המגיד מאלצהיימר נגד האדמו"ר מסניליבקא
בין החילונים לחרדים קיים הסכם: החילונים חייבים לתת לחרדים כסף, להתיר להם לפשפש בסירים ובמיטות, לשמור על ביטחונם, לתת להם פטור ממאמצים גופניים ומסכנת נפשות. אבל החילונים שוכחים ליטול את המגיע להם לפי ההסכם, את הפטור החשוב מכולם - הפטור מסמכות רוחנית. לכסף יש מחיר. מי שקונה את כוחו בהסכמי ממון קואליציוניים מאבד כל בסיס ויתרון מוסריים. או - החזיר הוא אכן בהמה מגעילה, אבל גם להיות קרצייה זה לא כבור גדול. השר פרץ, במופע נפלא של שירות דוב, היטיב לנסח את רום רוחניותו של הרב שך. הוא לא קרא לו עילוי, לא הוגה ולא נביא. "הרב שך", הוא אמר "הקים את הממשלה, והוא יכול גם לפרקה". זה נכון. משום כך נשמח לדעת מה חושב הרב שלך על חגורות בטיחות והעלאת המע"מ אבל באשר לסוגיות של טוב ורע, אפשר להודיע לו: "קח את הכסף ושתוק". (הטור הראשון, 4.1.1991)
כובעו של הרמטכ"ל
יש דברים שעושים רק בבית. כשהייתי ילד קטן, אבא שלי היה נועל נעליים על כפות ידיו וחובש תחתונים על הראש כרי להצחיק אותנו. אחר כך הוא היה אומר: "ילדים, אל תספרו לאף אחד איך אני מתלבש בבית". נזכרתי בזה השבוע, כי יש לי חבר ניו יורקי, גוי חם ואוהב ישראל, שמדי פעם טורח לספר לי מה מצבנו בתקשורת האמריקנית. הפעם הוא צלצל ואמר לי שברגע זה הוא רואה את הרמטכ"ל שלנו מתראיין בטלוויזיה. הוא כחכח באי-נוחות, ולבסוף שאל אם אוכל להסביר לו למה בצה"ל חובשים את הכובע על הכתף במקום על הראש. האמת היא שלא ידעתי מה להשיב לו, והחבר שלי הודיע שהוא צופה בג'נרל ברק ובכומתתו החבושה לכתפו בחברת כמה ידידים, והתעורר ביניהם ויכוח; חלק חושבים שאם חובשים את הכובע על הכתף אז צריך ללבוש את החולצה על הראש, וחלק אמרו שאם כבר, אז מוטב להשתמש בכובע כדי לכסות את התחת.
סיכמנו שבינתיים לא נעשה שום דבר בעניין הכומתה, אבל הוא ביקש שאודיע לו ברגע שבצה"ל יתחילו לתלות את הנעליים על האוזניים. (22.1.1993)
נפרדים ממאיר שלו - סיקור נרחב:
זה לא הזמן להיכנס לפרטים
בין מטחי הפוליטיקאים שהפגיזו את קריית שמונה, נחת שם השבוע גם מר ביבי נתניהו. בדרך כלל, כשאני שומע את הגיגי מר נתניהו, אני נזכר מיד באחד מבני הדודים במשפחתה של סבתי, שגם הוא נהג להשמיע אמיתות ביביות קצרות ומעמיקות כמו: "בשביל לראות צריך לפתות את העיניים", "מי שהוא צמחוני הוא לא אוכל בשר'' ו"תיזהר, אם תהיה לך מיגרנה, אז יכאב לך הראש''. שניהם, גם אותו קרוב רחוק (תודה לאל) וגם ביבי נתניהו עשו את הפשטנות לדרך חיים מוצהרת. אבל ביבי, שאפילו בקרב עמיתיו הפוליטיקאים הוא ניכר בחפותו מכל עומק, הגדיל לעשות.
בראיונות שחילק השבוע, ובהם נדרש למלחמת שלום רצועת הביטחון, זה הלך בערך ככה:
א. מר נתניהו: (מכריז בביטחון) יש למגר את החיזבאללה.
מראיין: איך, לדעתך, אפשר לעשות זאת?
מר נתניהו: (בקול נמוך וידעני) אין זה הזמן להיכנס לפרטים.
ב. מר נתניהו: (בתוקף נחוש) צריך להפעיל לחץ על הסורים.
מראיין: איך?
מר נתניהו: (במסתורין לוטים) עם כל הכבוד, אין צורר להיכנס לפרטים.
ג. מר נתניהו: (בהחלטיות תקיפה) צריך לחסל את הטרור מן השורש.
מראיין: האם יש לך הצעות מעשיות?
מר נתניהו: (בגבריות בוטחת) אני לא חושב שזהו הפורום המתאים להיכנס לפרטים.
ד. מר נתניהו: (בליקוק שפתותיים) יש לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, להחזיק בשטחים ולכרות שלום, לאחוז במקל בשני קצותיו, לשפוך את החלב עם החתול ששמר על השמנת, ולרקוד על כל החתונות. מר נתניהו מבקש ליצור את הרושם שלרשותו עומד בית מרקחת שלם של תרופות פלא מתקדמות, אבל מפני רוחב אוניברסליות מבטו המקיף והיקף גלובליותה של הסתכלותו הכוללת, וגם מפני רחמיו הגדולים על זמנם היקר של המראיין ושל הציבור, הוא מואיל לשחרר אותנו מן הצורך לדשדש בפרטים.
כך או כך, גם אם אין בדרכו של מר נתניהו אף שמץ של ישועה מדינית או ביטחונית, עדיין היא ניתנת ליישומים, פרטיים.
פקיד השומה: הנך מתבקש להגיש לנו דוח הכנסות.
נישום: הרווחתי כמה לירות במכירת כובעי קש.
פקיד השומה: ומאיפה המרצדס ?300SL
נישום: (בקול אומר סמכות) עם כל הכבוד, אינני סבור שזה הזמן להיכנס לפרטים.
שוטר: מה אדוני עושה בבית לא שלו?
חשוד: הייתי צמא ונכנסתי לשתות מים.
שוטר: עם גרב ניילון על הראש?
גנב: (במסתורין מסוימים) אני לא חושב שזו ההזדמנות להיכנס לפרטים.
אישה: מאיפה אתה חוזר בשלוש בבוקר?
איש: מקטיף כותנה.
אישה: עם סימנים של ליפסטיק על הברכיים?
איש: (בקול נמוך, מלא אדנות) אני לא חושב שבשעה שלוש בבוקר צריר להיכנס לפרטים.
זוהי, אם כן, שיטת נתניהו. כל מה שצריר זה ללבוש חולצת תכלת, לכווץ קצת את המצח, להנמיך את הקול, לפלוט כמה מילים שרירותיות, ואף פעם, אבל אף פעם, לא להיכנס לפרטים. ללבנון כן, אבל לא לפרטים. (30.7.1993)
הורדת גשמים
מה שיפה בהורדת גשמים: אין אפשרות לסבן, למרוח ולרמות. או שיורד גשם או שלא. וכיוון שחלפו כבר שישה שבועות שחונים מאז סוכות, נדמה שהגיע הזמן שייתנו גם לי הזדמנות. אינני מתרברב סתם: יש לי ניסיון, הצלחות וקבלות. בדיוק לפני עשר שנים, גם אז אחרי כישלון מתמשך של המקורבים לאלוהים, הורדתי גשם. אבל להבדיל מחסידיו של הקדוש ברוך הוא, אני הורדתי אותו על ידי תפילה לבעל דווקא, אותו בעל שנכשל עם אליהו הנביא. אגב, לא הייתה זאת הפעם הראשונה. שלוש שנים קודם לכן עשיתי זאת בעזרת זאוס, שגם הוא, כמו אדוני וכמו הבעל, מחזיק בתיק הגשם, אבל ביוון העתיקה.
