ניצוצות היצירה ביצבצו אצל ליאורי עידן – אימפריה של ספרים, הצגות ושירים שעוסקים במניעת אלימות ובתקשורת מקרבת – כשהייתה אמא לשלושה ילדים קטנים. כל ערב היא השכיבה אותם לישון עם סיפורים שצצו במוחה הקודח, וכל ערב נאלצה לאכזב את מי שביקש לשמוע שוב את הסיפור של אמש, שכבר פרח מזיכרונה. כשנטע, אחת מבנותיה, אמרה לה: "אמא, את חייבת לכתוב כדי שלא תשכחי", היא המציאה את המשפט שכולנו כבר מכירים "סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בום! סלוגן נולד!
"כן, אבל לא חוויתי את זה ככה. עוד לא דימיינתי את עצמי כיוצרת. בסך הכל הייתי אמא פעילה שרצתה להרדים את הילדים ולסגור את היום. כיוון שנולדתי עם גיטרה ביד ויש לי רגישות למקצב של המילים, חלק גדול מההיגדים שיצרתי נכתבים בתוכי עם מקצב פנימי. ככה נולדו 'חוק הוא חוק אותו אסור למחוק', 'מי ששומר על החוקים מנצח במשחקים' וכמובן 'סבלנות'. לא ידעתי שהמקצב הזה יעשה סדר פנימי בראשיהם של ילדים עם הפרעות קשב. מאז, בכל פעם שמשתמשים בפתגם הזה לצורך מסחרי, עליי להסתייע בעורך דין כדי להוכיח שהוא שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל עכשיו, כשעידן בת 64, נשואה בשנית וסבתא לשלושה, אפילו הסבלנות המפורסמת שלה הגיעה לקיצה. "במשך שנים הסתתרתי מאחורי סיפורי הילדים שכתבתי - ושתקתי. התביישתי, חששתי, היו כל מיני סיבות לשתיקה ואף אחת מהן לא מוצדקת ולא מומלצת. כשנשאלתי שוב ושוב למה אני מקדישה את חיי ל'אכפתיה', זה התחליף שלי לאמפתיה, הסברתי שזו שליחות שנובעת מהמצב. בעבר ילדים התנהלו במרחב האנושי, דיברו אחד עם השני, וגם המריבות שהתנהלו ביניהם היו הכנה לחיים".
והיום?
"איזה ילד מדבר עם חבריו או עם הוריו? כולם במסכים, מתכתבים. ובמקום מילים יש אמוג'ים. וגם כשילד צורח מתוך מצוקה הוריו העסוקים לא תמיד מזהים את האור האדום שברמזור. המהפכה הטכנולוגית סתמה לילדים את הפיות, וילד שמגלה שוב ושוב שלא מקשיבים לו ולא רואים אותו, לומד לשתוק. כמו שאני שתקתי כשאבא שלי, שהיה גאון תרבות וחובב מוזיקה קלאסית, הצליף בי עם מחבט הטניס שלו. גם הייתה לו חגורה".
קשר השתיקה שאפף אותה נפרם בבת אחת לפני כשלוש שנים, כשמיכל סלה ז"ל נרצחה על ידי בעלה. באותו לילה כתבה עידן את הטיוטה הראשונה של "פרפרי הלב"; סיפור על מיכלי הקטנה שמרגישה דגדוגים מוזרים בחזה, היא מבדילה בין דגדוג נעים למציק ומגיבה לנוכחותם. לימים, כשהחליטה להקדיש את הספר לזכרה של סלה, ונפגשה עם לילי בן עמי, אחותה הגדולה, היא הופתעה לשמוע שסמל עמותת "פורום מיכל סלה" הוא פרפרים צבעוניים שמתעופפים מתוך תלתליה של מיכל.
"לא כל הספרים שלי נכתבים מהר, בוויש אחד", אומרת עידן, "אבל במקרה הזה, העלילה נכתבה כאילו מעצמה. הרצח של מיכל פגש אותי בתור הילדה בת השנתיים שאבא שלה הרביץ לה בכל פעם שהעזה לדבר. המכות כאבו, אבל העלבון וההשפלה כאבו הרבה יותר. אבא לימד אותי לשתוק ובמשך שנים שתקתי. גם כנערה, גם כחיילת, גם כאמא שרוצה לייצר לשלושת ילדיה עולם שבו הם יוכלו לבטא את רגשותיהם ללא מורא".
שזה שונה ממה שאת ספגת כילדה.
