בהלוויה של נעמי שמר נכנסו המשתתפים לבית העלמין רק עם צמיד על היד בגלל סידורי האבטחה. בשמיים חג מסוק ובכל פינה עמדו אנשי שב"כ. ראש הממשלה דאז אריאל שרון הגיע לחלוק כבוד אחרון. בני המשפחה נשלפו ברגע אחד מפרידה אינטימית מהאם הגדולה לאירוע המוני ומתועד שהופקע מהם.
"בבית החולים, ברגעים האחרונים, הרגשתי שזה כמו רחם הפוך. במקום ללוות לידה, אני מלווה את האישה הכי יקרה לי לעולם הבא", מתאר היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של שמר. "המעבר מהאינטימיות הזאת לאירוע הציבורי שנקרא הלוויה פתח לי את הלב כמו ריצ'רץ'. לא הייתי מוכן לזה. אבל אני זוכר בבירור תמונה אחת שנכנסה לי ללב: כשההמון התפזר עלינו למועדון בכנרת, ושם, מכל האנשים, אפי איתם (יו"ר המפד"ל בזמנו) ואשתו לקחו שני כיסאות פלסטיק וישבו ליד אבא שלי אולי שעה. הם לא עזבו אותו. כשהם הלכו שאלתי אותו מה זה היה, הם לא היו חברים קרובים של המשפחה. הוא אמר, "נכון, הם לא מעגל קרוב, אבל הם דתיים והם קראו בתלמוד שאין אישה מתה אלא על בעלה. הם יודעים מי כאן האבל האמיתי". זה תפס אותי מאוד חזק. גם המעשה שלהם וגם זה שאבא שלי, החילוני, כל כך בקיא בתלמוד וידע לשלוף את ציטוט המדויק על האבל של גבר על אשתו. הבקיאות של אמי בתרבות היהודית הייתה ידועה, אבל אבי היה בקיא לא פחות ממנה. בבית הוריי דיברו יהודית למרות שמדובר בבית חילוני, והרגשתי שמשהו מאוד-מאוד חזק לא עבר אליי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הורוביץ, מוזיקאי ויוצר, החליט לקחת את התובנה הפנימית העמוקה הזאת ובמקום לתרגם אותה לשיר רוק של ארבע דקות - להפוך אותה לספר פרוזה. כך נולד "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג" (הוצאת "ידיעות ספרים"), ספר הביכורים של הורוביץ, המתאר את סצנת הרוק התל-אביבית בראשית שנות אלפיים. גיבור הספר הוא כפיר הלוי, סולן להקת הגולם מפראג ויתום ממלחמת יום הכיפורים וגם בן זוגה של נירית ברנד - דתל"שית מההתנחלות תקוע. אפשר למצא שם את כל המרכיבים שמסעירים את ישראל היום: תל אביב, הקיבוצים וההתנחלויות, דתיים-חילונים, שואה והייטק, מדינה יהודית וערכי המשפחה. לצד הספר יצאו גם 13 שירים באלבום מיוחד, כולם מניעים את העלילה ומככבים בה. הורוביץ, שהוא קצת כפיר הלוי, יעלה את מופע ההשקה של האלבום ב-5.7 ב"גריי" בתל אביב.
"כפיר נכנס לי מתחת לעור. אני כל כך מזדהה איתו שאימצתי את הטיקים שלו ביד, שהמצאתי לו כדמות. ההתבוננות דרכו על העולם גרמה לי לייצר שירים שהם שלו כמו שהם שלי - והבנתי שהספר הזה צריך לבוא עם אלבום. יש בספר הרבה מוטיבים אוטוביוגרפיים. למשל השיר 'בלוז מברשת השיניים', הלהיט של להקת הגולם מפראג, הוא בכלל שיר שכתבתי לפני 30 שנה, בתקופת הרווקות שלי. לא הכנסתי אותו לאלבום הראשון כי היה לי את 'יאללה ביי' והרגשתי שיחד זה יותר מדי. גם הסיפור על הוואן שהלהקה משפצת בעצמה אמיתי לגמרי. כשיצא 'רנה' הוא היה מיד להיט גדול, אבל הייתה גם האינתיפאדה השנייה. בחברת התקליטים אמרו שזה לא זמן להופעות, אבל אני חשבתי אחרת וקניתי ואן שהסתובבנו איתו בכל הארץ".
"באוניברסיטת תל אביב עשו סקר בקרב הסגל אם האוניברסיטה צריכה להיות מעורבת בהפגנות. 68 הצביעו בעד ושניים נמנעו. אלו תוצאות של בחירות בסוריה, לא של אקדמיה. מבחינתי זה דבר שצריך להדליק נורה אדומה לכולנו"
יש עוד סיפורים כאלה?