איך עשיתי זאת? פשוט מאוד. קודם כל חיכיתי בסבלנות ובנימוס, נתתי צ'אנס לרבנים הראשיים, לסתם רבנים, למאחזי העיניים למיניהם, למקובלים ולכל מי שרואים עצמם נציגים של השכינה. רק אחרי שכולם נכשלו, נכנסתי לפעולה: נשאתי תפילה לאלילי נכר, וכתבתי כאן שאם יירד גשם הוא בזכותם ובזכותי. ואכן, בתוך יומיים ירדו מטרות ברכה, בשני המקרים. אם מישהו מפקפק, הכל מתועד בארכיון "ידיעות אחרונות". למה פניתי לזאוס ולבעל ולא לאדוני צבאות? כי הוא רגיל לאישים בסדר הגודל של חוני המעגל ואליהו הנביא, והם רגילים לאישים פחותים.
השנה המצב מרגיז עוד יותר, כי השנה היא שנת שמיטה. הרבנות הראשית נכנעת לרבנים החרדיים, הרבנים הציוניים מוחים אבל לא מצליחים להגיש עזרה של ממש, וכולם, כל סוגי הכובעים, המצנפות, הגלימות והכיפות, לא מצליחים להוריד מהשמיים אפילו טיפה אחת על השדות.
מעבר לוויכוח העקרוני, יש פה סוגיה מקצועית. אין סיבה שהמדינה תחזיק על חשבונה רבנים דרגה גימל, שכל שמאן אינדיאני ופגאן אבוריג'יני מורידים גשמים יותר טוב מהם. ועל כן, כיוון שכבר הצלחתי פעמיים בעבר, וכיוון שהרבנים שלנו נכשלים באופן סדרתי, וכיוון שהוריי חינכו אותי לתרום ולעזור - נשאתי ביום שלישי השבוע עוד תפילה להורדת גשמים. הפעם לאל הגשם הבבלי, אחד ושמו מרדוך, אליל רציני וחשוב. כל טיפה שתרד מכאן והלאה, בששת השבועות הקרובים, היא שלי ושלו. אין צורך לומר שאת כל זה מרדוך ואני עושים בלי לקבל תשלומים ומשכורות. (2.11.2007)
עניינים מילוליים
לנתן אלתרמן יש שיר נחמד שמוקדש לחיריק, ששאר התנועות מלעיגות עליו:
"סתם רבב-שבכתב,
תג מוגבל והדיוט.
לא יחלום, לא ישאף, לא יתאו,
לא ישווה אפילו את קוצו של יוד".
במציאות, גורל החיריק קשה עוד יותר: הוא הולך ונעשה לסגול ולצירה. רבים וטובים ממני כבר תיארו וביכו את התופעה הזאת, השכיחה בעיקר בעברית הצבאית, אבל כבר בן-גוריון אמר "יהודם" ו"ערבם" ולא כמו שצריך.
בשבוע שעבר, למשל, באו מולי שתי ירושלמיות כבנות 14, לבושות בתלבושת האחידה של הנעורים: גופיות דקיקות, מכנסיים מתפקעים, ילקוטי גב זעירים נוזלים במורד גבן, חחים באפן, והן מדדות על פלטפורמות, שמידתן כבמת בידור של יום העצמאות. כשעברו על פני אמרה האחת לשנייה: "נרלה את כבר אזדיינת".
במשפחתי יש שתי בלשניות צעירות, המצויות במכמני השפה. שלחתי אליהן את המשפט לפענוח, והובהר לי ש"נרלה" הוא "נראה לי" ו"אזדיינת" הוא מה שחשבתם גם אתם. ובקיצור, הנערה אמרה לרעותה: "סבורתני שגבירתי כבר איבדה את בתוליה".
צחקנו את הצחוק הפטרנליסטי של גדוד מגיני החיריק, ובעודנו צוחקים, הגיע ליל הסדר, וכולנו קראנו בהגדה: "והכיתי כל בכור בארץ מצרים". ממש כך, עם הצירה ההמוני שמתחת הכ"ף. צלצלתי אל האיש שלי באקדמיה ללשון העברית וחטפתי את המהלומה הסופית: מותר לומר "הכיתי" ו"צפיתי" ו"חכיתי", ואפילו ישעיהו הנביא, במשל הכרם שלו, כתב: "קויתי".
כיוון שלפני שבועיים כתבתי כאן רשימה על האכזבה מראש הממשלה, שכותרתה: "ציפנו ליותר", זה הזמן להתנצל (לא לפניו, אלא לפני העברית). (13.4.2001)
תיאום ציפיות
נפלאות דרכי השפה העברית. רגע אחד אתה לא שם לב, וכבר מתנפל עליך מהמארב ביטוי חדש ועושה בך שמות. הנה, לפני כמה ימים קיבלתי טלפון ממוסד תרבותי מסוים, בעניין הרצאה שאני עתיד להרצות בין כתליו. הגברת המטלפנת, אישה נעימה מכל הבחינות, ביררה שאני זוכר את נושא ההרצאה, את המקום, את התאריך ואת השעה, ואז הוסיפה עוד דבר, ואני מצטט בדיוק: "והייתי רוצה שנחליף כמה מילים לפני ההרצאה", כך אמרה לי, "כדי לתאם ציפיות".
האמת? הופתעתי. תיאום ציפיות הוא אקט אינטימי ביותר, שמעולם לא הוצע לי מפיה של אישה זרה. אפילו רעייתי, שלה אני נשוי כבר שנים רבות, עושה איתי תיאום ציפיות רק פעמיים בשנה: בסתיו, כשאנחנו מחליפים את הפיקה בפוך, ובאביב, כשאנחנו מחליפים את הפוך בפיקה. וכיוון שמדובר בפעולה מורכבת, שמבוססת על אמון הדדי, על תכנון מוקדם ועל סבלנות, לא ראיתי שום צורך להסתכן בתיאום ציפיות עם אישה זרה. אם מדובר בפעולות דומסטיות, אני מציע, אמרתי לה, שנתחיל בספונג'ה בצוותא.
הגברת הנעימה מכל הבחינות גיחכה, והסבירה לי שתיאום ציפיות אינו אלא מין הודנה מודרנית, שבמסגרתה נפגשים הצדדים הקשורים לאותו עניין, ובודקים - למה מצפה כל אחד מהגשמת המטרה. למשל, במקרה שלנו, הגברת הנעימה מכל הבחינות מצפה שאף אחד לא יירדם במהלך ההרצאה שלי, ואני מצפה שמי שלא יירדם יהיה אני, כך שיש על מה לדבר.
