בכל מדרגה שטיפסה זהבה בן אמש (ה') לבמת אמפי קיסריה, חלפו מול עיניה ועל מסך הענק תמונות מסיפור חייה. מהילדות בשיכון ד' בבאר שבע ועד לפריצה המטאורית, ובהמשך לשנים של בדידות איומה וללא פרנסה. כל מדרגה סימנה פיסת חיים, כל אבן בבמה ההיסטורית סימלה עוד שיר ועוד ניסיון, עוד הצלחה, ובעיקר הרבה כישלונות. כשבן פתחה את קולה והחלה לשיר את "אהבה כזו", קולה נסדק. היא החזיקה את ידה על ליבה, שומרת עליו שלא יפרוץ החוצה, עדות לסערת הרגשות ועוצמת ההתרגשות שחוותה, וקולה נחנק. היא השפילה מבט, המשיכה לשיר ומיאנה להאמין. אחרי 32 שנה שנה, הערב הזה סוף-סוף קורה.
זהבה בן בהופעה בקיסריה - טיפת מזל
(צילום: עידו ארז)
רק עם סיום הצלילים של "אהבה אסורה", השיר השלישי במופע, הצליחה בן להשתלט על קצב פעימות הלב, הרימה ראש, הסתכלה על הקהל הענק ואמרה: "חיכיתי כל כך הרבה שנים להגיד את זה, וסוף-סוף אני יכולה". ואז היא פתחה את פיה ושאגה, בקול הכי רועם וצלול שלה אי פעם: "ערב טוב קיסריה!". והקהל לא הפסיק לצעוק את שמה, למחוא כפיים ובעיקר, לבכות יחד איתה - אלא שהפעם, היו אלו דמעות של שמחה.
"טיפת מזל" היה שיר הנושא מתוך סרט מיתולוגי שהביא לזהבה בן את הפריצה הגדולה, ומאז החיים שלה הם אפוס קולנועי סוחט דמעות. אלמלא היה זה סיפור אמיתי, אף אחד לא היה מאמין שהוא יכול להתרחש באמת. מי שהייתה הכוכבת-נולדת הראשונה בישראל, לפני שבכלל ידענו מה זו טלוויזיה מסחרית, חוזרת בגיל 52 להיות המאמי הלאומי ומפוצצת האולמות. לפני שבוע פגשתי אותה בחזרה למופע ושאלתי אותה אם חשבה שהיום הזה יגיע. "תמיד האמנתי", ענתה בן, והוסיפה בגאווה: "וזה לבוא באוסול, בלי טובות של אף אחד. לא ערב מחווה ולא כזה שמחלקים כרטיסים רק כדי לסמן וי. תכלס".
ותכלס, הרבה יותר מרגש לכבוש את קיסריה, את המקום המיתולוגי הזה, בשלב הזה בחיים שבו מוקירים כל רגע. ומי כמוה יודע כמה זה לא מובן מאליו. אולי בגלל זה, למרות הקורונה, היא התעקשה לרדת אל הקהל בשיר "יש מי שאוהב אותי", וחיבקה את המעריצים שלה. בן למדה על בשרה כמה הערצה היא דבר חמקמק וחולף, והיא החזירה לאמפי המלא כמעט שעתיים של אהבה ונתינה, ולא הפסיקה לחזור ולומר מילה אחת - תודה.
זהבה בן בהופעה בקיסריה - מחרוזת דאנס
(צילום: עידו ארז)
גם בבית משפחת שושן היה זה ערב היסטורי. לראשונה בחייה, ז'ולייט לבית משפחת אבוחצירא, אמא שלי בת ה-74, דרכה במתחם האמפי העתיק. בכל זאת, כמו שהיא מצהירה, "זהבה זה בינתי. למי לא התפללתי שייפתח לה המזל". אולי עבורה זו הפעם הראשונה, אבל היא הרגישה בבית מרוב הפטפוטים במרוקאית עם השכנות למקומות הישיבה. לרגע חשבתי שזה לא מופע מוזיקלי בעיר הכי יקרה בישראל, אלא המלאח היהודי בקזבלנקה. זהבה בן היא הזמרת של העדה והיא ידעה מי בא לפתוח לה פאל (ברכה, במרוקאית). כך, היא שילבה במופע את תזמורת נצרת שניגנה את מיטב להיטי להקת "שפתיים", וקינחה ב"אינתה עומרי" של אום כולתום. רק מופלטה הייתה חסרה. וגם אייל גולן התארח, והשניים שרו את "מציאות חולפת" בביצוע שהרעיד את המקום. גולן, אגב, לא זכור לי כמי שהתארח באף מופע של זמר ישראלי, והקהל העריך מאוד את המחווה והחזיר לו אהבה גדולה.
כשמגיעים למופע כזה אחרי כל כך הרבה אלבומים, כל שיר שנבחר הוא להיט והקהל זכה למסע בזמן של שרשרת שלאגרים אינסופית - מאז הימים של "סלמאת", דרך "קטורנה מסאלה" ועד "אולי בעולם אחר", השיר איתו החלה את הקאמבק המפואר בבית "האח הגדול". בין לבין, בן דיברה, וכמי שהיה בעשרות הופעות שלה לאורך השנים וראיין אותה לא מעט פעמים - היא דיברה כפי שמעולם לא שמענו אותה. בביטחון, עם כריזמה, עם תובנות אמיתיות שמתובלות בהמון רגש, ובעיקר עם כנות נדירה. מהטוב ועד הרע - הכול גלוי ועל השולחן.
"אלוהים תן לי רק טיפת מזל", שרה זהבה בשיר הפריצה שלה, שהיה גם השיר שנעל את המופע ההיסטורי. יותר מדי שנים הטיפות שידעה היו דמעות של צער וכאב. בסוף, השיעור של כולנו הוא שהחיים הם גלגל - אסור להספיד קריירה של אמן, כי מי שטוב באמת בסוף יזכה להכרה שמגיעה לו. לעיתים המסע יכול להיות מאוד אכזרי, אבל כמו בסרטים - בדיוק כמו בסרט שהיא עצמה כיכבה בו פעם כשהייתה ילדה - לעיתים מגיע סוף טוב.