"אפילו ההרפתקה של כפיר בחברת הייטק, בגלל המצב הכלכלי, שאובה מהמציאות. לאמא שלי העולם פרס שטיח אדום ממש מההתחלה, אבל אבא שלי (מרדכי הורוביץ - עו"ד וסופר) החזיק בעבודה רגילה ויצר בלילות. אני חייב לו את היכולת שלי לשרוד בעולם התרבות, להיות אדם יוצר אבל מקורקע. אז גם לי היה סיבוב בהייטק. בתקופה שאחרי 'רנה' הייתי צריך כסף והלכתי לראיון בחברת סטארט-אפ שהתעסקה במוזיקה. ישבתי מול אנשים בני 20 וקצת שמרוויחים פי שניים מההורים שלהם, והם שאלו מה להם ולאדם כמוני. הם רצו לייצר מוצר מצליח. ראיתי שזה לא הולך לקרות, אבל הייתי חייב כסף, אז אמרתי להם: 'אתם מנסים ליצור להיט. היחיד בחדר שעשה את זה זה אני'. וככה יצאתי עם משכורת חבל על הזמן ופיאט פונטו. מינו אותי להיות מנהל המוצר. חבל שלא היה לי מושג קלוש איך לנהל את זה. אמנם הייתי מאוד נחרץ בהוראות שלי, שלא ירגישו שאני מזייף, אבל בתוך שנה הם נסגרו והחזרתי את הפונטו".
הורוביץ חי בצפון תל אביב, מחזיק בדעות ימניות, ובין ההופעות מעביר שיעורי מוזיקה ב"רימון" ו"מזמור". על המחאה נגד המהפכה המשפטית, יש לו דעה ברורה. "אני חלק מעולם התרבות ובימים כתיקונם זה עולם שמתעסק המון באסתטיקה. אני מעריך את מי שייצר שיר נהדר או הפיק יצירה נהדרת גם אם הוא לא חושב כמוני, ואני מרגיש שזה הדדי. אבל יש עניין עם מונוליטיות. באוניברסיטת תל אביב עשו סקר בקרב הסגל אם האוניברסיטה צריכה להיות מעורבת בהפגנות. 68 הצביעו בעד ושניים נמנעו. אלו תוצאות של בחירות בסוריה, לא של אקדמיה. מבחינתי זה דבר שצריך להדליק נורה אדומה לכולנו. במקום כמו שלנו צריך את שתי ההשקפות - גם של הימין וגם של השמאל. אני רואה את המפגינים, והפחד הוא אמיתי. אחותי מפגינה, המשפחה שלי חצויה, ואני מאוד מכבד כל אזרח שיוצא לרחוב על מה שחשוב לו, בסוף אלו אנשים שחרדים למדינה. אבל אני חושש שזה פחד שמגשים את עצמו".
מה זאת אומרת?
"כציוני אני מתנגד למשל לתמיכה של המדינה במוסדות שלא מלמדים ליבה - אם המרכז הציוני היה מוביל את המדינה אז לא היה ממה לפחד כי הרוב הוא ליברלי. אבל עכשיו הגענו למצב של זרימה לקצוות. אנחנו פוחדים שלא תהיה דמוקרטיה ולכן אנחנו מחרימים את אלו שאנחנו פוחדים מהם, אבל כך נוצר מצב אבסורדי שבמסגרתו הרוב הליברלי לא בא לידי ביטוי".
אתה חושש שיחרימו אותך משמאל?
"אני אישית לא הולך להפגנות כי אני חושב וכותב שצריך לתקן את מערכת המשפט בהסכמה, אבל לא מזמן בוגי יעלון מסר לי ד"ש, הוא מקריא את 'רקפות בין הסלעים' בהפגנות. מסרתי ד"ש בחזרה. היצירה שלי היא של כולם, לא רק של מי שאני מסכים איתו פוליטית. דעתי העניינית בסיפור המשפטי היא שבית המשפט צריך לשקף הרבה יותר את החברה. להזכיר יותר את מה שאני רואה במחלקה של גבעתי. מבחינת הגיוון - זה קריטי. מבחינת העצמאות - חובה לשמור על העצמאות".
איפה אתה מוצא את עצמך היום מול הכאוס הישראלי?
"מה שאנחנו רואים היום ברחוב מאוד קשור לליבו של הספר - וזו קריסת האופציה של יהדות כתרבות. החילוניים מהסוג שהקים את המדינה רצו שהעולם היהודי על כל רבדיו יהיה הדשן של החברה הישראלית, שמשם תצמח תרבות, אבל אין פה דור המשך. חילוניות שתוקפת כל אופציה יהודית היא אוטואימונית. החילוניות שאני רוצה להיות חלק ממנה היא זרם ביהדות. מבחינתי הציונות היא יהדות מעשית. בסוף, אחרי הדור של אמא שלי יש את אהוד בנאי ומאיר אריאל מבחינת יצירה עברית מרובדת - ושניהם התקרבו לדת. אין כמעט חילונים שממשיכים את זה. לי זה כואב".
הספר מפלרטט בהרבה מובנים עם הציונות הדתית. היום בממשלה אנחנו פוגשים את הצד הכי קיצוני שלה.