רק אחרי שהניחה הגברת הנעימה מכל הבחינות את השפופרת, הבנתי שחבל לצמצם את תיאום הציפיות להרצאות. ב"בליינד דייט", למשל, צד אחד מצפה להתחתן, וגם השני רוצה, אבל לא בהכרח איתו. בתיאום ציפיות בין חוזה המדינה והרב עובדיה, תיאודור הרצל מצפה להקים את מדינת היהודים והרב עובדיה מצפה לצ'ק, כך שלא בטוח שהעסק יעלה יפה. לעומת זאת, בסימביוזה בין ראש הממשלה והכבשה שמצטלמת לו לפעמים על הכתפיים - הוא מצפה לצילום פסטורלי, והיא מצפה לטרמפ לדיר, כך שיש סיכוי להצלחה גדולה. אבל בתיאום ציפיות עם המתנחלים, אתה מגלה שהם לא מסתפקים במקומם הגבוה בסולם העדיפויות התקציבי, הם גם רוצים שיאהבו אותם, והרבה, מה שקצת מקשה. (4.1.2002)
ביבי פינת נתניהו
"חשוב לי שבעוד 10 שנים, 50שנה, 100שנים, יגידו שאני לא הייתי שותף להתנתקות" - כך אמר נתניהו. יגידו? בעוד 100 שנים? שביבי לא היה שותף להתנתקות? מי יגיד? מי בכלל יידע? וכמה בלונים של אוויר חם צריך בשביל להגיע לנפיחות כזאת? האזרח מביט בקלסתר הזחוח הזה, שתנועת לסתותיו מחושבת יותר מהמילים הנפלטות מביניהן, שכל רטט וזיע בקולו מדוד ומבוים - ולא מאמין למראה עיניו. סוף סוף ההולוגרמה של נתניהו אומרת את מה שנתניהו עצמו חושב. הוא באמת בטוח שבעוד 100 שנים "יגידו" כל מיני דברים על מה שהוא, ביבי, עשה היום. שהוא, ביבי, לא יהיה איזו פיגורה נשכחת כמו אשכול ושרת. הוא ייזכר כמו הרצל, בגין ובן-גוריון. ובעצם - אף יותר מהם. מי זוכר היום שלפני 57שנים בן-גוריון התנגד להכללת גבולות המדינה במגילת העצמאות? אף אחד. מי זוכר שלפני 100 שנה שקל הרצל התיישבות יהודית בקפריסין. אף אחד. אבל בעוד 100שנה "יגידו" שביבי לא היה שותף להתנתקות.
פוליטיקאי טוב יודע לתמרן בין שתי שאיפות - שההיסטוריה תזכור ושהציבור ישכח. ביבי נתניהו שכלל את הדבר למדרגה של אמנות. כל קיומו הפוליטי בנוי על זיכרונם הקצר של מתפקדי הליכוד. אלה שכחו את לחיצת היד הלבבית ביותר שזכה לה יאסר ערפאת ממנהיג ישראלי, ואת מסירת חברון לארגוני מרצחים, ואת הנכונות להחזרת הגולן לסוריה, ועוד דברים שאריאל שרון לא היה עושה לעולם.
אבל חוץ ממתפקדי הליכוד יש כאן עוד שניים-שלושה אזרחים, ואלה, כשאומרים להם "ביבי", זוכרים. זוכרים ועוד איך. זוכרים את הפאניקה שעוררה בו הקלטת ההיא. זוכרים את "סלע קיומנו" ואת מנהרת הכותל. זוכרים את המובטלים ואת העניים, ואת "הם מפחדים". זוכרים שביבי, שהתפטר עכשיו מהממשלה בגלל התנגדות אידיאולוגית להתנתקות, הצביע בכנסת בעד אותה התנתקות עצמה לפני מספר שבועות. (12.8.2005)
נפלאות הטבע
לפני שנים היה לי אורח חורפי קבוע - אדום חזה. בכל שנה, בערך בתקופה הזאת, הוא הגיע, נעמד על העץ שליד חלוני, והשמיע את קריאות הקרב שלו, מין צקצוקים חדים ותוקפניים - צה! צה! צה! כך עשה יום אחר יום, בערך עד סוף פברואר. לא אחת גם ראיתי אותו שומר על גבולו, והמראה משעשע: ציפור קטנה ועגלגלה, אפשר למעוך אותה בין אצבע ואגודל, מתנהגת כאילו היא אמסטף לפחות: צה! צה! צה! כל הקרב יומת!
שאלתי את יוסי לשם, איש הציפורים מאוניברסיטת תל אביב, והוא אמר לי שככל הנראה מדובר באותו אדום חזה ממש, שחוזר למעון החורף הקבוע שלו. אבל ציפורי שיר קטנות אינן מאריכות ימים, ואני הצטערתי צער רב כשהגיע החורף ההוא, לפני כארבע שנים, ואדום החזה שלי לא שב והופיע על העץ.
כמה שנים חייתי בלי אדום חזה, והשבוע שלח לי אלוהים אחד חדש. ביום שני שמעתי אותו בחוץ. יצאתי החוצה והנה הוא, מצקצק במרץ, שומר על נחלתו מכל זר ופולש. אין לי ספק שהוא אדום חזה ימני מאוד, נץ של ממש, אבל אני מחבב אותו. היחס שלו אל נחלתו הוא מעשי ומציאותי. הוא נראה לי הרבה יותר רציני מפייגלין - ועם כל הכבוד לסיסמה החדשה של ליברמן, לאדום החזה שלי אני מאמין יותר. (12.12.2008)
סימפטומים של חרדה
אחד הספרים הכי מצחיקים בעולם הוא "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק. ג'רום. אחד הקטעים הכי מצחיקים בו הוא תיאורו של המספר, כיצד ישב ב"ביבליותיקה של המוזיאום הבריטי", קרא ספר רפואה, ומצא שכל הסימפטומים של כל המחלות חוגגים בגופו: "אין זאת כי אם חולה טיפוס הנני, חולה ואינו מרגיש זה כירחים אחדים, וגם הקדחת החוזרת שוכנת בתוכי. יד החולירא כבדה עליי בתוצאותיה הקשות והמרות, והאסכרה, כנראה, הייתה תקועה בי מלידה ומבטן. קצרו של דבר, בדקתי באמונה ובעיון רב בכל מיני המחלות, לפי סדר האלף-בית, ובאתי לידי מסקנה, כי רק מחלה אחת פסחה עליי, והיא - צרעת נושנת של השוקיים" (כל הציטוטים מהתרגום הראשון, הישן והמליצי של הספר הזה לעברית).
ג'רום ק. ג'רום סיכם את העיון בספר המחלות במילים: "בריא ומאושר נכנסתי אל אולם הביבליותיקה, וחולה אנוש יצאתי משם, שבור ורצוץ כחרס הנשבר, באין כוח לעמוד על רגליי".
דבר דומה קרה גם לי השבוע, כאשר קראתי ב"ידיעות אחרונות" כתבה מעניינת על נפגעי החרדה. תוארו שם תחושותיהם ומצבם והוויה דולורוזה שמצפה להם עד שיצליחו להוכיח לרשויות שזכאים הם לטיפול ולפיצוי. אבל פרט לכך פרסם העיתון רשימה של שמונה תסמינים, שבעזרתם יכולים הקוראים לבדוק איש את מצבו. אם יש לקורא ארבעה מתוך השמונה, כתוב שם, ייתכן שגם הוא נפגע חרדה.