"האלימות הייתה סוג של שפה שאבא חווה בילדותו מצד אביו. הוא מעולם לא שיתף ברגשות שלו ובמה שעבר עליו כילד, הוא למעשה המשיך את השיטה והיו לו התקפי זעם שבהם יצא משליטה. לאורך הילדות שלי אמי התמודדה עם פוסט־טראומה, שנבעה מחוויות הילדות שלה, ולעיתים התקשתה לתפקד ולנהל את הבית. במקרים האלו האלימות הפיזית והמילולית מצד אבא שלי הייתה הולכת וגוברת.
"הייתי שחקנית של הפועל ירושלים בטניס, אבא היה המורה שלי לטניס. אחרי משחק לא מוצלח היה מתפתח ריב בינינו ולעיתים הוא היה חובט בי עם מחבט הטניס שלו. כבר אז ידעתי שעליי להיות חזקה אז לא בכיתי, גם כשכאב נורא. אמא ראתה מהצד את ההתנהגות שלו אבל לא היו לה את הכוחות לעצור אותו. נשבעתי כבר אז שלא אתן לאף ילד בעולם לחוות אלימות".
כבר 35 שנה שעידן מובילה את התוכנית "מפתחות קסם לתקשורת – שפת הג'ירף" בחסות משרד החינוך. רוב ילדי ישראל נחשפו לספר או להצגה "מפתחות הקסם של דידי", שקיבעו את מטבע הלשון “סבלנות” ותורגמו גם לאנגלית ולערבית. בימים אלה, לקראת פתיחת שנת הלימודים, סלון דירתה מוצף בשטיחוני קרטון עם ציורים של ארבעת המפתחות (עין, פה, אוזן, לב) שמזמינים את הילדים לצעוד עליהם. על בסיס המתודולוגיה של מפתחות הקסם ("כל ילד יכול ללמוד, מגיל אפס, שהוא לא צריך להשתמש באמצעים אלימים כדי להראות שרע לו") היא כותבת תזה לדוקטורט.
35 שנה של פעילות – אבל לא נראה שהאלימות פחתה.
"נכון", היא מודה, "תוכנית באה ותוכנית הולכת, אבל 'מפתחות הקסם' היא לא עוד תוכנית, אלא אורח חיים שמוטמע לאט ובהדרגה. גם היום, בהרצאות ובסדנאות מול מאות גננות וסייעות ופסיכולוגים חינוכיים ואנשי טיפול, כשאני חוזרת ומפצירה בהם 'דברו, אל תשתקו' אני עדיין שומעת את התשובה, 'מי יקשיב לנו?' וזה עצוב ומדאיג. מצד שני, סקרים שנערכו בגני ילדים שעבדו עם 'מפתחות הקסם' הוכיחו שהאלימות פחתה. מאחורי כל צרחה עומד צורך מסוים, וילדים הבינו שהם לא צריכים להשתטח על הרצפה או להעיף כיסא כדי למשוך תשומת לב".
איך קרה שהסבלנות שלך התפוגגה?
"על אבא שלי לא הלשנתי מפני שעוד לא ידעתי שיש אופציה אחרת. וכשספגתי אלימות מילולית מבעלי הראשון, לא העזתי לחשוף אותה מפני שרציתי להגן על שלושת ילדינו המשותפים. אבל עכשיו זה נגמר. אני לא יכולה לשחק משחק כפול. לשתוק את הטלטלות שעברתי בעודי מטיפה לכולם לדבר ולשתף. אמנם השריון שעטיתי על עצמי הגן עליי בתקופות שבהן נזקקתי להגנה, אבל הוא לא איפשר לי לגעת באנשים בפתיחות מלאה. עכשיו, בגילי, במעמדי המקצועי, אני מרגישה שחובה עליי לשתף את מאות אלפי הקוראים שלי בטרגדיה שעיצבה אותי. גם בלב שלי יש פרפר שאני חייבת לשחרר".
לפרפר הזה יש שם. בתה, הגר אבורמן, שנולדה חמש דקות לפני נטע, אחותה התאומה. בילדותן הן נודעו כתאומות זהות שמצליחות להפיל בפח את כל המורים. בגיל ההתבגרות, כל אחת מהן התמודדה עם אנורקסיה, בדרכה.
5 צפייה בגלריה
''היה ביניהן קשר מטורף. בכל פעם שדקרו את הגר נטע בכתה, ולהפך''. התאומות לבית אבורמן
(צילום: אלבום משפחתי)
"הראשונה שפיתחה הפרעות אכילה הייתה נטע, זה התחיל אצלה בגיל 12 ואחרי ארבע שנים, כשנטע יצאה מזה, הגר יצאה לדרך. כאילו שהן החליפו משמרות. זו הבריאה וזו חלתה".
