כל ישראל מרימים זה לזה, ורק אני, מתברר השבוע, מוריד
תקציר הפרק הקודם: נסעתי עם המשפחה לקיאקי כפר בלום והיה סיוט.
בפרק הנוכחי: שכנה שלי ניגשת אליי באיזה בוקר באמצע השבוע ואומרת משהו כמו "בול ביום שקראנו את הטור שלך, היינו בכפר בלום בקיאקים".
יופי, אני אומר לעצמי, אני כבר מכיר את השיחה הזאת. ניהלתי אותה מספיק פעמים בשבוע האחרון. עכשיו היא תגיד שכל מילה שלי בסלע, שכתבתי בדיוק את מה שהם עברו והרגישו שם, שאיזה מזל שיש אותי. אבל סבבה, אני בחור סבלני; למרות שהמחמאות וההזדהויות די חוזרות על עצמן, אני תמיד מחייך, מצטנע, ואומר משהו כמו "כן, לפחות יצא לי מזה טור".
ואז היא ממשיכה: "היה שם מדהים! נורא נהנינו!"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברגע הראשון אני מסתכל עליה ותוהה אם היא סובלת מאירוע מוחי או שסתם מדובר בהטרלה קטנה בין שכנים, אבל ברגע השני אני מבין שהיא בהכרה מלאה ורצינית.
"את רצינית?" אני בכל זאת שואל, כי מה הסיכוי שהאנשים האלה היו במקום שבו אני הייתי וממש נהנו? מה הסיכוי שהיה להם "מדהים" לעמוד בתור נוהם ואגרסיבי לכרטיסים, ואז בתור נחש מתפתל אינסופי וכמעט אלים לאוטובוס שייקח אותם לתור לסירה עם עוד מאות ישראלים מוטרפי חום, עצבים ובחירות?
כלומר, מה פה בדיוק מהנה?
"לגמרי", היא אומרת לי, "היה לנו ממש כיף".
"לנו לא", זה כל מה שאני מצליח לחלץ מעצמי עכשיו.
"אולי פשוט לא הייתה מעורבת בזה מספיק בירה אצלכם", היא אומרת.
"באמת לא הייתה מעורבת בזה בירה", אני עונה, וחושב לעצמי שאין בעולם מספיק בירה כדי לגרום לחוויה ההיא להפוך ל"ממש כיף", אבל מה אני יודע; אולי הייתי צריך לתת לילדים בירה – בכלל, ייתכן שאלכוהול לילדים הוא הפתרון האולטימטיבי לאוגוסט.
אנחנו נפרדים כמו שני אנשים שמדברים בשפות שונות, ואני מתחיל לחשוב לעצמי: רגע, יש דרך, במקרה, שבה ישראלים שהם לא אני פשוט, בעצם, נהנים מכל זה?
הם נהנים מהדוחק, הצפיפות, הדחיפות, הצעקות, הפתיל הקצר, התורים, ההישג שבהגעה לראש התור, ביצוע הפעילות למרות הכל – אולי זה, מבחינתם, ניצחון מתוק? אולי הכל בשבילם "קטעים", הכל צחוקים, הכל נותן בראש, הכל אתם־לא־קולטים־מה־היה־לי, הכל הולך, הכל זורם ובכיף?
אולי זה רק אני שפשוט לא זורם? אולי, אם הייתי נותן צ'אנס, מוריד חולצה, אולי גם איזו צ'פחה, אולי גם איזו בירה, כל החוויה ההמונית הזאת הייתה הופכת למשהו בלתי נשכח במובן הטוב של המילה? אולי בעצם אני הבעיה?
"טוב, מה באת עכשיו להוריד לנו?" אומר חבר שלי כשאני משתף אותו ועוד חבר בכל המחשבות האלה בזמן שאנחנו יושבים בקפה השכונתי. "סליחה", אני אומר, "לא התכוונתי להוריד".