שימו לב, אם כן, הרשימה כוללת את התופעות הבאות: אתם מתקשים לישון ומתעוררים מספר פעמים בלילה. אתם מתקשים להתעורר ולהתחיל יום חדש. כל רעש קטן ופתאומי מקפיץ אתכם. אתם חווים פלאשבקים מאירועים קשים בעבר. אתם מפחדים להישאר לבד, לצאת לבד, ואפילו ללכת לשירותים לבד. יש לכם רעידות בגוף, יובש בפה, מצוקה נשימתית. אתם חיים בפחד לא נשלט. עוברים לכם בראש תסריטים קשים או שאתם רואים הכול שחור (אני מניח שהכוונה ל"רואי שחורות").
מה אגיד לכם, קראתי את הרשימה, וכמו ג'רום ק. ג'רום וספר המחלות שלו, התברר לי שגם אני נפגע חרדה של ממש. אמנם אין לי רעידות, יובש בפה ומצוקה נשימתית, אבל באשר לכל השאר, יש ויש, סימפטומים מלוא החופן.
כיוון שאני אמון על מצוות החיסיון הרפואי, בעיקר כאשר הוא נוגע לי, אציין רק זאת: רעשים פתאומיים מקפיצים אותי, בעיקר אלה שבוקעים ממכוניות של ערסים ברחוב. אני מתעורר כמה פעמים בלילה, אם כי לא בטוח שזה בגלל הקסאם, וכן, יש לי גם תסריטים קשים, אבל לא אצלי בראש אלא בטלוויזיה דווקא. ואני חווה גם פלאשבקים איומים, רובם ככולם עוסקים בגננת שלי ובסמל המחלקה שלי, שלדעתי היו אותו אדם עצמו.
בקיצור, בוטח ומאושר פתחתי את העיתון, וחרד, שבור ורצוץ, באין כוח לעמוד על רגליי, יצאתי ממנו - ממש כמו ג'רום ק. ג'רום הזכור לטוב. אבל להבדיל ממנו, אני מתנחם בצרת הרבים. לא רק אני, החברה הישראלית כולה קופצת מכל פיפס, מתעוררת בלילה בצעקות, נזכרת באירועים איומים שאירעו לה בעבר ומשרטטת תרחישים שחורים לעתיד.
ובנוגע לפלאשבקים הקשים - את אלה היא לא רק חווה, היא אף חוגגת אותם באופן יזום ורשמי.
(9.1.2009)
בשבח הנורמטיביות
בזמן האחרון מתפשט בגינת השפה עשב שוטה חדש: המילה "נורמטיבי". בנוסף לכיפה שעבריינים וחשודים נוהגים לחבוש כשהם מגיעים לבית המשפט, עתה מתהדרים בנורמטיביות, וזו אינה חדלה מפיהם. הרי מדובר באדם נורמטיבי שבא ממשפחה נורמטיבית, אז מה רוצים?
אבל במחשבה שנייה, דומה שהנורמטיביות הזאת עלולה לשרת שירות דוב את בעליה, כי הנורמות הישראליות, גם השלטוניות, לא מתרשמות במיוחד מעבריינות, ופה ושם אף מעודדות אותה. ועל כן, כשאומרים על מישהו שהוא נורמטיבי, יכול להיות שזה לא יועיל לו בבית המשפט.
בינתיים המילה מתפשטת, ובהצלחה רבה. בקרוב נשמע: איך אתה מרגיש? נורמטיבי. איך החברה החדשה של יוסי? נורמטיבית. קניתי מכונית יד שנייה. קצת אוכלת שמן, אבל נורמטיבית. שלא יטיפו לנו הגויים הטפות, צה"ל הוא הצבא הנורמטיבי ביותר בעולם. שאול ויהונתן, הנעימים והנורמטיביים. הנורמטיבי שבנחשים - רצוץ את ראשו. עם כל כך הרבה אנסים נורמטיביים, פורעים נורמטיביים, בריונים ודורסים נורמטיביים - עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם נורמטיבי בארצנו. (5.3.2010)
עוד גילויי חוכמה
באחרונה קראתי ושמעתי דעה שתרגש כל אדם שרגיש לכבודו של הזולת: שבהחלפת גלעד שליט ב-1000 מחבלים יש משום התנשאות שעשויה להעליב את הפלסטינים, כאילו אנו מתנאים בכך שאחד שלנו שווה אלף שלהם. ואכן, שער החליפין הזה כה מעליב, עד שמיהרתי וצלצלתי לאיש שלי בשב"כ ולאיש שלי במוסד ולאיש שלי במשרד ראש הממשלה, והתברר לי שזה עוד לא הכול: שמלכתחילה נקטה ישראל גישה מעליבה, והציעה לשחרר תמורת גלעד שליט 50,000 מחבלים - הצעה שכל כך פגעה ברגשות חמאס עד שהם יצאו בזעם מחדר המשא והמתן, וישראל, שהיא נטע זר באזור ולא מכירה את הקודים ואת הנורמות ולא השתלבה במזרח כראוי, חשבה שמנסים לעבוד עליה בהפוכה, והלכה על עלבון נוסף: 75,000 מחבלים תמורת שליט. בתגובה איים ג'עברי שחמאס יחטוף עוד חייל ישראלי ויחזיר אותו תמורת עז צולעת, כי זה מה שחייל יהודי שווה מבחינתו.
עכשיו היה תורנו להיעלב, אבל בלחץ דעת הקהל הסכימה ממשלת ישראל להתגמש בכל זאת, ולתת תמורת גלעד שליט 1,200 מחבלים במקום 75,000 אבל בשום אופן לא פחות מזה, כי גם לנו יש קווים אדומים. כך נתקע המו"מ לעוד שנתיים, ובסופו של דבר שוחרר שליט תמורת 1,000 מחבלים אחרי חמש וחצי שנים, רק מפני שהמצרים התערבו וכפו זאת על חמאס.
אבל העלבון הזה עוד יעלה לנו ביוקר, כי עכשיו מתכננים בעזה לחטוף לנו 1,000חיילים ולשחרר אותם תמורת פלסטיני אחד, ולאן נוליך את החרפה. (28.10.2011)
דמי חנוכה
חברי הטוב (הוא בנימין בר-יוסף, מורי הרוחני) פתר את בעיית המתנות בדרך מקורית ביותר. זה שנים הוא מחלק בחתונות, בחגים, בבר-מצוות, בימי הולדת ובבריתות, תלושים מהודרים, שעליהם מודפס "פטור", והם משחררים את המקבל מהבאת מתנה באירוע מקביל שיחול אצל הנותן. אבל לא כולם מגיבים בהומור הראוי לתלושי הפטור של ידידי בנימין, כי מתנה זה לא דבר שעושים ממנו צחוק.
במשפחה המורחבת שלי מתמודדים עם סוגיית המתנות בשיטה אחרת. מאות שנים מתועדות של נקמנות, התחשבנות, זיכרון ועלבונות, יצרו במשפחתי מין הסכמה שבשתיקה, שכל אחד קונה לשני את מה שהוא עצמו היה רוצה לקבל.
כך קרה, שאבא שלי קיבל מאחותו ליום הולדתו הסיכת שיער עם פנינים אמיתיות, והוא קנה לאשתו, היא אמא שלי, נעלי זאמש קרפ מספר 44 לרגל תום לימודיה באוניברסיטה, והיא קנתה לו את "המגדיר הגדול של צמחי ארץ-ישראל" לכבוד יציאתו לפנסיה. אני זוכר איזו התרגשות הייתה בבית כאשר הוא הצליח, בעזרת המגדיר, לזהות לראשונה בחייו צמח. הוא בחן את הסלט במשך שעתיים ובסוף קבע שהחתיכות הירקרקות הן "פלפל'', ממשפחת הסולניים.