הגר הייתה בת 18 כשניסיון ההתאבדות שלה נכשל, אך בעקבותיו גופה קרס והיא צללה לתרדמת שאיש לא יכול היה לנבא את קיצה. בינואר של השנה שעברה, אחרי 15 שנה בעיניים עצומות, "כמו היפהפייה הנרדמת", היא נפטרה.
נגאלה מייסוריה?
"ככה אומרים, אבל לאורך כל הדרך הרופאים היו מספיק הוגנים כדי להודות שאין להם מושג מה קורה בקופסה של המוח. ימים ספורים אחרי שגופה של הגר קרס ובמשך כמה דקות לא הגיע חמצן למוח, אמרו לנו שהיא לא תחזור להיות מה שהייתה וסירבתי לקבל את רוע הגזרה. יצרתי קשר עם טובי הנוירולוגים בארץ ובעולם. הכרזתי שאני, אמא שלה, לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצא לה תרופה. הרופאים הזהירו אותי שאנשים במצבה לא יכולים להאריך ימים ושנים, אבל הגר נלחמה על חייה ואני נלחמתי איתה. אינספור פעמים, כשהייתי באמצע צילומי טלוויזיה או בדרך להצגה, צילצלו מהמוסד הסיעודי שבו אושפזה ודיווחו לי שהחום שלה עלה. בלי לחשוב פעמיים שיניתי כיוון וטסתי לשם. כבר התרגלתי לעובדה שאני מתחילה את היום ואין לי מושג איך הוא יסתיים, רוב ההפתעות לא היו לטובה, אבל ברגעים הכי קשים המוזיקה הצילה אותי. היא והיצירה".
עידן, ילידת ירושלים, עשתה את שירותה הצבאי בצוות הווי פיקוד מרכז. "אבא שלי רצה שאלך בדרכו, אבל הלב שלי יצא לתיאטרון ולשירה. מגיל צעיר כתבתי והלחנתי ותמיד האיצו בי, 'מה את רוצה להיות? תחליטי, תתמקדי'. זה היה הרבה לפני העידן של 'גם וגם' שמאפשר לך להיות מולטי טאלנט. שרה שפיר, אמו של יוני רכטר, שהקימה את המסלול לחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים, הייתה הראשונה שאמרה לי, 'את טובה כמו שאת' ומאותו הרגע כבר לא עלתה בי השאלה מה אהיה כשאגדל. הקלטתי שירים לרדיו, הופעתי, חלמתי להיות יהודית רביץ, ובשנה הרביעית ללימודים הכרתי את מיקי אבורמן, בעל מפעל לנעלי ספורט לילדים. הוא הגיע לפאב עם תייר מגרמניה, ראה אותי על הבמה והתאהבנו בעיניים".
שנה אחרי החתונה נולד בנם הבכור עמית (כיום בן 36, יזם, נשוי פלוס שניים). ההיריון השני, ארבע שנים לאחר מכן, לא היה מתוכנן. "כשראו באולטרסאונד שני שקי היריון פרצתי בבכי", היא מודה. "חששתי שהאימהות לשלושה ילדים תגמור לי את הקריירה. התאומות הגיעו לעולם בשבוע ה־36 להיריון, בלידה רגילה. אני בחרתי את השם לבכורה – הגר ומיקי בחר את השם לתינוקת שהחליקה ממני חמש דקות אחריה – נטע. הן שהו חודש וחצי בפגייה. הגר בחדר אחד ונטע בטיפול נמרץ. כבר אז גילינו שיש ביניהן קשר מטורף. בכל פעם שדקרו את הגר נטע בכתה, ולהפך".
אחרי שנה כמורה בבית הספר לטבע, שהייתה בין מייסדיו, עידן פרשה מההוראה כדי להתפנות ליצירה. "הוצאתי עשרה דיסקים של שירי הפעלה, וגיליתי שילדים אוטיסטים שמחים במיוחד להניח את היד על החזה כשאני מדקלמת להם, 'קח נשימה עמוקה, חכה בסבלנות עוד דקה'. כשהגר ונטע היו בנות ארבע הן חזרו מהגן וסיפרו לי שהגננת לימדה אותן לדבר בשפת הג'ירף כדי להבין טוב יותר זו את זו; מתוך סקרנות נרשמתי לסדנה שערך בארץ ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי, שפיתח מודל של חינוך לתקשורת לא אלימה בקרב מבוגרים, והשתמש בשפת הג'ירף ובשפת התן".