ואז אני חושב לעצמי שזאת בעצם כל הבעיה: שאני מוריד. אני בן אדם שרואה את הרע, את הקושי, את התור, את הגיהינום שהוא הזולת, את אי־הנחת הנצחית שבכל דבר.
אני הבן אדם ששונא את תל־אביב החולדאית – כלומר את אתר הבנייה וההריסות שהפכה להיות – בזמן שאנשים אחרים עומדים בתור כדי לשלם 12 מיליון שקל לדירה במרכז העיר החרב, או לשכור כוך וקורקינט בשכונת שפירא המוזנחת. אני הבן אדם שמגיע לשער הטיסה חזרה לישראל – לרוב בקצה המרוחק של איזה טרמינל אירופי – ומצטנף בפינה עם אוזניות כדי להציל לעצמו עוד כמה דקות נטולות ישראל, ואז מתכווץ במקומי כשהם שוב, עדיין, עד מתי, מוחאים כפיים בנחיתה.
בשעות הערב, כשהילדה חוגגת בסלון את "הכוכב הבא" – תוכנית שלהערכתי משודרת מלכתחילה בווליום גבוה יותר ומשלבת צהלות, ביצועי פח לשירים איומים מלכתחילה ואמביאנס כללי שהחוק מאפשר להזמין משטרה כדי להפסיק אותו אחרי 11 בלילה – אני סובל בשקט, עד שאני כבר לא יכול לסבול בשקט ומבקש ממנה להנמיך, או לעבור לאוזניות, או פשוט ללכת לראות את זה במקום שהוא לא הסלון.
אני מוריד לה. אני מוריד לכולם. אני פשוט לא נהנה מספיק משום דבר – כולל הדברים שנדמה שאנשים אחרים מסוגלים להתפנן עליהם בקלות.
מצב הבית. מצב הילדים. מצב החופים. מצב החניה. אתר הבנק הפח שגל תורן חוגג במחולות. ואוגוסט בישראל. ובאירופה גרוע יותר ובלי מזגן ועם זמרת בלובי. ובנמלי התעופה סיוט.
למה אני מוריד לעצמי ולכולם?
עומר אדם מרים. אסי ורותם מרימים. נונו ונועה קירל מרימות. נינט ושירי מרימות. יוטיוברים מרימים. אפילו קובי מרימי. רק אני מוריד
עכשיו; יכולתי לחשוד שיש לי איזו בעיה מובנית במנגנון ההנאה, משהו שמוסך טוב – ברמה הנפשית, אני מתכוון – יוכל אולי לטפל בו. אבל לא; אני דווקא נהנה לגמרי במקומות, ברגעים, בסיטואציות שהם, נו, מהנים. אני מסוגל ליהנות, נשבע, ואפילו לדעת בזמן אמיתי שעכשיו טוב, ממש טוב. זה פשוט לא קורה הרבה (או בכלל, באוגוסט).
אני מסוגל ליהנות כשהדברים קורים כמתוכנן וכמובטח. כשאין בהם וולגריות, עדריות, תחרות המונית על משאבים מצומצמים, מצוקות אקלימיות מיידיות. כשיש בהם שקט, או רעש, שעובדים ממש כמתוכנן. בקיצור, כשאין בהם כל מה שהשכנה שלי תופסת כ"ממש כיף".
וזה אומר שבקנה מידה ישראלי, אני מוריד. אני לא פאן.
ואני בחברה טובה, כלומר גרועה, כי האחרון שהסכים לצאת מהארון בקשר להיותו לא־פאן היה הזמר האגדי טום ווייטס, שאמר: "אני לא עושה פאן. בעצם, פעם אחת עשיתי. ב־1962. שתיתי בקבוק שלם של סירופ נגד שיעול ונסעתי במאחורה של לינקולן כחולה להופעה של ג'יימס בראון עם כמה חברים מקסיקנים. אבל 'פאן' זו לא מילה שאני אוהב. היא כמו 'פולקסווגן' או 'שמן פצ'ולי' או 'כרוב ניצנים'. היא עושה לי לא טוב".
