לפני שנים רבות (17, ליתר דיוק), בארץ רחוקה שנקראת דנמרק, הופק מותחן פעולה בתקציב בינוני בשם "אמבולנס" (Ambulancen). הסרט שכתב וביים לאוריץ מונק-פטרסן נמשך זמן צנוע של פחות מ-80 דקות. עלילתו עסקה בשני אחים ששודדים בנק כדי להשתמש בכסף לטיפול רפואי שעשוי להציל את חיי אימם. בכדי לברוח מהמשטרה הם נכנסים לאמבולנס, רק כדי לגלות שבחלקו האחורי יש פרמדיקית המנסה לטפל בחולה לב. זו הופכת להיות דרמת בריחה/חטיפה: המשטרה רודפת, האחים מסתכסכים ואחד האחים מתחיל להתקרב לפרמדיקית החטופה - הכול במהלך דהירה מתמדת של רכב המילוט. לא סרט גדול או הכרחי, ממש לא, אבל דרמה מתקבלת על הדעת שידעה לומר מה שיש לה - וללכת. לחוקי הפיזיקה יש משמעות בסרט ואפילו ניתן למצוא בו היתכנות עלילתית, גם אם היא נמתחת עד לקצה.
אמבולנס – טריילר
מערכה שנייה: בהוליווד החפה מכל מקוריות ישנו אדם. לא נקרא לו "במאי", למרות שהוא הרוויח בחייו חצי מיליארד דולר על בימוי פרסומות וסרטים שהם רעל מזוקק לנשמה. קוראים לו מייקל ביי, והוא אחראי לחמישה סרטי רובוטריקים, שמשך רובם חוצה את השעתיים וחצי. סרטים אלו אינם יותר מבליל חסר פשר של הרעשה אקוסטית ופיקסלים מתנגשים. לכך חובר תיבול של עלילה לא קוהרנטית, חיפצון נשי מביך (גם לחובבי הז'אנר) ובדיחות גזעניות. מייקל ביי אולי לא אשם בכל הרעות החולות של הקולנוע העכשווי, אבל בבית הדין של אמנות הקולנוע הוא יהיה מראשי הנאשמים. מזה חמש שנים לא עלה סרט שלו על מסכי הקולנוע. נפרדנו ממנו ב"רובוטריקים: האביר האחרון" (2017), כישלון כלכלי שהעניק לצופיו 154 דקות של סבל טהור.
מי שממש התגעגע (בטח לא אני) יכול היה לצפות ב"מחתרת השישה", מותחן הפעולה שביים לנטפליקס ב-2019. כעת הגיע למסכים "אמבולנס" (Ambulance) ונאמן לחובתי המקצועית - צפיתי בו.
לסרט המקורי היה רעיון שניתן לתמצת לשורת מידע ברורה ואטרקטיבית לצרכי קידום מכירות (מה שמכונה בז'רגון המקצועי "High concept"). קל להבין מה משך את ביי. נאמן לדרכו וסגנונו, ונסמך על עיבוד התסריט המקורי בביצועו של כריס פדאק, הוא הפך את הסרט הדני למפלצת מרעישה ומתישה שמשכה 136 דקות. על העלילה גובבו עוד דמויות ופרטים, ואינספור רגעים מופרכים שמחליפים זה את זה במהירות הבזק, כך שאין אפילו מספיק זמן לצחוק מהטיפשות של הסרט. בסופו של דבר הבדיחה על חשבון הצופים.
מאפייני "הסגנון" של ביי לא השתנו ולא עודנו. בכל רגע נתון בסרט הוא על המקסימום של רעש ותנועה, ומשם רק מגביר את העוצמה. חיתוכים במהירות רצחנית, תנועות מצלמה בלתי פוסקות שמצריכות כדורים נגד בחילה (כאן הוא מגלה חיבה חולנית לצילומים מיותרים ממצלמות על רחפנים). ועוד - קידום מכירות חסר בושה למוצרים שמוזכרים בשמם, ואיכויותיהם נידונות בהרחבה כחלק ממה שמתפקד בסרט כדיאלוג.
כהרגלו ביי לא בוחל בהתייחסויות לסרטיו הקודמים. הפעם, לפחות לפי מה שקלטתי בצפייה ראשונה ואחרונה, לא זיהיתי שוטים שהוא הרים בשלמותם מסרטיו הקודמים. לא אתפלא אם הוא עשה זאת גם הפעם, אבל אני מרחם על מי שישקיע מזמנו כדי לגלות זאת. האזכורים שאותם לא ניתן לפספס הם בהתייחסות הדמויות בסרט הנוכחי לסרטיו הקודמים בשמם. ה"אובר חוכמים", שכותבים מדי פעם ניתוחים אפולוגטיים לסגנונו של ביי, ימצאו בכך הוכחה נוספת לאיכויותיו הפוסט-מודרניות. עיקרון התער של אוקאם מאוד ברור: אין כאן המחשה להיותו אוטר דה לה שמאטה, אלא פרק נוסף במפגן חוסר הטעם הנרקיסיסטי המאפיין את עבודותיו.