היא ישבה בהרצאות, מהופנטת. "בסדנאות נוספות שלמדתי אצלו, בשווייץ ובארצות־הברית, הוא נתן לי את ברכת הדרך לפתח מודל משלי, המיועד לילדים, ושמו 'הג'ירף שבלב'. מרשל גם הגיע ארצה לצפות בהצגת הבכורה, שבה שיחקתי עם בעלי ושלושת ילדיי. עמית היה הג'ירף, בעל חיים בעל לב ענקי שאוכל את העלים שבצמרות העצים ומשאיר אוכל לחיות נמוכות ממנו; הגר ונטע שיחקו את התן שמיילל בלילות מבלי להתחשב בשכנים".
מה המסר?
"קל מאוד להיות שיפוטיים ולתייג ילדים מסוימים כרעים, אבל בשפה שלי ילד אלים הוא ילד אילם שלא יודע לדבר. בשפה שלי הילדים לומדים להרגיע את התן שבתוכנו ולהגביר את מקומו של פאף הג'ירף, שרואה את הלב שלנו מבפנים. עולם ההורות גדוש ביועצים שאומרים 'בואו נציב לילד גבולות', ואילו אצלי הגישה שונה לגמרי. במקום לכבות שריפות ולהעניש על חציית גבולות אני מציעה להורים מפתחות, שיעזרו להם להתבונן לעומק ולזהות את הצרכים של ילדיהם. מאות גננות, מורות ויועצות חינוכיות לומדות מדי שנה את התוכנית 'מפתחות הקסם לתקשורת'. נאבקתי כדי להחיל אותה על סייעות בצהרונים מפני שזה לא הגיוני שבשעות הבוקר ידברו אל הילד ג'ירפית ומהצהריים יצעקו עליו. בשנים האחרונות היא הוכנסה גם למסגרות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. משרד החוץ שלח אותי לסיבוב הופעות בארצות־הברית כדי להראות איך הארץ ה'כובשת' מלמדת תקשורת מקרבת. אני לא יובל המבולבל, אבל פתחתי קופות. כשחזרתי משם הבנתי שיש לי ביד שפה בינלאומית".
עידן, שנקראה אז אבורמן, היתה וואן־וומן־שואו. "השירים הכי טובים שלי נכתבו במטבח, בחברת מיקי ושלושת הילדים. עמית היה כדורגלן מקצועי בהפועל כפר־סבא, ואילו הגר ונטע נסעו שלוש פעמים בשבוע לחוגים. הגר שיחקה טניס, כמוני וכמו אבא שלי, ונטע רקדה בלט. שתיהן היו ילדות יפות ורזות. בגיל 12, כשחזרה מהחוג, שאלתי את נטע למה היא לא אכלה את הסנדוויצ'ים שהכנתי לה לדרך והיא ענתה, 'אני לא רעבה'. בפעם הראשונה ששמעתי את התשובה הזו עוד לא נדלקה אצלי נורה אדומה, אבל תוך חודש הבנתי שמשהו קורה. נטע סיפרה לי על מלכת הכיתה, שהתברכה ברגליים רזות, ועל המורה לבלט שהעירה לבנות שרקדניות חייבות להיות דקיקות. נטע הפחיתה כמויות והפסיקה לאכול. במרפאת החוץ של שניידר שמענו בפעם הראשונה את המילה אנורקסיה וגם נאמר לנו שעלינו לחזק את הגר מפני שהן תאומות זהות והגר עלולה לחקות את אחותה".
5 צפייה בגלריה
''לא היינו בית של דיאטות. היינו משפחה ספורטיבית ובריאה''. ליאורי עידן עם בנותיה הגר (משמאל) ונטע
(צילום: אלבום משפחתי)
האשפוז הממושך במחלקה להפרעות אכילה הניב תוצאות. "פחדתי שבגילה הצעיר היא עלולה ללמוד שם טריקים נוספים להרעבה, אבל נטע רצתה לעזור לעצמה. בנו לה תפריט, חיזקו לה את הביטחון העצמי והיא חזרה לספסל הלימודים. יום אחד הגיע לבית נהג מונית כדי להסיע אותן לחוג. הוא אמר, 'וואו, אתן תאומות זהות ואתן נורא דומות, אבל את קצת יותר מלאה' והצביע על הגר. שוב חזרנו לשניידר. הגר, בניגוד לנטע, סירבה להתאשפז. שמתי לב שהן לא רוצות לאכול יחד, וכשהן עושות זאת כל אחת מסתכלת בצלחת של השנייה".