ווייטס הוא באמת מוריד. המוריד הכי טוב בעולם. אבל בישראל אין למורידים סיכוי. אתה חייב להרים כל הזמן, גם ובעיקר כשהכל רע. רוב הישראלים למדו, כנראה, שכאוס – מצב העניינים הישראלי הצפוי – הוא הפאן הטוב מכולם, והם מחבקים את התפיסה, וכל ישראל מרימים זה לזה, וכולנו מתבקשים עכשיו להרים כל היום. להרים אירוע. להרים למישהו. להרים את המקום. וחובת ההרמה הפכה לחזות הכל: או שאתה מרים, או ששב בשקט בבית.
כולם מרימים: עומר אדם מרים. אסי ורותם מרימים. נונו ונועה קירל מרימות. ישי ריבו וחנן בן ארי מרימים. נינט ושירי מרימות. יוטיוברים מרימים. ברסלבים מרימים לאלוהים. ריקלינים מרימים לביבי. אפילו מנחם הורוביץ מרים. אפילו קובי מרימי.
רק אני מוריד.
אני לא לבד, לדעתי. יש עוד איזה שלושה־ארבעה. אנחנו קבוצה קטנה אבל איכותית של ישראלים שלא מעוניינים להשתתף בשום מקצה הרמות, וגם לא צריכים שירימו לנו. השאלה היא אם יש לנו סיכוי. ליהנות, כלומר. ממשהו פה בסביבה. שלחו המלצות למייל. אולי אפילו נקים קבוצת תמיכה שבה נעשה הכל מלבד דבר אחד: נרים זה לזה.
הנה מגיע החודש שבו לא משנה כמה שנים יעברו, הלב רוטט כמעט כמו אז, בישיבה
זה טור על אלול, גם אם חלק מהזמן זה ייראה כמו טור על משהו אחר. על אלול כרעיון. כבית. כזמן הזה בשנה שבו משהו בנפש משתנה.
1. ביום ראשון זה קורה: ראש חודש אלול. אני נזכר באיך שאמרנו את המילה "אלול" בישיבה - במלעיל ובמעין מנגינה כזו - ומקבל צמרמורת. לא כמטפורה. שערותיי אשכרה סומרות. אחד הפירושים של המילה "אלול", הוא התבוננות וחיפוש: יש פסוק שאומר, "ויתורו את הארץ", ובתרגום לארמית כתוב כ"ויאללון ית ארעא".
אלול הוא חודש של חיפושים. בכ"ה באלול נברא העולם. אילו ימים מיוחדים. ולמרות שאני כל כך לא בחור ישיבה היום, אני עדיין ממש מרגיש את זה. בעצמות, בנשמה.
זה מוזר?
2. יש פתגם שאומר שהימים עוברים לאט, אבל השנים חולפות מהר (נדמה לי שיש פתגם כזה, האמת. לא בטוח. אבל אם אין, צריך שיהיה). לפני בערך עשור – היה זה 20 שנה אחרי שסיימנו את הישיבה – התכנסנו לכנס מחזור. היה מרתק לראות את השנים שחלפו. היו חברים שלמדתי איתם ולא פגשתי בכל השנים האלה אף לא פעם אחת. זה גם היה בתקופה שבה הרשתות החברתיות היו פחות אינטנסיביות מהיום, מה גם שמדובר בחבורה דוסית, שממילא מגיעה אל כל פלטפורמה באיחור. בקיצור, כחצי שעה לתוך האירוע, אני רואה מישהו מגיע, פוסע ככה, מעדנות, על שביל הגישה לבית המדרש, מביט בו שנייה, ואז שואל חבר אחר: "תגיד, למה אבא של נריה צור בא לכנס מחזור שלנו?" "זה לא אבא שלו", החבר השיב. "זה הוא. וגם אתה לא נראה כמו לפני 20 שנה, אתה יודע".