האלמנט היחידי שניתן לפרגן לו בסרט, ובחייו של ביי, הוא אהבתו לכלבי המסטיף האנגלי המצויים ברשותו, ונטייתו לשלב אותם בסרטיו. אחד מהם הקרוי "ניטרו" (כמו מנועי ניטרו עוצמתיים), אף מופיע בסרט בכמה סצנות. אני נשבע שהייתי מעדיף לצפות בשעתיים ורבע של קלוזאפ על "ניטרו" מרייר בהילוך איטי, מלצפות ב"אמבולנס".
וויל שארפ (יאיא עבדול-מאטין השני) הוא לוחם משוחרר מהצבא האמריקני, שחי בתנאי מחסור עם אשתו התמימה איימי (מוזס אינגרם) ובנם התינוק. איימי נזקקת לסכום עתק לצרכי טיפול רפואי ניסיוני שיציל את חייה - אבל חברת הביטוח לא מתכוונת לשלם. וויל יוצר קשר עם אחיו דני (ג'ק ג'ילנהול), שבדומה לאביהם המנוח חי את חייו כשודד נועז ופרוע. מעכשיו לעכשיו דני מצרף את אחיו ישר הדרך לתוכנית שוד שעתידה להניב עשרות מיליונים, שוד שמבוצע בחסות ארגון פשע מקסיקני.
וויל שחור, דני לבן, והשניים אחים אחרי שוויל אומץ על ידי אביו של דני. זה בעיקר משרת את הרגעים בהם ביי ינסה לחלוב רגש באמצעות הכנסת שוטים של קיטש טהור מילדותם, למטרת סימון אידיליה בין-גזעית. מצוקתם של חיילים משוחררים ויחסי שחורים/לבנים הם נושאים כבדי משקל, ונדמה שביי, מרושל כהרגלו, מסתפק בסימון מינימלי של נושאים אלה במקום להציע דבר בעל ערך באמצעותם. הוא מתחזה כאן, באופן מגוחך למדי, להומניסט ולמי שמודע לכללי התקינות הפוליטית. אבל את טבעה של החיה לא ניתן לרסן.
השוד כמובן, מסתבך. מארב של משטרת לוס אנג'לס בחסות קפטן מונרו (גארט דילהאנט), אליו מצטרפים בהמשך אנשי יחידות ללוחמה בטרור ואיש FBI קוויר (שבאופן תקדימי בסרטיו של ביי לא מוצג כדמות נלעגת) שלגמרי במקרה מכיר באופן אישי את דני – האח החוטף. הסיטואציה היא אותה סיטואציה, שני האחים נמלטים ממרדף משטרתי באמבולנס, ובו נמצאים גם קאם תומפסון (אייסה גונסאלס), פרמדיקית היספנית יפה בעלת עצבי פלדה, ושוטר צעיר ונאיבי שנורה על ידי וויל, וגוסס פרק זמן אינסופי ומאוד לא סביר במהלך הסרט. האם ניתוח שמתבצע בפצוע ירי גוסס, בעוד ידיים נתחבות פנימה לגופו, וכל זאת במהלך דהירתו של האמבולנס אחריו רודפת חצי ממשטרת לוס אנג'לס הוא דבר מוגזם? כנראה שזה לא מספיק. מיד ייקרע הטחול שלו והמוות הוודאי יימנע באמצעות קליפס השיער של הפרמדיקית. אולי זה סרט להנאתם של רופאים שיכורים.
הסרט הדני נעשה במדינה, בתקופה ובתקציב הפקה שבה אמצעי המעקב והריסון של כוחות המשטרה היו מוגבלים. לכן, ניתן היה לקבל את העובדה שהאמבולנס לא נעצר כבר אחרי דקות ספורות. ביי, כדרכו, מתחרמן מכלי תחבורה והרס גדולים ורבי עוצמה. בתוך חוסר ההיגיון הכללי, קשה שלא להיות מודע במיוחד לכך שהאמבולנס מצליח באורח פלא להישאר על הכביש, והאנשים בתוכו ממשיכים לשרוד, חרף כל הכוח והאמצעים המופנים נגדם. גם מבחינה זו, הסרט מכוון לצופים שעבורם השימוש במוח הוא עניין אופציונלי.
הסיטואציות שביסוד "אמבולנס" לא מחייבות תוצאה בלתי נסבלת. כמה סרטים של דהירה בלתי פוסקת של כלי רכב, בהשראת האוטובוס מ"ספיד" (יאן דה בונט, 1994), יצאו לא רע. סצנות שוד שהופכות לזירות קרב עירוניות בוצעו לכדי שלמות ב"היט" (מייקל מאן, 1995) וב"האביר האפל" (כריסטופר נולאן, 2008). אקשן מהיר הוא לגיטימי, אך גם בו יש משמעות לקוהרנטיות מרחבית מינימלית, לבנייה מדודה של עוצמות, למתן זמן לשחקנים לשחק מבלי שהם ייחתכו לשברירי שניה של צעקות (הדבר נכון במיוחד לדמות אותה מגלם ג'ילנהול). מערבל מזון לא משמש כשיטת עריכה, ופירוטכניקה טכנית של הנעת מצלמה אינה בעלת תכלית בפני עצמה. מה שהיה הוא שיהיה, ומי שמצפה שמשהו ישתנה בסגנונו של ביי, גם כאשר הוא לא עסוק בשיווק צעצועים של חברת הסברו, שוגה באשליות.