שאלת את עצמך אם יש לך חלק בזה?
"לא, ממש לא. לא היינו בית של דיאטות. היינו משפחה ספורטיבית ובריאה".
אבל הגר ונטע, בחולצות בטן, פיזזו מאחורי דנה דבורין בקלטת "מקרנה" שאת כתבת את הנוסח העברי שלה.
"אז מה? צילמנו את הקלטת כשהן היו בכיתות ד' ועבורן זו הייתה חוויה. ואם מישהו ינסה לטעון שהפרעות אכילה נובעות מהצפייה בכוכבות טלוויזיה דקיקות, אז איך ייתכן שאחת מהן מבריאה והשנייה לא? לדעתי, הכל מתחיל בארוחת הצהריים בגן. כשילד מבקש עוד שניצל הסייעת נותנת לו, וכשילדה מבקשת עוד שניצל הסייעת שואלת אותה, 'מה, את רוצה להיות דבה?'. המחלקות להפרעות אכילה ברחבי הארץ התמלאו בפציינטים, גם בנים, דווקא בשנתיים של הקורונה. לא בגלל מודל היופי המעוות, אלא מפני שילדים ראו את עצמם בזום, על המסך, ונראו לעצמם שמנים".
גם אחרי ההחלמה של נטע החיים לא חזרו למסלולם. "התנהלנו עם הרבה חרדות, הבנתי שההחלמה היא לא הוקוס פוקוס. סבלנות, סבלנות. בגיל 16, כשיצאנו לחופשה משפחתית בסיני, שמתי לב שהגר מתחרה עם נטע במי תאכל פחות. שוב חזרנו לגור בשניידר".
איך התמודדת עם המצב?
"יכולתי להיות תן שמיילל את הכאב של אמא, אבל בחרתי להיות ג'ירף שמותח את הצוואר, מסתכל מלמעלה ורואה את האופטימיות וההחלמה. בגיל 17 וחצי הגר התאשפזה במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר ובתקופה מסוימת גם נטע זנחה את התפריט והתאשפזה לצידה. ישבתי לצידן לילות וימים. למדתי איתן לבגרויות. נשבעתי להן, 'אתן יפות כמו שאתן'. חצי שנה לאחר מכן, כשמצבה של הגר השתפר, היא חזרה הביתה לסופשבוע ובילינו נהדר, היא ואני. שרנו ורקדנו והיא איירה לי ספרים. הגר נשבעה לי שכאשר תחלים מהמחלה היא תלמד רפואה ותקים מרכז לטיפול בילדות עם הפרעות אכילה. היא תיארה את המרכז הזה בפרטי פרטים, מצבע הווילונות ועד לבעלי החיים שייקחו חלק בטיפולים".
"סיפרנו להגר שנטע הפכה לאמא של אריאל, אמרנו לה שהיא חייבת להתעורר כדי לראות כמה שהוא מתוק. למחרת, כשהרופא צילצל ואמר, 'אני חושב שכדאי שתבואי' נהגתי בספיד. היינו איתה עוד שעתיים בחדר. כולנו. השיער שלה עדיין היה יפהפה ומבריק, עד לרגע האחרון הקפדתי שהיא תהיה מטופחת ואסתטית. למקרה שעוד רגע תתעורר ותציץ בראי"
ואז הכתה הטרגדיה. "ביום ראשון בבוקר, כשיצאנו להליכה, אמרתי להגר 'קחי נשימה עמוקה כדי לסלוח, לפתוח, לצמוח, לשכוח'. כשחזרנו הביתה נכנסתי למטבח, להכין ארוחה. הגר נעלה את נעלי הריצה שלה ויצאה. ואז קרה מה שקרה". מעבר לכך – היא מסרבת לפרט.
במשך שנה וחצי אושפזה הגר במחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון, אחר כך הועברה לבית החולים רעות לשיקום שלא צלח, ומאז, במשך עשור, שהתה במוסד הסיעודי קריית שלום, ואמה ביקרה אצלה כמעט מדי יום ביומו. "מדי פעם היא פקחה את העיניים ונדמה היה לי שבעוד דקה יתחולל הנס, אבל האישונים שלה היו חסרי הבעה. דיברתי איתה, שרתי לה עם ובלי הגיטרה".
גם עבורך אלה היו 15 שנות סבל.