"אני וג'קי לוי מופיעים יחד כבר 18 שנה בכל הארץ וזה גם גרם לי לראות את המגזר הדתי אחרת. יש בו שני צדדים מתנגשים. צד אחד ראיתי בהופעה בבית אל. נכנסתי לבית ספר חשוך והצצתי בכיתות. ראיתי שבלוח מודעות יש שלט על תחרות שירים - 'ילדי בית אל כותבים שיר לשלום'. אם אתה תל-אביבי שמה שהוא מכיר זו המתנחלת עם הדובון והעוזי מ'ארץ נהדרת' - בחיים לא תיתקל בזה. אפשר להתווכח אם היישוב בית אל מסייע לשלום או לא, אבל השאיפה לשלום שמנחילים אותה מגיל ילדות בכזו שכנות לרמאללה זה משהו שצריך לראות בעיניים. מצד שני, הגעתי להופיע בקדומים לכבוד 40 שנה ליישוב. הפסנתר היה בצד וקלטתי שיש שני גושי כיסאות - לגברים ולנשים. ביקשתי מרכזת התרבות שאני אשב בצד של הנשים, ליד הפסנתר. ואז היא הסתכלה ואמרה לי בכנות, 'אני שונאת את ההפרדה הזאת. הכי קיצוניים רוצים את זה והם מיעוט, אבל מיישרים קו לפיהם'. וזה עוד שיעור על מה שקורה למגזר".
אתה מלמד היום גם ב"רימון" וגם ב"מזמור". מה ההבדלים?
"מזמור זה רימון עם כיפה. מיועד ליוצרים וליוצרות דתיים. בבתי הספר האלו אני רואה את הדיכוטומיה הנוראית שקרתה לנו. נעמי שמר זה באך והתנ"ך - חיבור של תרבות כללית עם תרבות עברית. ב'רימון' אני לא רואה אנשים שיודעים איך נראה דף גמרא, והיכולת לעמוד על כתפי ענקים של התרבות העברית לא ממש נוכחת. לא מכירים אותם. אבל מצד שני מכירים את ענקי המוזיקה של העולם - כמו סטיבי וונדר, שמבחינתי זה חובה. ב'מזמור' זה ההפך - יש להם המון מה להגיד ברבדים של תרבות עברית, אבל את סטיבי וונדר לא מכירים. זו טרגדיה. לפני כמה שנים הייתי באספת מורים של תחילת שנה ב'רימון'. יהודית רביץ הענקית, שגדלתי עליה, קמה ואמרה, 'אנחנו צריכים להקים פה מחלקה לכתיבה באנגלית. הכתיבה בעברית כבר שייכת לדור שלי. לישראל של פעם. הדור הצעיר כותב באנגלית'. זה היה ממש כואב לשמוע את זה, וזה הרגע שבו החלטתי להקים את אפליקציית המוזיקה הישראלית 'שירי'. מסע שלקח לי ארבע שנים שבסופו היא שידרה מגוון עצום של שירים עבריים במשך שנה. המיזם נסגר בגלל משבר התקציב וחילופי הממשלה".
אתה מרגיש שהרצון להוריש את השפה היהודית-חילונית לדור הבא עובד לך כאבא?
"יש לי שלושה ילדים, ואם אתה ילד חילוני בחינוך הממלכתי זה עניין של פוקס. אז ניר, הגדול שלי - פחות בעניין. הוא עושה מוזיקה. הבת שלי יותר מתעניינת, ועם הקטן זה בעבודה. ניר מוזיקאי מדהים. הוא כבר תקופה בנשוויל. יש לו יכולת לקחת את הגיטרה בס והיא תהיה צור משענתו בעולם. תמיד ירצו אותו והוא מדבר שפה בינלאומית. כשביקרתי אותו שם ראיתי איך הוא מתחיל להרגיש דווקא משם את העוצמה של היצירה הישראלית. יש לו איזה געגוע. הוא עבד פה כמפיק עם אמנים נהדרים, אבל דווקא באמריקה הוא מבין שיש הרבה מה להגיד בישראל".
מה התפקיד של אנשי תרבות ברגע הזה לדעתך?
"הדבר שקורה עכשיו הוא באמת טרגדיה וזה התפקיד שלנו לייצר את המרחב שבו אנחנו לא מתוקים ונחמדים ומוותרים על דעתנו, אלא מסוגלים לנסח אותה כך שאפשר בכלל לנהל מחלוקת. אני בטוח שאסתר חיות לא רוצה להביא את סוף הציונות ויריב לוין לא רוצה דיקטטורה. שניהם רוצים את טובת המפעל. אבל הוויכוח הגיע למלחמת דת. בעיניי יש פה סיפור הרבה יותר גדול מהרפורמה. הציונות זה ניסוי בבני אדם. מנסים לכונן מדינה לא מוסלמית במרחב מוסלמי. בלבנון זה לא הצליח ואנחנו כן רוצים להצליח. ובכל ניסוי יש מבחנה ומבחנת ביקורת. וזה התפקיד של הימין והשמאל. זה התפקיד של התרבות - לתת מקום לכולם. גדלתי בבית שיש בו מקום לבני קצובר ולעמוס קינן. ואני מתגעגע לבית הזה".
פורסם לראשונה: 07:59, 09.06.23
