לאחרונה, היה לנו את הספסל. קודם היינו נפגשים לקפה, או שהיית מזמין אותי לצוהריים. אבל עכשיו עם הקורונה והגיל, נשאר לנו הספסל מתחת לבית. לכאורה זו היתה פשרה. מי יושב על ספסל רחוב? אבל מרגע שאתה ישבת שם זה נהיה ה-מקום. מקום נכון, מקום פופולרי, מקום אופנתי. למעשה, הוא היה כל כך מבוקש – שכמעט היה קשה למצוא אותך שם לבד. לפעמים הייתי באה והייתי צריכה להיאבק על מקום. אולי בגלל הזקן, או בגלל החכמה או בגלל העינים החמות שלך, אנשים ראו בך איזה רבי. אבל אחד כזה שכמו כומר עושה גם וידויים. כל מיני אנשים צעירים היו באים להתייעץ איתך.
העובדה שהפכת ספסל עירוני עלוב לאתר יוקרתי, הייתה כל כך אתה. העיניים שלך העירניות תמיד קלטו פיסות מציאות שאף אחד לא הבחין בהן ונתנו להן פרשנות חדשה. אחרת. משעשעת. כך מצאת בספריה בבאר שבע בסיבוב הרצאות שנתת, לפני יותר משני עשורים, איזה ספר שהלך להיזרק לפח. אנשים אחרים היו פוסחים עליו. אבל אתה לקחת אותו לידיים, והתחלת לקרוא. זה היה ספר של חוכמה יהודית. משם התחיל הפרויקט הגדול שלך של פירוש ספרות היהדות. גם זה היה כל כך אתה. בשנות התשעים, כשהחילונים הליברלים עוד היו בטוחים שצריך ליצור כאן תרבות אוניברסלית ולהתרחק מהיהדות, בית הדין החרדי הזמין אותך למשפט שבסופו היו אמורים לשפוך עליך צואה רותחת. לא אהבת את האלימות, לא היית רגיל. כי הקסם שלך גרם לזה שתמיד הצלחת להיות פרובוקטיבי בלי לעורר זעם. אבל בסתר ליבך היית גאה להצטרף לשורה של נביאי זעם, כי הרי הדעה שלך תמיד הייתה שונה משל כולם.
תמיד. ליד שולחן האוכל, כשאנשים היו מתווכחים. חציים אומרים דבר אחר, חציים אומרים ההפך - ידעתי שהדעה שלך תגיע מאיזה כיוון לא צפוי. הייתי לוקחת על עצמי את האתגר לנחש מה תגיד. ולמרות שצברתי, כמה מזל, הרבה שנות אבא, ולמרות שאתה לכאורה לפחות היית אמור להתבגר, (ועדיין לא הצלחנו לנצח אותך לא בשח ולא בפתירת תשבצי הגיון ולמעשה לא בכלום) תמיד נכשלתי. אי אפשר היה לנחש. המקוריות שלך לא היתה גימיק. היא ביטאה רוח חופשית. רוח אחרת. רוח של קבלה וסובלנות.
אבל אף על פי שכשישבנו על הספסל, וגם בקפה, וגם בגינה ובכל מקום אחר, אנשים היו קוטעים את שיחתנו ומחליפים איתך מילה, אתה היית בעדינות מפסיק אותם. כי אפילו שהיית איש ציבור, היית אבא שלי. אחד כזה ששר שירים לפני השינה. שבונה מודלים לשיעור מלאכה. שמסיע למקומות רחוקים. שמזמין לאכול. שמתעניין במה שאנחנו עושים. שאוהב, כמעט מעריץ את התינוקות החדשים במשפחה. שיודע להיות גאה בילדים. יום לפני שנסעת לאירווויזיון באירופה, שם זכה שיר שלך במקום השני, לי היתה הצגה בבית הספר התיכון. לא אשכח איך אמרת לי כאילו מדובר בשני אירועים שווי משקל: "איזה שבוע יש לנו. מלא התרגשויות. את בהצגה, ואני באירוויזיון".
קשה מאד להיפרד. מה גם שעם הזיכרון שלך, תמיד נשענתי עליך, שאם לא אדע משהו אתה תהיה שם לומר לי. איך אומרים בעברית איזה דבר? מה היה הסוף של איזו אגדה יהודית? מה הסדר של הקיבוצים לאורך חופי הכנרת? ואיזה אירוע התחיל את מלחמת העולם הראשונה? כנראה שאצטרך להתחיל להשתמש בגוגל.
על הספסל שבו ישבת הופיעו שעתיים אחרי מותך פרחים. בעצם הניחה אותם החנות שבה צפית כשעישנו סיגר. אבל אנחנו ידענו שאתה הנחת אותם. כדרכך, משאיר זיכרונות יפים בכל מקום שבו אתה עובר. בהומור, בשירים, וכשאתה איננו – בפרחים. אז אני יודעת שאיפה שזה לא יהיה שלשם אתה הולך, גם שם יאהבו אותך. כי אתה כזה. היית ונשארת. ראוי לאהבה.