"אומרים שהכאב הגדול ביותר הוא השכול על ילד. לדעתי, המציאות שאיתה התמודדנו, אני ובני משפחתי, הייתה הרבה יותר קשה. במשך 15 שנה הגר הייתה כאן, בעולם הזה, אבל לא איתנו. חוסר האונים והידיעה שאין באפשרותנו לעזור לה פשוט קרעו לנו את הלב. הנחמה היחידה הייתה שהגרי לא סובלת. זו הייתה האבחנה של נוירולוג נודע. הוא קבע שאין פעילות מוחית ממשית ומכאן נובע שהיא לא סובלת מכאבים. בשנים הראשונות היו רגעים נדירים שבהם היא פקחה את העיניים ופלטה צעקה, והרגשתי שהמילים עומדות לה על קצה הלשון ולא יכולות לצאת מפני שהיא כלואה בתוך גופה. קיוויתי שאולי היא מנסה לומר 'אמא', אבל בשנים האחרונות התופעה הזאת נעלמה. לא יכולתי להתאבל עליה בעודה בחיים, שוכבת מולי. זה שאנחנו חושבים שהבן אדם לא רואה ולא שומע לא אומר שאין בתוכו חיים. הבנתי שלילדה שלי אין איכות חיים, אבל מי אני שאחליט על קץ חייה? לא הייתי מסוגלת לקבל החלטה".
מה חשבת שיקרה?
"בשנים הראשונות כולנו גרנו בבית החולים וסעדנו אותה. כשהוחלט להעביר אותה למוסד חיפשתי מקום אסתטי ונעים שבו שוהים עוד צעירים בתרדמת, כאלה שנפגעו בתאונות ספורט או בתאונות דרכים. הגר טופלה שם על ידי מלאכים. ככל שחלפו השנים הבנתי שזה לא מספיק להתעורר, השאלה היא איך מתעוררים. ידעתי שאם הגר תחזור להכרה היא לא תוכל לחיות עם העובדה שחזרה לגיל שלוש. אמרתי לה, 'גורי, אני משחררת אותך, עשי מה שאת רוצה'. בתוך־תוכי האמנתי שהגר היא זו שתחליט מתי להרפות. וזה באמת מה שקרה.
"בקורונה, כשבמוסד הסיעודי סגרו את הדלתות גם למבקרים, העברנו את הגר לבית בכפר־סבא, בחיק הטבע. ובחורף, בלילה סוער וקר, צילצלו והודיעו שהיא נכנסה לסטרס נשימתי. לא משהו חדש. חיברו אותה למכשירים והייתי בטוחה שגם הפעם היא תצא מזה. בבוקר, נסעתי אליה עם נטע, אחותה. סיפרנו להגר שנטע הפכה לאמא של אריאל, אמרנו לה שהיא חייבת להתעורר כדי לראות כמה שהוא מתוק. בערב, עמית, אחיה, נסע אליה. למחרת, כשהרופא צילצל ואמר 'אני חושב שכדאי שתבואי' נהגתי בספיד, אבל כשהגעתי הוא אמר לי 'זהו, נגמר'. היינו איתה עוד שעתיים בחדר. כולנו. השיער שלה עדיין היה יפהפה ומבריק, הגבות שלה היו מסודרות, עד לרגע האחרון הקפדתי שהיא תהיה מטופחת ואסתטית. למקרה שעוד רגע תתעורר ותציץ בראי".
מה ההסבר שלך לעובדה שהגר, בניגוד לנטע, לא החלימה?
"אנורקסיה, כמו אלכוהול, היא לא המחלה, היא האמצעי. וכשמתגברים על אנורקסיה, ההפרעה הנפשית שנובעת ממקום הרבה יותר חשוך ועמוק, עלולה לבוא לידי ביטוי בצורה שונה. היא משהו הרסני וקטלני שאתה מפנה כלפי עצמך. האמנתי בכל ליבי שגם הגר תצא מזה למרות שידעתי שהאופי שלה שונה מאוד מזה של נטע. היה לה קשה לקבל את התפריט שהכתיבו לה, אולי היא קיבלה רוח גבית ממרד הנעורים. מה שבטוח זה שהיא הייתה פרפקציוניסטית וכל נסיגה נחוותה אצלה כסוף העולם. כשאכלה ועלתה במשקל וקיבלה חיזוקים ומחמאות היא שמחה, אבל כל הזמן היה בראש שלה איזשהו שד נורא ששידל אותה להסתפק במועט. לאכול מעט, לתפוס מעט מקום בעולם. יום לפני הניסיון האובדני הגר אמרה לי, 'אמא, אני עייפה, המלחמה הפנימית הזאת גומרת אותי, אני מאכזבת אתכם ואת עצמי', היא ציירה את שני הקולות שגועשים בתוך ראשה וביום המחרת היא כבר לא הייתה כאן".