בשיטה הזו, של "תן לחברך מה שאהוב עליך", אף פעם לא מקמצים על מתנות. אחד הדודים שלי בנהלל קנה לאשתו לחתונת הכסף שלהם עשרה עגלים לפיטום. הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלה כשהיא פתחה את העטיפות. בתמורה היא הביאה לו שתי שמלות שחורות קטנות של שאנל וקרם להחלקת קמטי לידה. אשתי, שמיהרה להסתגל לסטנדרטים הנוהגים אצלנו, עשתה לי לא מזמן מנוי לחמש שנים על "הירחון של ניו אינגלנד לארכיטקטורה מודרנית", ומעוצם הכרת התודה החלטתי להיות נדיב הרבה יותר. היא עוד לא יודעת את זה, אבל היא הולכת לקבל ממני ליום הולדתה הקרוב, שיחול, מדומני, מתישהו בחודש פברואר, צמיגי חתך נמוך חדשים לאופנוע שלה (שאני קניתי לה במתנה לפני שנה). (25.12.1992)
17 צפייה בגלריה
"מאות שנים מתועדות של נקמנות, התחשבנות, זיכרון ועלבונות, יצרו במשפחתי מין הסכמה שבשתיקה". מאיר שלו
(צילום: טל שחר)
כמו טראמפ
בזמן האחרון מתנגנת לה בארצנו סיסמה חדשה מבית היוצר של ראש הממשלה - "להיות כמו טראמפ". כלומר, גם נתניהו ושריו חפצים למנות פקידים ולחלק ג'ובים על פי אינטרסים ושיקולים שלהם, כנהוג בארצות הברית.
אין זו הסנונית הטראמפית הראשונה שפוליטיקאים ישראלים מבקשים לחקות, ויש להודות שטראמפ באמת מעורר קנאה. היבחרותו למשרה הרמה בעולם אחרי כל כך הרבה וולגריות, גזענות וגסות רוח פותחת פתח של תקווה גם לאישים כמו אורן חזן, יריב לוין, מירי רגב ודוד ביטן. אשר למינויים: טראמפ מתכוון למנות אף את בניו, בנותיו וחתנו לתפקידים רשמיים, אבל בעניין הזה הקדמנו אותו. יש לנו משפחות שהניבו הרבה יותר מאיש ממשל אחד. משפחות בגין, שמיר, שרון וברעם נתנו אבות ובנים לממשלות ולכנסות שונות. משפחות לוי ודיין נתנו שרים, ח"כיות וח"כים ומשפחות עובדיה ולאו נתנו כל אחת שני רבנים ראשיים. הפסו רבנים מן הארץ שהמשפחות האלה צריכות להתאמץ כל כך?
עד טקס ההכתרה של יאיר נתניהו, אני מבקש להזכיר שטראמפ לא המציא את שיטת המינויים. היא חלק מאופי המשטר בארצות הברית. אבל שם היא חלק מתפיסת עולם כללית שחלקיה פועלים יחדיו. כלומר, הקניית סמכויות וזכויות כאלה לנשיא היא חלק ממערכת האיזונים והבלמים בשיטת הממשל האמריקאית, שיש בה גם חוקה, ויש בה שני בתי נבחרים, סנאט וקונגרס, והדת מופרדת בה מהמדינה, וראש המדינה לא יכול להיבחר ליותר משתי קדנציות. אם נתניהו ואנשיו מוכנים לחקות גם את כל זאת, שימנו את מי שהם רוצים לכל המשרות האפשריות. (16.12.2016)
החצב מבית שערים
משוררים ושאר רומנטיקנים נוהגים לומר שהחצב פורח בסתיו ולהיאנח ברוב תוגה ועונג. זה לא נכון. החצבים מתחילים לפרוח ביולי ואף קודם: לפני זמן מה הגיע אליי בדואר מכתב מגברת אחת ממושב בית שערים ועימו צילום מרנין של חצב פורח, והתאריך - חמישה ביוני! הכותבת כתבה לי שהוא פרח אצלה בחצר ותהתה: "האם החצב התבלבל? האם העולם השתגע?"
כיוון שבעבר חזיתי כאן בהצלחה את כמות גשמי החורף על פי פריחת החצבים בקיץ, היא שאלה אותי עוד שאלה: האם אפשר לחזות את גשמי החורף הבא על פי החצב המקדים שלה? על שאלותיה הראשונות יש לי תשובות: לא, החצב לא התבלבל, וכן, העולם השתגע. אך אשר לגשמי החורף, שאותם אני יודע לחזות רק על פי כמויות הפריחה ולא על פי מועדיה.
התקשרתי ושאלתי אם היא רוצה שאפרסם כאן את שמה, והיא אמרה שלא, אבל תשמח אם אזכיר את שם המושב שלה, בית שערים, כי לא רבים מכירים אותו. ובכן, אני עושה זאת ברצון: בית שערים. למי שלא יודע: בית שערים נמצא ליד נהלל, שמסתכל עליו, כמו על שאר העולם, קצת מלמעלה. אבל השנה פרח בבית שערים חצב המעלה, אולי החצב הראשון של קיץ 2016 בארץ כולה, ואף זאת סיבה להתגאות ולשמוח. (15.7.2016)
חזירים וזרזירים
בגינה שלי כבר פורחות הרקפות הראשונות וכבר נובלים אחרוני הכרכומים. פרחים רבים אחרים מוציאים עלים ומקצתם אף ניצנים: תורמוסים, פשתה, כלניות, נוריות, דרדר כחול, חוטמית זיפנית, חבלבל השיח ועוד ועוד. שערו לכם, אם כן, את כעסי ואת תוגתי למראה החורבן שחוללו בה השבוע חזירי הבר. החזיר הוא בעל החיים הגדול ביותר שחי ביער השכן, וממש כמונו בני האדם, גם הוא חיה חברתית, תוקפנית, אוכלת כל ולפעמים אף אינטליגנטית. פרסותיו השסועות, ניביו וחרטומו משמשים אותו לחפירה ולחיפוש ארוחה באדמה. כך הם חושפים ועוקרים ורומסים ומשחיתים. בקיצור - חזירים.
במשך שנים אני טורח על הגינה הזאת, ובמשך שנים חפרו החזירים רק בשוליה, בגבול שבין ביתי לבין ביתם - היער הנ"ל. אבל סימנים ראשונים לדריסת הרגל שלהם - תרתי משמע - בגינה עצמה ניכרו בקיץ האחרון. לפתע נתקלתי בהם סמוך לבית וגם באור יום. המראה מפחיד. החזיר גדול, חזק ומהיר, וראשו וניביו בגובה שמתאים לחיתוך העורק הגדול של הירך. מחיאת כף או צעקה מבהילות אותם והם נסים, אבל חזיר זועם או מאוים וחזירה עם גורים יכולים לפגוע באדם פגיעה קשה ואף קטלנית.
