קור נודף מ"חולית: הנבואה". לא הקור המסוגנן, המוקפד שהביא עמו הבמאי דני וילנב לצמד סרטי "חולית" שלו, עיבוד קולנועי רב-תקציב לרומן המד"ב המיתי של פרנק הרברט. לא הקור החולני, הפרוורטי, שנדף מהעיבוד הכושל (אך מרתק) של דייויד לינץ' מ-1984. לא, הסדרה החדשה מבית HBO שמתרחשת ביקום של הרברט (ושעלתה במחוזותינו ב-HOT, yes וסלקום TV) מדיפה קור מסוג אחר – הקור ההוליוודי הציני הזה, התעשייתי, שמדיפים פרויקטים מוזמנים.
"חולית: הנבואה" – טריילר
(באדיבות HBO)
בואו נתעכב לרגע על משמעות המושג. קחו לדוגמה סדרה כמו "שובר שורות", אם להיתלות באילן גבוה במיוחד; היא נוצרה במוחו הקודח של וינס גיליגאן, ולא הייתה מגיעה לאוויר העולם אלמלא המעיין היצירתי שמפכה בו. עכשיו, קחו את "חולית: הנבואה"; הסירו מהסדרה את כל אנשי הצוות והעשייה שהביאו אותה לכדי מימוש - מקצוענים אחד-אחד, מיינד יו - ושימו את אותו פרויקט בידיו של צוות מקצוענים אחר, מבמאי ועד ניצב. מה קיבלתם? ובכן, את אותו פרויקט, בגדול, רק קצת שונה.
"חולית: הנבואה" הגיעה לעולם כתוצאה מפרומפט, במילים אחרות. החבר'ה הטובים באולפני לג'נדרי רכשו את הזכויות ל"חולית" ב-2016 מתוך כוונה מלאה להפוך אותו ליקום קולנועי-טלוויזיוני-מה שבא, כפי שנהוג היום בנוגע לכל קמצוץ של קניין רוחני. רק שבמקרה הזה, זה היה מוצדק: מלבד הרומן של הרברט מ-1965 וארבעת ההמשכונים שכתב במו ידיו, בנו של הרברט - בראיין, יחד עם סופר נוסף בשם קווין ג'יי אנדרסון, כתבו שלל המשכונים/פריקוולים נוספים שמרחיבים את העולם של הרברט ז"ל עד אין קץ. הפוטנציאל הרי ברור: אינטריגות רצחניות של בני אצולה מנוונים, רק בחלל. "משחקי הכס", עם אראקיס במקום ווינטרפל. איפה חותמים על הצ'ק?
כך הגיעה לעולם "חולית: הנבואה", סדרה שמראש נוצרה על מנת להרחיב עולם בדיוני ואת המיתולוגיה שלו, וקיבלה לשם כך את הטיפול המקצועי ביותר שיש בביזנס. ואתם יודעים מה? זה עובד, באופן מוגבל משהו - ואם לא תצפו ליותר מדי. אוהבים לנשוף בהתפעלות מערכי הפרימיום שנלווים לפרויקטים מסוג זה? אתם מסודרים. הוויזואליה מרשימה, הסטים רבי-דמיון, וגם אם הסדרה לא מצליחה להגיע לרף האסתטי שהעמיד וילנב בעיבודיו הקולנועיים המדוקדקים, היא לגמרי מצדיקה את מחיר הכרטיס המטאפורי. וגם הקאסט מרשים, ברובו ואם שמים בצד כמה החלטות ליהוק מעט מצערות.
מוצלחת במיוחד היא אמילי ווטסון הנפלאה ("לשבור את הגלים", "מוכה אהבה") שמביאה תועפות של נחישות, קשיחות ומקיאווליזם בריא לדמותה: האם הנערצה ואליה הארקונן, מנהיגת מסדר בנות גשרית. הסיפור מתרחש כ-10,000 שנה לפני הסיפור המתואר ב"חולית", בגלקסיה שמחלימה מ"הג'יהאד הבאטלריאני" - מלחמת חורמה של האנושות נגד "המכונות החושבות" שניהלו את העניינים. כעת, כל סוג של פריט טכנולוגי מתקדם נחשב טאבו מוחלט, והנוף הפוליטי הגלקטי סבוך ופתלתל, הרה-סכנה. בתי אצולה נלחמים ביניהם על משאבים וכוח, בחברה פאודלית לא-יציבה שעליה שולט בקושי הקיסר ג'אוויקו לבית קורינו (מארק סטרונג).