זה היה רגע מדהים. זכרתי את אבא של נריה צור מאסיפות הורים וכאלה, וזכרתי את נריה צור ועברו 20 שנה ונריה נראה בול כמו אביו, ממש העתק־הדבק, ולרגע חשבתי שאנחנו שוב תלמידים בישיבה ואבא שלו הגיע לבקר. ונזכרתי שפעם היינו בבית יגאל אלון ואבא שלי פגש את מי שהיה המורה שלו לספורט במדרשיית נעם, הם דיברו קצת, ואז אבא בא ואמר לנו בשקט, "איך הוא הזדקן".
"לא", אמא אמרה לו, "כי אתה נראה בול השביעיסט מהמדרשה שהיה קופץ עם גופייה במגרש בשיעורי הספורט".
3. אבל זה לוז העניין: במובנים רבים שום דבר לא משתנה. הגוף קמל, השנים חולפות, אבל יש דברים שבתודעה שלנו נשארים כשהיו. זה קצת כמו איזו תמונה של קרוב משפחה שנפטר שנמצאת לך בסלון: החיים ממשיכים אבל היא שם, מונחת, עוברת איתך דירות, מלווה את ימיך וצופה בדממה על החיים שאתה יוצר. הזמן עובר על העולם, שוטף אותו, אבל בפנים יש איזו נקודה שמשתמרת. איזה חלק בתוכנו שלא באמת התחלף. העולם מתקדם ונסיבות החיים משתנות, אבל יש איזו נקודה פנימית שנמצאת שם תמיד, כל הזמן. ומהי הנקודה הזו? אצל כל אחד היא אחרת, אבל את שלי, אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת, הייתי אומר: אלול.
4. אלול. אחח. איזה דבר זה אלול. זר לא יבין זאת. תמיד כשאני מגלה שהוא מגיע, אני מרגיש כמו אגרוף לבטן. ביום ראשון יהיה ראש חודש, וגם אם לא נותר הרבה משותף ביני לבין בן הישיבה שהייתי, זה עדיין שם. ההתרגשות שמלווה בחרדת קודש.
שלחו לי בשבוע שעבר סרטון נפלא של אנשי הצלה שמגיעים לאישה שהתעלפה באמצע סופר בבית־שמש. היא עשתה קניות לשבת וקרסה. הביאו לה מים, היא התעוררה מהעילפון ונכנסה לסטרס. אז תוך כדי שלקחו לה מדדים ובדקו אותה, אחד מאנשי ההצלה שאל אותה מה מרגיע אותה, והיא אמרה שירי שבת. אז הם התחילו לשיר לה את "יה אכסוף", בשקט כזה, בזמן שהיא מקבלת טיפול. ואתה רואה לנגד עיניך משהו שלא יכול לקרות בשום מקום אחר בעולם: חבורה של מתנדבים רוכנת על אישה ששוכבת על רצפת הסופר, ושרה לה על נועם שבת ועל עם ישראל שרוצה ומשתוקק ליום המנוחה כאיל העורג לפלגי מים. והבנתי את האישה הזו כל כך. גם אותי שירי שבת מרגיעים. ומנגינות של אלול מכניסות לדריכות. דריכות מיוחדת.