לפני כמה חודשים פגשתי בגינה חזירה וילדיה, והיא לא ברחה אלא נחרה מולי בזעם. למזלי הייתי ליד השולחן שבגינה, טיפסתי ונעמדתי עליו, ומהגובה הבטוח נחרתי עליה בחזרה. כמה רגעים עמדנו כך, היא על האדמה ואני על השולחן, חירפנו וגידפנו עד שנמאס לה, או שחששה שאני משפיע לרעה על החזירונים המחונכים והמנומסים שלה - והחבורה הסתלקה. אבל החורף בא, והאדמה רכה, וכל מיני מעדנים נמצאים בה, והחזירים שוב לא מסתפקים ביער. הם מבקרים, חופרים ורומסים אצלי לילה-לילה. אני יוצא עם פנס ומגרש אותם, הם בורחים וחוזרים. תאמרו: יש צרות גרועות יותר וחזירים גרועים יותר - זה נכון, אבל לך תסביר את זה לתורמוסים הרמוסים שלי. (6.1.2017)
17 צפייה בגלריה
"יש צרות גרועות יותר וחזירים גרועים יותר - זה נכון, אבל לך תסביר את זה לתורמוסים הרמוסים שלי". מאיר שלו
(צילום: טל שחר)
ולריזם
"מועדון הפיקוויקים" תרם לאנושות גם שני מונחים. האחד רפואי: "הסינדרום הפיקוויקי", שמתאר אנשים שמנים מאוד שנשימתם איטית ורדודה והם נוטים להרדמויות - כזה הוא אחד מגיבורי הספר, המשרת ג'ו (יוסף, בתרגום הישן) שדופק בדלתו של מישהו, וכשזה פותח הוא מוצא אותו עומד וישן.
המונח השני הוא "ולריזם", על שם משרתו המאוד צבעוני של מר פיקוויק, סמואל ולר, ותבנית הדיבור המשעשעת שלו: פנייה אל בן שיחו, ואחריה המילים "כמו שאמר" וציטוט דמיוני. למשל: "אל תכריחני לנקוט אלימות, כמו שאמר הסועד לצדפה שסירבה להיפתח ,"או "לזה אני קורא הוספת חטא על פשע, כמו שאמר התוכי שנלקח מארץ מולדתו ואזי גם הכריחו אותו לדבר אנגלית" - (אני מצטט מהזיכרון).
עוד ולריזם הוא: "Very sorry to 'casion any personal inconwenience, ma'am, as the house-breaker said to the old lady when he put her on the fire".
טעויות הכתיב מופיעות במקור, כי כך כתב דיקנס את הדיאלקט הקרוי "קוקני ."המשפט הזה תורגם בתרגום הישן ל"צר לי מאוד כי עליי להפריעך ולהטריחך קצת, גבירתי, כמו שאמר אותו הבא במחתרת אל הליידי הזקנה בהניחו אותה על האש". התרגום החדש נהיר ופשוט יותר: "מצטער מאוד, גברת, על הטרדה שאני גורם, כמו שאמר הפורץ לזקנה כששם אותה על האח". ברור שלשים על האח ולהניח על האש הם דברים שונים לגמרי (כמו שאמר היהודי לחוקריו במרתפי האינקוויזיציה, אם תרשו גם לי לנסות את כוחי), אבל המילים היותר מעניינות הן "הפורץ" בתרגום החדש, לעומת "הבא במחתרת" בתרגום הישן. "הבא במחתרת" הוא צירוף מילים שמעטים יבינו היום. קרופניק וטביוב, שתרגמו את הספר ב-1922, יכלו להניח שרוב קוראיהם מכירים את הפסוק: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים" ואת דין "הבא במחתרת", ויבינו שמדובר בפורץ. אבל דפנה רוזנבליט, ב-,2017 יכולה להניח שרוב קוראיה לא מכירים את הפסוק הזה, ואם הם מכירים – רוב הסיכויים שהם לא מבטלים את תלמודם בקריאת רומנים.
אם כך ואם כך, בוולריזם אפשר להשתמש גם היום: "קיבלנו תקציב לסיוד הקירות, כמו שאמר שלמה המלך למלכת שבא אחרי שסיימו עוד ארוחה של אייל, צבי ויחמור, סיגרים, ברבורים אבוסים ושמפניה (26.5.2017) ."
יום זיכרון באיקאה
כמו בכל שנה אמור הייתי לעלות בעוד יומיים לאותם שני קברים באותן שתי חלקות צבאיות. לפני הצהריים בבית הקברות של קיבוץ יגור, שם קבור אברהם רימון, שהיה מ"כ שלי ונפל בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים. אחרי הצהריים אני נוסע למושב נהלל, ועולה עם בני משפחתי אל הטקס בבית הקברות בגבעת שמרון. שם טמון בן דודי זהר בן ברק, שנפל בקרב החרמון במלחמת יום כיפור.
בימים אלה נודע לי שהשנה נאסר עליי לבוא, בגלל ההחלטה לסגור ביום הזיכרון את בתי העלמין הצבאיים. על אף הצער, יכול להיות שהייתי מקבל זאת בהבנה מסוימת, אבל במקביל לאיסור הזה נודע שרשת איקאה הורשתה לחזור לפעילות ופתחה את שעריה. האיפה ואיפה הזאת מרגיזה, תמוהה ומעוררת חשד. לא מדובר ביד שאינה יודעת מה היד השנייה עושה, אלא באותה יד עצמה. היד שסוגרת את שערי בתי הקברות ומונעת את כניסת האבלים והזוכרים, היא היד שפותחת את שערי איקאה לקונים.
התקשורת מספרת שאחד משני הבעלים של רשת איקאה בישראל הוא איש חסידות גור ותורם ביד רחבה לאדמו"ר. גם שר הבריאות המאוד מוצלח שלנו שייך לאותה חסידות, ואנחנו יודעים שראש הממשלה מעריך מאוד את פועלו בתחום הקואליציה ומכיר לו טובה על נאמנותו. אז אולי בכל זאת מדובר בשתי ידיים? בזוג הידוע כ"יד רוחצת יד"?
שר הבריאות דחה את האפשרות הזאת מכל וכל. אפשר ללכת לקראתו ולשער שלא מדובר בסתם אטימות ושחיתות אלא בסתם טיפשות, אבל החשד בעינו עומד, והפתיחה המקוממת של איקאה יחד עם סגירת בתי הקברות היא עובדה.
דווקא לקראת היום שבו עולים אל קברי החללים שנפלו בשירותם הצבאי, שבה ומתעוררת השאלה הלא-נמנעת והלא-נעימה: איך בדיוק נהרגים מי שמתים באוהלה של תורה?
רק כמה קילומטרים מפרידים בין בית הקברות של קיבוץ יגור ובין סניף איקאה שבקריית-אתא. בהחלט עלול לקרות שביום שלישי יגיעו משפחות שכולות לצומת יגור, ויהיה שם שוטר, והשוטר ישאל אותן לאן פניהן מועדות. אני מציע להן לומר: "לאיקאה!" כי אם תאמרנה את האמת תידרשנה לסוב לאחור, אולי בצירוף קנס ודוח.
ואולי כבר אפשר לצעוד צעד שהולך ונעשה מתבקש, ופשוט לערוך את טקסי יום הזיכרון בסניפי איקאה. הם פתוחים ממילא - כי בהם, כידוע, לא נדבקים בקורונה - ויש להם מגרשי חניה גדולים, ואולמות עצומים, וסדרנים, והם מוכרים גם נרות ריחניים, שלא נרגיש את צחנת ההפליה, ויש שם כיסאות, וארונות - ארונות טובים במחירים נוחים, הרבה יותר נוחים מהמחיר הכול כך גבוה של הארונות בבית הקברות הצבאי. (26.4.2020)
אימוג'ים מילוליים
גם השמעת ביטויים ופתגמים מימי קדם היא שימוש בניסוחים שכתבו אחרים, וממש לשם כך הם נוצרים. אפשר לראות אותם כאימוג'ים מילוליים, שמאפשרים לך להתבטא בקלות יחסית.