וגם ואליה הארקונן נלחמת על כוח, ומשתמשת לשם כך במסדר רב-העוצמה שהיא מנהיגה - עדיין לא תחת השם המפורש "בנות גשרית", בשלב מוקדם זה. יחד עם אחותה ההססנית יותר, המעט-אנושית יותר, האם הנערצה טולה הארקונן (אוליביה וויליאמס), היא מנסה לבסס את השפעת מסדרה בחצר הקיסר ובחצרות בתי האצולה הנוספים. במקביל, היא מקדמת פרויקט גנום סודי שנועד להביא לפריצת דרך בעתיד הרחוק. ואולי נכון יותר לומר "קפיצת דרך".
3 צפייה בגלריה
אז את מי שאחראית לברון ולדימיר הארקונן? אמילי ווטסון, מתוך "חולית: הנבואה"
(צילום: באדיבות HBO)
אך כאמור, אלו הם זמנים מסוכנים: חייל ששב מפלנטה מרוחקת בשם אראקיס, שבה ורק בה קיים סם מסוים בעל ביקוש ברחבי הגלקסיה, חזר כשהוא לא אותו אדם. כעת, לדזמונד הארט (טראוויס פימל, "ויקינגים") יש כוחות שלא הכיר, משהו שמושל בו, מנווט אותו להפוך לאיש אמונו של הקיסר ג'אוויקו, וזורע כאוס. עבור ואליה מדובר באויב חדש מסוכן, וזה לא שחסרים לה אויבים. אבל יש איום חמור יותר מבחינתה: ואליה היא האויבת הגדולה ביותר של עצמה.
בית האצולה הקדום שלו היא שייכת, הארקונן, נפל מגדולתו לפני שנולדה - כך שואליה, טולה ומשפחתן אכלו את הפירות המרים, ובקושי הצליחו להעמיד לעצמם קיום עלוב על פלנטה נידחת. בעיניים כלות ההארקוננים הביטו על בית אטראידיס המצליח והמוצלח, שלשיטתם היה אחראי למפלתם, ואת ההשפלה הזאת ואליה נשאה כל חייה. את ההשפלה, ואת תחושת הנקם. האם נאמנותה היא למסדר הנשי שהיא מנהיגה באון, זה שעתיד לשנות את פני הגלקסיה, או לשם "הארקונן"?
3 צפייה בגלריה
ראגנר, תביא איזה חזיר בר למדורה. טראוויס פימל, מתוך "חולית: הנבואה"
(צילום: באדיבות HBO)
ובכן, עד תום ארבעת הפרקים שנשלחו לצפייה מקדימה, זה עדיין לא לגמרי ברור. וזהו רק הציר העלילתי המרכזי של "חולית: הנבואה", שסביבו חגים עוד המון דמויות וקווי עלילה, לא כולם מעניינים מספיק. ואליה, בידיה האמינות של ווטסון, היא דמות מרתקת, אנטי-גיבורה מעוררת אמפתיה מהסוג שעולם הפרימיום הטלוויזיוני כה אוהב. אבל דמויות אחרות, למשל דמותו של הקיסר המעט-טיפש ג'אוויקו, שסובלת מאוד מליהוקו של סטרונג הכריזמטי אשר מרבה לגלם נבלים מוצלחים - ובכן, הן מרתקות פחות. גם דזמונד הארט המעורער לא לגמרי עובד כדמות, ועיניו הבוערות של טראוויס פימל פשוט לא מוכרות אותו כפי שעשו לדמות שגילם ב"לגדול בין זאבים", דרמת המד"ב היוקרתית הקודמת שבה השתתף. למעשה, זה קצת מתחיל להיות שטיק שלו.
אבל אנחנו צריכים לדבר עליה בגדול, מלמעלה. מיליונים רבים הושקעו ב"חולית: הנבואה", ורואים את זה. היא כתובה ומבוצעת במקצועיות הנדרשת, נהנית מאסתטיקה נאה, ובסך הכול מהווה נדבך נוסף, לחלוטין לא-מביך, לגוף היצירה של הרברט וממשיכיו. אבל היא פשוט לא מיוחדת. לא כמו שהיו סרטיו של וילנב, שלא היו מושלמים אבל ברגעיהם הטובים ביותר הצליחו בדבר החשוב מכל: להביא למסכים משהו מההוד המיסטי, המונומנטלי, של יצירתו של הרברט. הרוח הכללית של "חולית: הנבואה", לעומתם, היא רוח של מקצוענות מרשימה אך נעדרת מעוף יצירתי אמיתי. כזה שתמצאו למשל בסדרה ממוחו הקודח של אדם, ולא בסדרה שמקורה בחטא תאגידי, בצורך הכפייתי להגדיל בשקל תשעים, עד לא ידע.