בתוכי יש באמת, כל הזמן, בן ישיבה קטן. אני שומע את הקול שלו, שם לב למבט שלו. באלול אני ממש מרגיש אותו, בעצמות, בנשמה
אנסה להסביר זאת בדרך נוספת: התחושה בגוף כשאומרים למישהו שגדל היכן שאני גדלתי שאלול מגיע, מזכירה את מה שאוהדי ספורט שרופים מרגישים ביום של משחק גמר של קבוצתם האהובה. הם מבינים שהכל מתכנס לרגע הזה, שכל הרגשות שהגיעו מכל מיני מקומות הולכים להישפך דרך המפל הזה היום בערב. ואם אתם שואלים את עצמכם אבל מה יש באלול, אתה הרי כבר לא בן ישיבה, אתה מבין שהחיים קצת יותר מורכבים ועגולים, אומר את זאת: גם אוהדי ספורט יודעים שחייהם לא תלויים באמת בהצלחת איזה משחק שישחקו זרים המקבלים כסף כדי לרוץ על המגרש. אז מדוע הם בכל זאת מתרגשים כל כך? מדוע חבר טוב שלי, שיש לו משפחה ועבודה והכל, לא נרדם בלילה שלפני המשחק בין מכבי חיפה לכוכב האדום השבוע? ואני לא מוריד חלילה מקדושת אלול כשאני משווה את זה לספורט, כי זה בעצם העניין: גם אם אתם חושבים שסיפור המסגרת אינו "אמיתי", עם עוצמת הרגשות הרי אי־אפשר להתווכח.
5. עברו הרבה מאוד שנים מאז שהייתי תלמיד ישיבה, אבל אלה שנים מעצבות ולא משנה כמה ארוכה הדרך שהלכתי מאז, משהו מאותן שנים הולך איתי לכל מקום. אומרים שאפשר להוציא את האדם מהישיבה אבל לא את הישיבה מהאדם; ובתוכי יש באמת, כל הזמן, בן ישיבה קטן. אני שומע את הקול שלו, שם לב למבט שלו. קצת כמו מה שאנשים שגדלו בקיבוץ מרגישים כשהם שבים אחרי שנים לפסוע בשבילי הקיבוץ שבו חיו בשנותיהם הראשונות: תחושה שהם לא עזבו אף פעם.
שבת שלום.
סאגת סאנה מרין / כל השבוע התנגנו ברקע שיריו היפים של צביקה פיק ז"ל. "תגיד, מה יצא מזה שנזכרו בו מאוחר מדי?" אמרה לי מישהי ובצדק. כמו "מה יוצא לי מהארטיק הזה? הוא נוזל ואוזל", שמילמל בעצבים הילד הקטן שכאילו הבין את פשר אבן החכמים.
ואני חשבתי על המשפט הזה (מה יוצא לי מזה) המון. לא יודע למה. הרי אני מכיר אנשים שבכלל לא שואלים מה ייצא להם ממשהו, כי הם חיים את חייהם וזהו. למשל תמיד בחופשות אני חושב שהלוואי שגם אחרי החופשה תצא לי ממנה הצטברות חופשתית ענפה.
בהסתכלות כללית בייבי, כולם כנראה רוצים לקחת ביסים מהסנדוויצ'ים של העולם ושייצא להם מזה איזה דבר ענק ובלתי נראה. אלא שהשבוע כשבאו הבריות לקחת ביס מאפונת הגינה בסנפרוסט הקפואה, איש לא חשב שתצא מהשקית ביצת הפתעה בצורת ראש נחש (רק אל תתעצבנו ממה שלא יוצא, אז בטח ממה שיוצא).
או קחו את סאנה מרין, ראשת ממשלת פינלנד בת ה־36, שכשרקדה עם החבר'ה שלה במסיבה לא העלתה על הדעת שמישהו (אולי הרוסים) מצלם אותה. אבל כשנתפסה ושאלו אותה מה יצא לה מזה, ענתה שזה מתאים לגיל שלה, ושיצא לה מזה כיף. וככה נתנה משמעות חדשה למושג ראש ממשלה.
סיזיפוס והאבן / "אם יש כבר בחירות כל חצי דקה, אז שלפחות ייצאו לנו הפעם תוצאות־תוצאות", אמרה ש'. "ואם עושים מבצע מול הסטיפות בעזה אז שלפחות שייצא מזה שקט אינסופי בעוטף, ונחזיר את הבנים האהובים הביתה", אמרה ד' הרגישה.
כשהייתי בנה בן ה־16 של אמי, היא אמרה לי, כשראתה אותי נלחם בגיטרה, שלפחות ייצא לי משהו מזה. נו? ומה יצא לי אמא? לפעמים אני מת מרעב וגעגועים... אבל זה לא קשור.