וכך אנחנו משתמשים עד היום ב"קול קורא במדבר" וב"סלע המחלוקת" כי הם קצרים וברורים מכל ניסוח שלנו. ובשנים האחרונות אני שומע גם את "נעמת לי מאוד" של דוד המלך. אפשר היה לומר "היה לי כיף איתך", אבל אם דוד כבר טרח והעניק לנו מתנה כזאת, מי פתי ולא ישתמש בה?
פה ושם אני שומע גם את התואר הנחמד "אוויל משריש", הלקוח מספר איוב. ברור לי מדוע הוא צץ מחדש: השפה צריכה להעניק לנו כיסוי מספק של המציאות, וכיוון שהאווילים ומעשי האיוולת מתרבים אצלנו מאוד, העברית פותחת לפנינו את גנזיה ומציעה ביטוי ישן שלחו לא נס. הוא אף מדויק מכל ביטוי חדש, כי האוויל המשריש אינו סתם טמבל, הוא אידיוט שמכה שורש, כלומר - מתכוון להישאר. (3.7.2020)
דברים והקשרם
בימי עלומיי נפוץ בברה"מ עיתון יומי שנקרא "פראבדה", והיה ביטאונה של המפלגה הבולשביקית השלטת. פירוש השם "פראבדה" הוא אמת. כלומר למפלגה הבולשביקית היה חשוב להכתיר את עיתונה בשם מחייב, אף שמבחינת כוחה והאימה שהטילה יכלה לקרוא לו גם "ילקוט הכזבים" ואיש לא היה מעז לפצות פה ולצפצף. על אף זאת, היו כמה ספקנים ומפקפקים שמהם הגיע הסיפור שנזכרתי בו עכשיו.
ובכן, יום אחד פרסם "פראבדה" ידיעה על אודות פועל סובייטי חרוץ, שהוזמן מהקולחוז הנידח שלו למוסקבה כדי לקבל שם מדליה בוועידת המפלגה. הידיעה סיפרה שאותו פועל, איבאן איבאנוב איבאנוביץ' שמו (נו מה), אף קיבל עם המדליה פרס: מכונית סובייטית קטנה, פאר תוצרת התעשייה הקומוניסטית, וחזר בה למקומו.
אבל למחרת מיהר פראבדה, מתוך רצון כן להקפיד על האמת, ותיקן את עצמו: הפועל איבאן איבאנוב איבאנוביץ' לא הוזמן לוועידת המפלגה במוסקבה אלא לתערוכת כלי עבודה בכפרו, ושם הראו לו אופניים ישנים ולא מכונית חדשה, ולא נתנו לו אלא לקחו לו אותם, אבל חוץ מזה הידיעה נכונה על כל פרטיה. וכמו שאומרים כאן היום כל מיני ישרי דרך בעלי מצח נחושה - הסיפור הוצא מהקשרו.
בכל זה נזכרתי למראה ולמשמע ח"כים שטרחו וניסו באופן מעורר רחמים לטייח ולהחליק דברים שאמרו בעידנא דכסילא ובעידנא דשוויצא. בעיקר חשבתי על השר סמוטריץ', שבתחילה עשה לייק למישהו שאמר שיש למחוק את הכפר הפלסטיני חווארה מעל פני האדמה. אחר כך הסביר שזאת המדינה שצריכה למחוק ולא אזרח מאזרחיה, ובסופו של דבר צייץ שלא התכוון להריסת הכפר אלא לפעולה ממוקדת נגד המחבלים שבו. כלומר, הלייק לויק והשר אמר והריאיון רואיין והציוץ צויץ והכל צולם ושודר, אבל השר לא התכוון לחווארה אלא לעין חרוד איחוד, ולא מדובר במחיקה אלא במחילה, או במכירה או במכינה. ושלישית, שלא הוא הופיע שם בתור סמוטריץ' אלא אנרכיסט מתחזה שהוציא בחוזק יד את הסיפור מהקשרו, אבל חוץ מזה הידיעה נכונה וכולה קושט אמת על כל פרטיה. (3.3.2023)
ללכת בלי ולהרגיש בלי
מסורת נאה היא במזרח התיכון, שהכבוד הוא אבי כל עוון וחטאת. לפיכך, ייתכן שהפתרון ליחסי ישראל והפלסטינים נמצא בכיוון אחר לגמרי. כלומר: ישראל לא תתנכר לעזה, היא תשקיע בה השקעות ותזרים אליה כספים, אבל לא במפעלי תעשייה ולא בפרויקטים כלכליים, אלא בכבוד. בנבחרת כדורגל פלסטינית שתיקח את הגביע במונדיאל הבא, תנצח ותביא כבוד, הרבה כבוד. (22.7.1994)
הסלט של מר תחש
הנאה קטנה אחרת שלי היא ארוחת בוקר שאני מתקין לי לפעמים. אני מכנה את הארוחה הזאת "הסלט של מר תחש", על שמו של אחד מגיבורי הספר "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם. מר תחש הוא יצור מתבודד, חי בגפו במגוריו התת-קרקעיים, וכשבאים אורחים הוא רוטן "הממ... חברה..." ופורש לו לחדר אחר לנמנם שם לבדו. אגב, התחש הזה נקרא במקור ,Badger כלומר גירית, אבל המתרגם הראשון של הספר לעברית, יונתן רטוש, היטיב לעשות כשנתן לגירית הזאת את השם "תחש", שהוא מין בעל חיים תנ"כי שזהותו לא ברורה, כי גיבורי "הרוח בערבי הנחל" כולם ממין זכר, וגירית הוא שם נקבי.
לתחשים ולתחשות שביניכם, הנה המתכון של הסלט המיזנתרופי הזה. כתבתי אותו בלשונו וברוחו של חברי המנוח ד"ר אלי לנדאו, רופא, איש תרווד וספר, שגם הוא היה מין תחש מכמה וכמה בחינות: נוטלים כמה עגבניות נאות, כמה שיני שום, ואף יותר מכמה, גבינה מלוחה קשה ממשפחת הבולגרית או הפטה, לא את הגרסה היבשושית של 5 אחוזי השומן, בבקשה, מנה נדיבה של שמן זית שטעמו עז, ופלפל ירוק חריף. את החבר הזה יש לבדוק, כי יש היום פלפלים מתחזים: הם נראים כמו פלפל חריף אבל בגלל הקפדה על תקינות פוליטית הם לא.
את העגבניות חוצים ומפמפמים בפומפייה רחבת נקבים. את הגבינה חותכים לקוביות קטנות. את שיני השום דנים בחבטה של צידו הרחב של להב הסכין, ואזי מקלפים אותן וחותכים דק. אשר לפלפל החריף, אני נוהג לשכן אותו במקפיא, ואז קל יותר לחתוך אותו לפיסות קטנטנות, אבל בכל מקרה יש להיזהר ולא לקרב את האצבעות שנגעו בו אל העיניים או אל האפידרמיס של אברים עדינים ואברות עדינות.