בעקבות הפגיעה הקשה של הגר נוצר ריחוק בין בני הזוג. "מיקי הרגיש חוסר אונים ותחושת אשמה גדולה מאוד כשישב ליד בתנו שבתרדמת ולא היה יכול לעזור לה. הוא הסתגר בחדר של הגר ולא הסכים לקבל עזרה. אני האמנתי שאשאר לצידו ואצליח לרכך את כאבו, אך ככל שעבר הזמן והגר לא התעוררה הוא הפך להיות אגרסיבי ואלים כלפיי. זה בא לידי ביטוי בעיקר באלימות מילולית, לעיתים היה מתפרץ ומעליב אותי לעיני הרופאים והאחיות".
איך את תיפקדת בזמן שהוא שקע?
"לא הרשיתי לעצמי לשקוע כי ידעתי שיש לי עוד שני ילדים. נרשמתי לקורס לשינוי התנהגות בשיטת NLP. כשהמורה שאל אותי מה המטרה שלי עניתי במילה אחת, 'לשמוח'. באותה עת הסעתי את נטע שלוש פעמים בשבוע לרכיבה טיפולית בחוות חניאל וישבתי בצד על הספסל. נילי, המדריכה, ניסתה לשכנע אותי לעלות על סוס ואמרתי, 'לא, טוב לי כאן, בצד'.
"יום אחד נשברתי ועליתי על סוס ששמו יעקב. לקחתי את המושכות בידיים והרגשתי שיש בזה משהו סימבולי, שאני מחזירה לעצמי את השליטה בחיי, אבל הסוס לא זז. צעקתי עליו, דירבנתי אותו ברגליי ויעקב לא זז עד שהתחלתי לבכות. באותו הרגע הוא החל ללכת. הסוס הוא בעל חיים רגיש. כשאת מתוחה הוא קשוח, כשאת מרפה הוא מציית לך. המדריכה אמרה לי, 'מצוין, עכשיו תתחילי לרכוב עליו בלי דרמות'. עזבתי את העבודה שלי לשנתיים, למדתי רכיבה טיפולית וגיליתי שאפשר להתגבר רק כשמשחררים את הכאב, אבל כשחזרתי הביתה עם אור בעיניים מיקי שאל אותי, 'מה את שמחה? איבדנו ילדה'. לפני תשע שנים התגרשנו אחרי 28 שנים יחד. יצאתי מהבית עם גיטרה ובובה של ג'ירף".
5 צפייה בגלריה
''מקום שבו הורים וילדים יוכלו ללמוד ולהתאמן בהבעת רגשות''. מרכז הגר
(צילום: סיון פרג')
היא חזרה לעבוד תוך כדי פקיחת עין על נטע, שעשתה שירות לאומי בן שנתיים בתל השומר, במחלקה האונקולוגית של ילדים. "נטע אמרה שרק היא, שעברה כל כך הרבה כאב, ושמתעלמת מיום הולדתה מפני שהיא לא מסוגלת לחגוג ללא אחותה, תוכל לחוש את הכאב שלהם. היו לא מעט ילדים שהיא נאלצה להיפרד מהם. היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בטיפול דרך תנועה, ובחרה לעזור לאחרים. היא מבקרת במחלקה להפרעות אכילה ומרצה לנערות שרואות בה מודל לניצחון ולהשראה".
ההתקדמות של נטע שיקפה לך את כל מה שהגר מחמיצה?
"היו גם רגעים כאלה. כשנטע צילצלה אליי מטיול במקסיקו, ובישרה לי שהחבר שלה הציע לה נישואים, הייתי מאושרת, אבל באותה הנשימה חשבתי על הגר, התאומה הזהה של נטע, שלא תתחתן לעולם. וכשציינו באוזניי שהגר מחזיקה מעמד מעל ומעבר, הייתה לי הרגשה שהיא מחכה. אני מאמינה שזה מה שקרה. עיניה של הגר נעצמו כחודש אחרי שנטע, התאומה הזהה שלה, ילדה את בנה הבכור. מבחינתי, הגר ידעה שרק השמחה עם התינוק החדש תאפשר לי להתמודד עם מותה ולשרוד".
וכל זה לא בא לידי ביטוי ביצירה שלך?