ואם יש ביניכם ששואלים מה יוצא מהכל? כלומר מה הטעם והמשמעות בלהיות מורה עם משכורת נמוכה, או הורה שילדיו ברחו לו בים, אז היה זה פילוסוף צרפתי אחד שכתב שבזמן שאנחנו מעלים ומורידים את האבן הכבדה במעלה ההר (כמו בעונשו של סיזיפוס), למזלנו אנחנו פוגשים לא פעם בדרך איזה פרח מהמם ביופיו, או את האהבה, או מתוודעים לרגש הפנימי שלנו המוסתר מעיני כל.
"סבא, תעשה לי שריר", אמר לי הנכד. אז עשיתי וסיפרתי לו שכשקינאנו בילדים השריריים שעשו פוזות בים תל־אביב, הציעו לנו לאכול המון תרד, כי פופאי המלח הבטיח שאכילת תרד מייצרת שרירי ברזל שיוכלו לעזור לנו להילחם בקשיי החיים. "אז אכלתם תרד קפוא?" שאל הנכד. "בעיקר מה שיצא מזה זה שאכלנו את הלוקש שתקעו לנו", עניתי.
עודף ממאה / המון אנשים שלא אכפת להם מה ייצא בכלל ממשהו ממצים את החיים באופן מעורר קנאה. הם מתנדבים, אוהבים ללא תנאים, חופשים בתאילנד. לא מקטרים על החיים. אלה אנשים שלמים בעיניי ואני מעריץ אותם, כי אני הקטן והמורכב עדיין מחשב לפעמים חישובים. וכשאני רוכב בבוקר על אופניי, אני מחפש את השלמות תוך כדי שאני מזמזם את "ג'ורג'יה" של ריי צ'ארלס, ומה יוצא מזה? לא יודע. אבל הוא מרגיע אותי.
פעם־פעם בניו־יורק הישנה והשדודה, כשהייתי בן 30, יצאתי מחנות משקפיים אחרי שרכשתי שני זוגות משקפי ריי באן, וכשהכנסתי יד לכיס התברר לי ששכחתי את העודף ממאה דולר על הדלפק. טוב, מה יצא לי מזה שאחזור ואגיד למוכר ששכחתי ת'עודף? הרי בטוח שהוא יכחיש, חשבתי בחוסר ביטחון. בסוף אזרתי עוז ובתחושת התעלות חזרתי לחנות. ומה יצא לי מזה? המצב הגיע לכך שרק התפללתי לצאת מזה בשלום.
ובאותה ניו־יורק אחרי שנים, אמרתי לברוס ספרינגסטין אחרי הופעה בלתי נשכחת שלו בברודוויי שכדאי לו לבוא להופיע אצלנו בפארק יהושע הפרוע. אז הוא הביט בי במבט של מה ייצא מזה, שאלפי ישראלים יצלמו אותי פייסטיימים, ויטעו בשמי ויקראו לי רוס, פוס ומוס. "שמע ברוס", אמרתי לו בחיבה מוגזמת, "לפחות מאה אלף יהודים אוהבים אותך פה בישראל, ומה שייצא לך זו אהבה יהודית". "ממממ", מילמל ברוס הקתולי.
חברות / השנים חולפות, ובמקרה הטוב קורקינט הנעורים נותר עזוב בצידי הדרכים. אות לנעורינו הפרועים שמסתיימים בסצנה שבה נראים שני חברים טובים ומבוגרים (שהפסיקו לעשן), מחליפים דעות על שירת פרננדו פסואה המשורר הפורטוגלי האהוב עליהם שכתב: "מקובל עליי לצאת לדרכים, להביט לימיני ושמאלי, ומדי פעם גם לזרוק מבט אחורה". וזה בהחלט מסכם את מה שיוצא לי לפחות מהחיים.
