"אנחנו גדודי אל-קסאם באים אליכם לתוך הישובים, אפילו לתל אביב ויפו, וחיפה וצפת ולוד ורמלה, ועכו והגליל ואפילו ירושלים ובכל מקום שאתם נמצאים בארץ שכבשתם מאיתנו ומאבות אבותינו…אני יודע היטב ומצר על כך שרבים בעולם רואים את הפלסטינים כרוצחים, אבל על העולם לשאול כמה תינוקות פלסטינים נרצחו בעזה, ולמה צה"ל תקף את בית החולים לתינוקות אל-נאסר…אנחנו הולכים לחטוף את החיילים שלכם כדי לשחרר את האסירים שלנו. אנחנו ואתם חיים על הארץ הזאת ואם תסתלקו חזרה למקומות שמהם באתם, לא נחטוף חיילים…אעזוב אתכם לחפש אותי. אולי תלכדו אותי, אבל אני אומר לכם שאני נשאר בפלסטין כדי לעלות חלל ואכנס לגן עדן. בסוף, אנו נחטוף מתי שנרצה ונפוצץ מתי שנרצה ונרצח מתי שנרצה ונדקור מתי שנרצה. הנוער שגדל במסגדים לומד לשאוף להיות שאהידים. מה אפשר לעשות לנער שרוצה למות?".
מתוך "עימאד עקל"
הדברים המזעזעים הללו אינם ציטוטים מצוואתו האחרונה של יחיא סינוואר, או מתוך איגרת ששיגר איסמעיל הנייה לבנימין נתניהו וממשלתו לפני שהתאחד עם בוראו. את נאום התוכחה הזה חיבר בכיר החמאס מחמוד א-זהאר כבר לפני עשור וחצי כמונולוג דרמטי לצילומי סצנה קולנועית. הרופא רב-הפעלים, שנמנה על מייסדי ארגון הטרור וכיהן בעבר כשר החוץ והדובר שלו, הרשה לעצמו להתנסות גם בכתיבה כתסריטאי. היום, בגיל 79, כשהוא מחוץ לעניינים וסובל מדמנציה, סביר להניח שא-זאהר לא זוכר את ההרפתקה היצירתית שלו. לבטח לא זוכר אותה לטובה. הדרמה הביוגרפית "עימאד עקל" מ-2009 היא ההפקה הקולנועית העלילתית הראשונה שארגון הטרור העזתי הוציא מתוכו מאז ומעולם. הסרט הנחות הזה נגוז ונשכח. איכשהו הצלחנו לאתר עותק נדיר בפינות האפלות של הרשת, ואחרי צפייה לא פשוטה מסתבר שאפשר ללמוד ממנו לא מעט גם בעת הזאת. לא רק על חמאס, אלא גם על הדרך שבו הוא רואה אותנו הישראלים ומנהיגינו - אז ועכשיו.
היוזמה היצירתית של א-זהאר נתמכה על ידי חבריו בהנהגת החמאס ובשיתוף ערוץ הטלוויזיה שלו, אל-אקצה. שר הפנים פתחי חאמד איפשר מימון בתקציב של כ-120 אלף דולר. הצילומים בהובלת הבמאי מאג'ד ג'נדייה נערכו בקרבת חאן יונס על חורבות התנחלות גני טל, והעבודה על הסרט הושלמה לקראת קיץ 2009, שבו נערכה הקרנת הבכורה בעזה שזכתה לתשואות בקרב הקהל המקומי - ועוררה ציפיות שאפתניות במיוחד בקרב היוצרים. ג'נדייה אף ניבא שהסרט יוקרן בפסטיבל קאן, מה שכמובן לא קרה. "עימאד עקל" הופץ בעותקי DVD ומאז נעלם. החלומות של היוצרים המקומיים לייסד את "חמאס-ווד" נמוגו גם הם. תוכנית להפיק סדרת טלוויזיה על חייו של שייח' אחמד יאסין בוטלה, וג'נדייה, שהחל ב-2013 בצילומי טרילוגיה על פרשת חטיפת גלעד שליט, לא הצליח להשלימם לאחר שהלך לעולמו בגיל 50 ארבע שנים לאחר מכן.