"נגעתי גם בנושאים האלה, אבל על יד. כתבתי את 'שוקו ואני אוכלים צבעוני', שהוא מפתח קסם לתזונה ולאורח חיים בריא, והקדשתי אותו 'להגר, המלאך שלי, לנטע, אוצרי, ולכל הבנים והבנות ששכחו את טעם האוכל, הלוואי שיהיה לכם הכוח לשמוח ולטעום מחדש את טעם החיים'. הרבה עיריות קנו אותו לילדי הצהרונים. גם כתבתי את 'הגוף שלי ברשותי', שמלמד ילדים לשמור על גופם ולדווח על נגיעות לא נעימות. אחוז לא מבוטל מהילדים שעברו פגיעות מיניות מפתחים אנורקסיה. אלה החיים".
את עדיין מאמינה שספרי ילדים יכולים לשנות את העולם?
"כשרוצים לייצר דור של ילדים בעלי יכולת רגשית להביע את עצמם חייבים לשנות את העולם, והשלב הראשון במבצע הזה הוא הבנת הנתונים. בעיות של דימוי גוף מתחילות בגיל צעיר. ההורים חייבים לגלות את מפתח הקסם המשפחתי לאורח חיים בריא. הצוותים החינוכיים חייבים להבין שאכילה היא לא רק ביסים, הפרעת אכילה זה גם כשאני מרגישה משהו ואין לי כלים לבטא ולשתף. אחת תגיד, 'כשאני כועסת אני אוכלת את כל המקרר' ואחרת תגיד, 'כשאני כועסת אף פירור לא ייכנס לי לפה'. וחייבים להבין שאנורקסיה היא לא סרטן של הגוף, היא סרטן של הנשמה. לכן חייבים לדבר עליה".
אז למה עד כה סירבת לדבר עליה?
"לא מבושה. חששתי לשלומם של ילדיי, עמית ונטע. מיקי, בעלי לשעבר, כבר לא איתנו, מצאו אותו מוטל בצד הכביש, הוא רכב על אופניים חשמליים ללא קסדה. טסתי למיון ופניתי אל האחות בשמה. כשהיא הופתעה ושאלה אותי מאיפה אני מכירה אותה, הזכרתי לה שהיא הייתה זו שקיבלה את פנינו כשהבאנו את הגר. היא הייתה זו שבישרה לי שהגר לא תתעורר. מיקי שכב שמונה חודשים בתרדמת, במחלקה שבה הגר הייתה מאושפזת, ולפני שש שנים נפטר".
יש גם נקודות אור בסיפור שלך?
"בטח. יש לי אהבה ענקית".
לפני שמונה שנים פגשה עידן את יוחאי אבס (72) שאמר לה "המקצוע שלי הוא להגשים חלומות של אחרים". היא פנתה אליו כשנזקקה לייעוץ עסקי. "יוחאי התאלמן מדליה, שהייתה חברתי ללימודי NLP וביקשתי את עזרתו בהקמת 'מרכז הגר', מקום פעילות והדרכה למשפחות כפי שנרקם בדמיונה של הגר לפני שעשתה את מה שעשתה. יוחאי נתן לי הצעת מחיר גבוהה מדי, אז היה זול יותר להתחתן איתו. התאהבתי בו כמו בת 16, זה היה נס גדול לשנינו. אהבה מטורפת".
בעזרתו היא פתחה את "מרכז הגר" בהוד־השרון, שנסגר בקורונה ועתיד להיפתח מחדש בנתניה. "זה מקום שבו הורים וילדים יוכלו ללמוד ולהתאמן בהבעת רגשות ולהיות מי שהם", היא מבטיחה. גם בנה עמית עוסק בהנצחת אחותו הקטנה עם מיזם EyeSeeYouNFT שמציג את הציורים שציירו התאומות ושדרכן תיארו את התמודדותן עם המחלה. ובכל הזמן הזה עידן מתנדבת בשטח, מנחה סדנאות להעצמה ולפיתוח מיומנויות במקלטים לנשים מוכות. "אני רוצה לגדל דור של ילדות שיודעות לשמור על עצמן, שמאמינות בעצמן, שהולכות עם האמת שלהן עד הסוף".
אחר כך היא קמה, אוספת לחיקה את הגיטרה, מכוונת מיתר סורר ושרה בשקט מצמרר, את השיר שכתבה להגר לאחר מותה: "גלגל עולה, גלגל יורד, ולב של אמא מתנדנד".
פורסם לראשונה: 07:44, 12.08.22