"ומה יוצא לך מהופעות?" שאל אותי אלעדיק אחרי איזה הופעת שוני בוני. "בהנחה שזו הפרנסה שלי, יוצא לי מזה גם הנאה צרופה", עניתי. "וכמה זמן ההנאה מההופעה נמשכת?" שאל, "כמו אפטר פארטי של סאנה הפינית ההוללת", עניתי וצחקנו. (אבל מה יוצא מזה שצוחקים?).
"סבא, תעשה לי שריר", אמר לי הנכד. אז סיפרתי לו שכשקינאנו בילדים השריריים שעשו פוזות בים, הציעו לנו לאכול המון תרד, כמו פופאי. "אז אכלתם תרד קפוא?" שאל. "בעיקר מה שיצא מזה זה שאכלנו את הלוקש שתקעו לנו", עניתי
ילדות ואגו / השבוע ניצחנו את הקרקע פעמיים עם ארטיום וחנה, ויצאו לנו מזה מדליות וכבוד. אבל פעם רצנו וקפצנו כילדים יחפים על מדרכות בלי מדליות ויצאה לנו מזה ילדות. אחר כך רצנו אחרי ילדינו בים ועכשיו הם כבר גדולים וענקיים עד כדי כך שקשה להקיף אותם בחיבוק יאמי אחד.
אז מה יוצא מאהבה ענקית שהתפוגגה לה? ומה יוצא מעודף אגו, קריירה, פוליטיקה וכבוד? ומה יוצא מכעס בכבישים הנואשים אה?
"סבא, מה יצא לי מזה שהתקלחתי? כי שוב התלכלכתי", קיטר בן השבע. ואחר כך התיישבנו על שפת הרחוב וציטטתי לו שיר נפלא של נתן זך שכתב "אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים, הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל". ובמילים אחרות תהה מה יוצא מלהביט כמו אלוהים באנשים שאינם יודעים שאתה מביט בהם בכלל.
ואז סיפרתי לו שלפני הופעה באמפי קריית־מוצקין, כשנתקעתי באמצע הקריה עם ווייז שהתחרפן שלחו לי מההפקה שוטר מקסים על אופנוע עם נורה מהבהבת, שהוביל אותי לאמפי. ומה שיצא לי מזה זה שכשנסעתי אחריו ברחובות מוצקין הבטתי באנשים ובלעתי שוב באהבה וגעגועים את הקריות שהיו פעם הבית השני שלי בגלל סבי, אצלו ביליתי בחופשים הגדולים בילדותי.
אמנות כדור הארץ / "טוב, רק אל תגידי עוד פעם מה ייצא מזה", אמרתי לה, "כי זה מחרפן אותי". אחר כך הזמנו אוכל תאילנדי מנחם ואכלנו מול השקיעה הישראלית ולמרות שידענו בוודאות שהשמש שעלתה בבוקר שוקעת לפנות ערב כמעט באופן זהה ליום קודם, הבנו שהזריחות והשקיעות הן אמנות כדור הארץ ושמה שיוצא מהן זה דלק להתעלות הרגעית של הנפש, כלומר פשוט רגעי אושר.
ועכשיו אם לא הסברתי את עצמי טוב הפעם אז סורי. זה מה שיוצא כשהקיץ חם ויורד גשם באמצע אוגוסט, וכשהזמר האהוב מת, וכשמישהו מוצא נחש בשקית בזמן ששכר המורים לא מספק, ונסראללה מאיים שוב, והשאלות מה יוצא מכל זה עפות באוויר. במיוחד כשהילדים ברחו לאן שהוא בים ונעלמו בין החולות, ותכף אלך לחפש אותם שלא תצא לי מזה חס וחלילה פדיחה.
אז ספגו את היופי ואת האהבה, ותרקדו במסיבה עם סאנה אם יוצא לכם לבקר בפינלנד. ואם אתם באיסלנד (אליה כולם נוסעים) אז לכו על הלבות ומה שיוצא להן מהאדמה.