הסרט "עימאד עקל" מתמסר כל כולו לחייו - ולא פחות מכך, למותו - של רב-המרצחים אשר חוסל בנובמבר 1993 במבצע סיכול ממוקד של מסתערבים מיחידת שמשון, אשר חתמה מרדף מתמשך בן שנתיים. עקל היה בן 22 בלבד במותו, אך חייו הקצרים היו סוערים וג'נדייה ניסה לכנסם לאורך שעתיים וחצי, בהתאם לתסריט של א-זהאר, ולא בהצלחה רבה. העלילה מלווה את דמות הלוחם המחבל שבמרכזה מילדותו בשכונת ג'באלייה ועד לבגרותו כמנהיג כנופיית עז א-דין אל קסאם של החמאס, אותה הוביל אותה לסדרה של פיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל ומתנחלים ברצועת עזה. דמויות מפתח מסביבתו הקרובה, בני משפחה, חברים ושותפים לדרך מקבלים מקום של כבוד לצדו על המסך כשהם מסתתרים מכוחות הכיבוש בבית או במנהרה, או כשהם יוצאים לשטח למבצעי עוקץ הרפתקניים.
עקל, בגילומו של אחד בשם ערפאת באלושה, מוצג כגיבור מיתי. הוא גבר צעיר וכריזמטי שמצליח פעם אחר פעם לחדור את מערכי ההגנה של האויב ולגבות מחיר דמים מישראל, ולהתחמק שוב ושוב מצה"ל והשב"כ שמרכזים מאמצים ברדיפתו ויוצאים בידיים ריקות פעם אחר פעם. כמו בכל הפקת "גיבורי-על", גם פה יש נבלים רבי-עוצמה, מושחתים וחסרי רחמים, אך חסרי אונים מול ההתנגדות בשטח. הסרט מקצה לא מעט מקום להצגת חיילים במדים כשהם בשטח עם רובים שלופים ומאיימים על תושבים תמימים. חלקם יופיעו על כוונת הקלצ'ניקוב של עקל כשהוא תוקף אותם. על כוונת המצלמה של ג'נדייה אלו הם ראש הממשלה יצחק רבין, וחברי המטה הכללי של צה"ל בראשות אהוד ברק, אלוף פיקוד דרום יום טוב סמיה ואחרים שמקבלים את קדמת הבמה. הם מוצגים ככסילים היסטריים, חסרי-תושייה ואובדי-עצות מול המחבל החמקן "בעל תשע הנשמות".
שחזורי הדיונים בלשכת ראש הממשלה בירושלים, או בחדרי המבצעים של המטכ"ל או בבסיסי צה"ל מופיעים כאתנחתא קומית לאורך הסרט, וראוי לציין את המאמצים לקיים אותם בעברית - רצוצה במיוחד - לשם האותנטיות. א-זהאר צייד את עקל במונולוגים לוחמניים מלאי השראה וטעונים באדרנלין, טסטוסטרון ו"אללה אכבר". אבל הגיבור הזה לא רק מדבר, הוא גם עושה - כפי שאפשר להתרשם בסצנות האקשן הדלות שמתחילות בהסתערות אדירה עם ירי באוטומט, ומסתיימות בהרוגים ישראלים - רגעים שהיו עלולים לזעזע לולא הדם המזויף שהוברש בגסות על פניהם וגפיהם של החיילים המתים, וההופעה העלובה של השחקנים שמגלמים אותם, אפילו כגופות. ואילו כשמדובר ברבין וראשי צה"ל, מוצגת בפנינו קריקטורה של מנהיגים חסרי-תושייה ואובדי-עצות, היסטריים ומגוחכים. מסתבר שגם לפלסטינים מותר ללגלג עלינו הישראלים, בדרך כלל בליווי תופים ברקע. כל כך הרבה תופים יש בסרט, לצורך העצמת המתח במהלך סצנה דרמטית או לחילופין כדי לסמן פאנצ' של בדיחה.
