסה נמנע מלהפוך לסרט כזה. אין בו אימהות "רעות" מול "טובות", וגם אם ההבחנה בין אימהוּת ביולוגית ומאמצת לא נידונה בו במלוא מורכבותה – הסרט אף פעם אינו גולש אל מעבר לגבולות הסביר ואל הנצלנות הרגשית.
האם האישה הצעירה שמתייצבת בדירתם היא אכן האם הביולוגית, ואם כן – מדוע היא מבקשת לסחוט את הוריו המאמצים של בנה? איך אפשר להסביר טעות מהותית בדבריה? ומדוע קשה לזהות בה את הנערה השבורה שפגשנו בתחילת הסרט? האמת, מבלי לחשוף, תתברר בהמשך, וזה בדיוק מה שהופך את סרטה של קאוואסה למעין רשומון אמוציונלי, שבו מניעים ורגשות מקבלים לפתע משמעות חדשה, והפרטים מתגלים תוך שיטוט מעודן ויעיל בין זמנים ודמויות.
סרטה של קאוואסה לא עוסק בתלאות שעוברים בני זוג בדרך להגשמת חלומם להיות הורים (כפי שעשה, למשל, "בשורות טובות" של ארז תדמור). הוא גם לא מתענג בצורה נצלנית על גורלה המר של מי שנאלצה למסור את תינוקה לאימוץ. בתבונה, הסרט גם לא הופך את הילד הקטן למושא של מאבק רגשי בין שתי אימהות. נדמה כאילו הוא מבקש להעביר קשת רחבה של רגשות הקשורה במושג אימהוּת – נטישה, כמיהה, אושר, מימוש הורי, אשמה, הגנה ומסתורין. כל אלה נידונו, כמובן, באינספור סרטים קודמים, אבל ב"אימהות אמיתיות" הרגשות הללו מצטרפים לפסיפס יפהפה ומרגש. אני מעדיף את סרטה של קאוואסה על פני הזיוף והפלאשבקים המזויפים של "הבת האפלה" שמוקרן כעת על מסכינו, ועוסק אף הוא באותו נושא.