את כל זה נותנים במגס, מוסיפים את השמן, מערבבים, אוחזים בכף של מרק ואוכלים לתיאבון, ואז, כמו שכתבה חנה גולדברג בשירה "מעיין" - "אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק, יותר חזק" - ומרוב שאתה חזק, אתה נעשה תחש שבתחשים והכול עוזבים אותך לנפשך, בעיקר אם אתה אומר מילים שמסתיימות בהברות פתוחות. (19.8.2022)
הרייטינג של ההלוויה
לקראת הלווייתו של מרן קנייבסקי שבה ונזכרה הלווייתו של מר"ן עובדיה, שהשתתפו בה כ-750 אלף בני אדם. היו שתהו אם מרן קנייבסקי יביא יותר קהל, ולא אתפלא אם היו גם הימורים. העיתונות, כמו שציינתי, אף קבעה מראש שתהיה לו הלוויה גדולה יותר, מה שבסופו של דבר לא קרה, והאומדן המשטרתי הסופי היה 350,000 מלווים. כלומר, מר"ן עובדיה ניצח בגדול.
ברשותכם, ואל ייחשב לי הדבר כעוון, אני מבקש לציין, בכל הצניעות הנדרשת, שבהלוויה של ביאליק, בשנת ,1934 עת היו בארץ 300,000, יהודים, השתתפו 100 אלף מלווים! יותר משני מיליון בימינו ,Beat that קנייבסקי ועובדיה!
אינני מספר את הדבר כדי להתגרות, חס וחלילה, אלא כדי לעורר מחשבה. ואני יודע עוד דבר, שבעוד החרדיות מתחזקת ומתוחזקת, קהל קוראי השירה העברית מתמעט. למעשה, לו היה ביאליק מת היום, לא היו צריכים לסגור אפילו כביש אחד לקראת ההלוויה שלו. (25.3.2022)
מקור ותרגום
אני מסוקרן - האם פו הדב יצלח את מחסום הזמן, את המסכים, את הטלפונים החכמים, את העיבודים הגסים של דיסני, ויפלס דרך אל הילדים שהצטרפו אל קהל דוברי העברית? אני סבור שכן. זה ספר נהדר, ראוי לחיי נצח, והתרגום החדש יעזור לו בהחלט. יתרה מזאת: גם בימים הדיגיטליים הווירטואליים שלנו, ילדים עדיין משחקים בבובות של דובי, של חמור, של חזרזיר ושל ארנב (בתרגום הישן הוא עדיין שפן, כמו שנהגו אז לשגות). אבל - כמו בספר אני מדגיש את המילה כדי שהקורא יטעים אותה כראוי - יש לי גם הערה: ב"פו הדב" מופיעה צנצנת דבש, מתנת יום הולדת שפו מביא לאיה. בדרך הוא מכלה אותה עד גמירא, ומגיש אותה לחמור, הדכאוני בלאו הכי, בתור .usefulpotהתרגום הישן מכנה אותה "צנצנת מועילה". בתרגום החדש היא נקראת "צנצנת שימושית". ובכן, רועי, - "this means war!"כמו שנוהג לומר באגס באני, עוד מורה רוחני שלי. כל כך הרבה חפצים, מעשים, ואפילו בני אדם, כונו ועדיין מכונים בביתנו "צנצנת מועילה", ששום "צנצנת שימושית" לא תבוא במקומה. (30.9.2022)
מאמע רוחל
השבוע קיבלתי שיחה ממספר חסום. בדרך כלל אינני עונה לטלפונים כאלה, אבל משום מה עניתי. מן העבר השני נשמע קול אישה, שבעברית פיוטית ובמבטא מוזר אמרה: "התשמע קולי?"
"כל מילה", אמרתי, "מי זאת?"
"רחל", היא אמרה.
"רחל המשוררת?" שאלתי.
"לא. רחל אמא שלך".
"אמא שלי כבר מתה", אמרתי.
"גם אני", היא אמרה. "אני רחל בת לבן, נעים מאוד".
"רחל-רחל?"... התרגשתי, "יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך, אבל אולי בדיוק מישהו משתטח עלייך וזה עלול להפריע".
"אתה לא מפריע. כולם משתטחים על הקבר הלא נכון, ועכשיו הרמטכ"ל שלכם סתם עליי את הגולל סופית".
"לא הבנתי", אמרתי.
היא נאנחה: "בנאום שלו בערב יום הזיכרון הוא סיפר משהו מספר ירמיהו, איך בני ישראל שיצאו לגולה חלפו על פני הקבר שלי, וציטט: 'קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה'". "זה פסוק יפה מאוד", אמרתי.
"מסכימה איתך, אבל הוא אמר קול ברמה עם קמץ בבי"ת, ברמה, ואילו ירמיהו כתב ברמה עם שווא בבי"ת".
"נו באמת, אמנו", אמרתי, "ברמה, ברמה, מה זה משנה? את עוסקת בקטנות. העיקר ששמעו את הבכי שלך".
"איך אמר בעלי המנוח: ברחל בתך הקטנה... הקטנות מאוד חשובות. רמה זה לא הווליום של הקול שלי, זה שם של מקום. לא רחוק משם מתתי ונקברתי, וכשאני בוכה, שומעים אותי ברמה. זה מצפון לירושלים ולא ליד בית לחם". "אני מתנצל", אמרתי.
"במקרה גם שמעתי שהרמטכ"ל דורש הגדלה של תקציב הבטחון, אז תגיד לו שהוא מבזבז המון כסף על אבטחת הקבר הלא נכון".
"אז מי כן קבור שם?"
"מישהו מהמשפחה של ישמעאל, הדוד של בעלי". "אפרופו, מה שלום יעקב?"
"כמו בחייו. שוכב בחושך על יד לאה ומדמיין שהיא אני. תגיד, אתה רוצה קצת חוטים אדומים? נשארו לי המון". (23.4.2021)
סיפור משפחתי
לילות הסדר חביבים על משפחתנו יותר מחגים אחרים. אבי ז"ל היה מתקן את העברית ואת ההגייה של ההגדה ומסביר את הטקסט לכל דורש - רוב המשפטים לא מובנים ורוב המילים נקראות לא נכון אף שהן מנוקדות. בתי הייתה כבת שלוש או ארבע, כשהפסוק "מלפני אדון חולי ארץ" הטריד אותה, ואני זוכר שהיא שבה ושאלה: "סבא, מי זה אדון חולי ארץ?"
אבא שלי הופתע, אבל כאן התערב הסבא השני שלה, אבי אמה, והקשה: "מה, את לא יודעת מי זה חולי ארץ?"
"גם אני לא", אמר אבא שלי.
"לא שמעתם על חולי המעגל?" אמר הסבא השני.
כשוך הצחוק וההפתעה ואחרי שנרגענו כולנו והבנו מה קרה, הבנו עוד דבר: שאף אחד, גם לא אבי, לא מבין כל מילה ומילה בהגדה, והגיע הזמן לומר שנמאס מהמסמכים הסתומים האלה, מכל המה זה "את פתח לו" ו"אמילם", ומילא הם אבל מה עם "ואתא חוטרא". אתם יודעים מה? גם מספר ההסברים ל"מפטירין", ל"מרור", ל"מסובין", "אפיקומן" כבר קבר אותי תחתיו. תנו לחיות בשפה הזאת, ואם אפשר, גם בארץ הזאת. ( (7.4.2023