הבדיחה הראשונה מגיעה בתחילת הסרט והיא על חשבונו של יום טוב סמיה שנתקל לראשונה בעימאד הנער בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כשהוא מסייר בג'באליה ומציק לנשים וילדים בסמוך לסניף אונרווה המקומי. הוא בועט בעימאד שמתריס מולו, ויורה בכד מים שנושאת על ראשה אישה מקומית. בתגובה חבורת ילדים צצה מאחת הסמטאות ומטר אבנים משוגר לעברו של הקצין הבכיר שנפגע בראשו ונמלט על נפשו עם הג'יפ. "הכי מסוכן זה הילדים שזורקים אבנים מטווח קרוב ובאופן מפתיע", הוא מתרץ בשיחת טלפון. בעוד שאנו חוזים בהנהגת חמאס מתכנסת בראשות שייח' אחמד יאסין כדי להתפלל, לדון בסיוע לנזקקים ובמימון הלוויות השאהידים, בצד הישראלי הכופרים מתכנסים כדי לרקום מזימות ולגייס משת"פים שיבגדו בעמם. מלאי ביטחון עצמי, קציני צה"ל בטוחים ביכולתם לדכא כל התנגדות עממית באמצעות מודיעין אפקטיבי ומדיניות קשה של "לשבור להם את העצמות" שהכתיב רבין כשר ביטחון באותה התקופה.
שנים לאחר מכן כראש ממשלה, רבין הוא מקור לחוכא ואיטלולא בשם אללה. "שחקן" בשם מוחמד אבו אל-ראס מגלם אותו, למרות שהוא דומה יותר לשמעון פרס, וגם נשמע כמוהו בעברית הכבדה שבפיו. מול עקל בן ה-22 שצובר תאוצה כמנהיג שטח נערץ, רבין, אותו מכנה המחבל הצעיר "רבין הזקן", מוצג כפוליטיקאי בהתקף זעם שאיבד אמון בהנהגתו הצבאית. הוא נפגש שוב ושוב עם הרמטכ"ל אהוד ברק בגילומו המוצלח יחסית של אחד בשם סעדי אל-עטר (פלוס פלולה), סמיה וסא"ל מאיר מינץ ונוזף בהם כחדלי-אישים. הוא קובע שוב ושוב שהפיגועים החוזרים ונשנים שמבצעים אנשי חמאס בחיילים והמתנחלים בשטחים פוגעים במורל של צה"ל ושאנשים מסרבים להתגייס לשירות ברצועת עזה שנתפסת כגיהנום עלי אדמות בגלל פעילות חמאס, אפילו יותר מדרום לבנון. והכל בגלל עימאד עקל. המצוד אחריו ואחר אחיו מאהר מתגבר ומובל על ידי איש השב"כ הסדיסט המכונה אבו-עלי, שהבמאי ג'נדייה מתכבד בגילומו, והוא הנבל הנכלולי והנבזי ביותר. גם כלפי חבריו הישראלים.
אובדן העשתונות בצד הישראלי נועד לשעשע אבל גם לבטא את תפיסתו האסטרטגית של החמאס ולפיכך יש להמשיך ולהילחם ולהפעיל לחץ באמצעות טרור עד למיגור החזון הציוני כולו. המתכון התוקפני הזה כמובן מצליח על המסך, כפי שאנו נוכחים לגלות בעקבות סדרת פיגועים קשים. ניסיון החטיפה של החייל אלון קרוואני על ידי מוחמד דף ב-1992 (קרוואני מוצג בסרט כמו תואם גלעד שליט, כשהוא חובש משקפיים ומגמגם במפגש עם עקל במנהרה בעזה), רצח של מתפללים בישיבה בחברון, ובמיוחד אירוע נועז בינואר 1993, שבמהלכו פלסטיני דוקר למוות את מפעיל השב"כ שלו, חיים נחמני, מוציאים את ההנהגה הישראלית מדעתה.
מתוך "עימאד עקל"
רבין מזמן ברק ללשכתו ונוזף בו בעודו פושט את עניבתו כאקט דרמטי של תסכול. "האומץ של תנועת חמאס בבחירת המקומות לפיגועים ותכנון לתקריות ישירות עם כוחותינו הבטחוניים", הוא צועק בעברית רצוצה, "אני השתתפתי בכל המלחמות שלחמה ישראל מאז שנת 48' ועד עכשיו. בכל המלחמות היינו תמיד התוקפים. אבל מה שקורה עכשיו זה שחמאס תוקפים אותנו בלי שנגיב על זה". התירוצים וההסברים של ברק לא מספקים אותו. "ברק, אני רוצה פתרון מיד", הוא מטיח ברמטכ"ל שלו. מכיוון שמערכת הביטחון אינה מצליחה לשים ידיה על עקל, הפתרונות שמוצעים הם עונשים קולקטיביים, כמו סגרים ומחסומים. במקביל אבו-עלי פונה לגיוס משת"פים שיחדרו לחמאס, וכאלה מושחתים לא חסר בתמורה כספית נדיבה. אבל למרות הכל, עקל ממשיך בשלו. עוקץ ובורח, וגורם כמעט לבדו לתבהלה בשורות צה"ל כאילו היה רוח רפאים. כפי שמדווח סמיה למטכ"ל: "חייל שירה לעבר עקל ופספס סובל מהתמוטטות עצבים ויש לו סיוטים בגללו".
לפי הסרט, עקל היה המקור לסיוטים לא רק של החיילים הפשוטים אלא גם של ההנהגה הצבאית, ומנגד היווה התגשמות חלומם הלאומי של הפלסטינים. ההתפתחויות הללו מניעות את רבין לקבל החלטה על גירוש הנהגת חמאס לדרום לבנון, לכאורה כדי להקל על הקצינים הבכירים אובדי-העצות שלו, ובראש ובראשונה על מנת לפרק את מעטפת התמיכה של עקל מתוך ארגון הטרור. בפועל, הגירוש בוצע בתגובה לדצח השוטר נסים טולדנו בדצמבר 1992. זה לא מסתדר בהתאם לרצף האירועים בסרט כפי שא-זהאר יודע בעצמו, כמי שנמנה על המגורשים (וכן עבד אל-עזיז רנטיסי ואיסמעיל הנייה), אבל למה להרוס את העלילה הדרמטית עם עובדות מההיסטוריה המתוארכת? היוצרים כן טורחים להזכיר את שמם של חללי צה"ל, חגי עמית, שלום צברי ויהודה זמיר שנהרגו באותה התקופה מאש חוליית מחבלים בעודם נוסעים בכביש עוקף בעזה.
מתוך "עימאד עקל"
האירועים הללו מוכיחים שגירוש הנהגת חמאס לא עבד וגדודי אל-קסאם ממשיכים בפעילותם בשטח ואף מגבירים אותה, לאכזבת ההנהגה הישראלית שמצויה בשלב זה בהתקף חרדה בעוד הלחץ הציבורי והתקשורתי גובר. "זוהי מלחמה רצינית", קובע רבין. "זו מלחמה שיש בה אומץ-לב לא רגיל", מסביר ברק ומתריע על עלייה ברמת הסרבנות בצה"ל כתוצאה מכך. בלית ברירה מודה רבין בכישלון מערכת הביטחון וקובע כי "חייבים פתרון מדיני". העמדה הפוליטית והתמונה הגדולה שמציג סרט התעמולה הזה ברורה: רוח ההתנגדות של חמאס, והמימוש המעשי שלה על ידי לוחמיה, היא זו שהניעה את רבין וממשלתו לפנות לתהליך מדיני ולהתחיל משא ומתן עם הנהגת אש"ף באוסלו.
הסרט מציג את יוזמת השלום כמצג שווא שמאחוריו תמרון מילוט של ישראל מעזה. רבין נפגש עם חיילים בבסיס צה"ל ומאזין לחששות שלהם (אחד מהם מספר כיצד ישב במסעדה ונבהל כי הרגיש שמישהו נע מאחורי גבו ומיד חשב שמדובר בעימאד עקל, וגילה שמדובר בסך הכל במלצר), ואז הוא מגלה להם כי בכוונתו לצאת לאוסלו לחתום על הסכם שלום: "זה הישג פוליטי מול העולם, אבל האמת היא שאנחנו בפני בעיות קשות בעזה, ובפני מכות חזקות מאוד. אני מקווה שנמצא פתרון לפני היציאה". אבל פתרון לא נמצא, ומיד לאחר מכן מתואר מבצע חטיפת אוטובוס קו 25 של אגד בירושלים ביולי 1993. עקל עצמו ומאיים על הציבור הישראלי ועל רבין באופן אישי דרך מצלמות הטלוויזיה כשהוא רעול-פנים. בנאום התוכחה הנ"ל הוא נשבע לסכל את תרמית אוסלו או כל יוזמת שלום ולהמשיך בג'יהאד עד יום מותו ואחריו.
מתוך "עימאד עקל"
מתוך "עימאד עקל"
בשלב זה, לקראת סופו של "עימאד עקל", העלילה מתרכזת במאמצים האדירים שמשקיעים בצה"ל ובשב"כ ללכוד את הגיבור באמצעות לחץ על בני משפחתו ומקורביו. הם נותרים נאמנים לו בכל מחיר, אולם אבו-עלי מצליח לפתות ברנש עזתי תאב-בצע להסתנן למעגל הקרוב של היעד. באמצעות לחצני מצוקה שנתפרו במכנסיו, הוא מזעיק את המפעיל שלו ואת יחידת שמשון שפושטת על בית המסתור של עקל, ואחרי קרב עז ותוך הקרבה עצמית, הוא נורה למוות. זוהי כמובן סיבה לחגיגה עבור הממשלה הישראלית ואבו-עלי באופן אישי. מנגד, הציבור הפלסטיני כולו מתאחד באבל על האובדן של הגיבור הלאומי שהפך לשאהיד. אך רוחו ממשיכה לחיות בקרב נאמניו, והתגובה ההולמת מגיעה זמן קצר לאחר מכן בהתנקשות בסא"ל מאיר מינץ, קצין המבצעים המיוחדים באוגדת עזה. זוהי לא רק נקמה אלא גם ביטוי של שליחות והמשך ההתנגדות העממית האלימה, יהא אשר יהא.
מתוך "עימאד עקל"
על אף ש"עימאד עקל" יצא ב-2009 ושעלילתו מתרחשת ברובה בתחילת שנות ה-90 בצל תהליך אוסלו, יותר מעשור לפני הנסיגה מהרצועה, אפשר למצוא בסרט את כל הסממנים המוכרים לנו מימים אלה: פסוקים מהקוראן, חזון הג'יהאד ופעילי חמאס שנשבעים לממש אותו. יש בו מארבים ופיגועים, חיילי צה"ל וסוכני שב"כ חיים ומתים. יש קלצ'ניקובים, מטעני נפץ ואפילו מנהרות וחטופים שמוסתרים בתוכן. יש בו אזכורים לשייח' יאסין מהצד הפלסטיני, רבין וברק מהצעד הישראלי. שמו של בנימין נתניהו לא מופיע, גם לא שמותיהם של סינוואר והנייה, וא-זהאר נוכח בסרט רק ברוחו. הבמה כולה נשמרת לגיבור הלאומי הנערץ וממשיכי דרכו שמעדכנים את הנרטיב ההיסטורי של החמאס בהתאם למורשת הטרוריסטים של עקל, שנותרה שרירה וקיימת עד היום. וכנראה שזה פחות משנה אם חיסלנו אותו, את מחליפו מוחמד דף או את מחליפו של זה.
אלו לקחים שנועדו לחברי הדרג המדיני והצבאי, אבל מה הקולנוע הישראלי וחובביו יכולים לקחת מהסרט שיש בו שלל מסרים שאנחנו מכירים מנאומי חמאס וגם במהדורות החדשות - אבל יש בו אפס איכות, יצירתיות ומודעות עצמית? בימים אלה, כששרים וחברי כנסת קוראים להפסיק את התמיכה הציבורית בסרטים של במאים מקומיים ש"משמיצים את המדינה כדי לזכות בפסטיבלים זרים", ודורשים להקצות את המשאבים להפקות שמהללות מיתוסים של גבורה מתוצרת כחול-לבן, שווה להפנות מבט לשכנים בעזה ולהפנים: כך בדיוק נראים סרטים מהסוג הזה. ביוגרפיות הרואיות על גיבורים לאומיים שמהללים את צדקת הדרך ונועדו להכשיר את האמונה בה, בלי ביקורת או הרהורים מורכבים מדי. אפשר ללגלג על היצירה הקולנועית הנחותה שאנשי החמאס הפיקו על סמך המיתולוגיה ההירואית שלהם. ממש לא בטוח שהנרטיב הלאומי שלנו יצמיח סרטים הרבה יותר טובים.
