למנדי ברקר, צלמת בריטית, יש 769 כדורי-רגל, שהיא מאכסנת במקומות שונים כמו מחסן בחצר או גראז'ים של חברים וחלקם מוצגים בתערוכות שונות שמסתובבות בעולם. ברקר לא אספה אותם לבד, למרות שבעשור האחרון היא התמחתה באיסוף ותיעוד של פלסטיק שנסחף אל החופים - היא קיבלה אותם מאנשים ברחבי העולם, שנענו לקריאה שלה ושלחו לה אותם בדואר. הכדורים האלה הגיעו, כמו ונוס, מהים, אחרי שנזרקו לאשפה, וברקר, שפועלת להעלאת המודעות לנזקי הפלסטיק, קיבצה אותם לתערוכה בשם Penalty (עונשין), שעלתה במקביל למונדיאל ב-2014 והפכה ויראלית.
"אחרי שביקשתי מאנשים לשלוח אליי כדורים", היא מספרת בריאיון זום ל-ynet, "כל מיני ארגונים העבירו הלאה את הבקשה והתחילו להגיע אליי חבילות מכל העולם. הן לא היו ארוזות בפלסטיק, אגב, שזה היה נחמד. הכדורים הגיעו באריזות קרטון. וזאת מבחינתי הוכחה לזה שאנשים רצו להיות חלק מהמיצב הזה, וזה סימן טוב. עד היום אנשים ובתי ספר שולחים לי תמונות של הילדים שלהם כשהם יוצאים לטבע ויוצרים דימויים מפלסטיק שמצאו, כמו המשך לתערוכה. זה משמח אותי כי אני יודעת שלהגיע לדור הצעיר זה הכי חשוב. אני כבר לא אהיה פה כשכל הפלסטיק הזה ייערם אבל הם יצטרכו להתמודד עם מה שאנחנו עושים היום. אז אם הם יגדלו לתוך המודעות הזאת זה יעזור להם לשנות את ההרגלים האלה".
128 חתיכות פלסטיק בבטן
אם האנשים שהתמרדו נוכח העלאת מחירי הכלים החד פעמיים היו מבקרים בתערוכה של ברקר, הם קודם כל היו מתפעלים, כי מדובר בצילומים יפהפיים. אחר כך הם היו מזדעזעים מול הטקסט טורד-המנוחה שמצורף לצילומים, ואולי היו משנים את דעתם. ברקר זוכרת את עצמה כילדה מהלכת על החוף ואוספת צדפים, אבל גם זוכרת את השלב שבו את מקומם של הצדפים התחילו לתפוס חתיכות פלסטיק שחוקות שנסחפו מהים. המודעות שלה לפלסטיק הלכה וצברה תאוצה והיא חיפשה דרך להעביר את המידע והמסר על הנזק שנגרם לטבע ולבני אנוש, בעקבות ההתעקשות שלנו לדבוק במה שנוח וזול.
התוצאה היא פעילות של עשור, לצד משלחות מדענים וקריאה אינטנסיבית של מחקרים מדעיים. אלה מתגשמים בצילומים מהממים ביופיים, ובכולם מככבות שאריות הפלסטיק שהים הקיא אל חופים ברחבי העולם. חלק מהצילומים האלה תוכלו לראות בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-9, שייערך בפארק הירקון ב-17 בנובמבר במשך עשרה ימים, לצד מיצב של עמותת "צלול", המורכב גם הוא מפסולת שנאספה בחוף זיקים.
ברקר לא נאיבית. היא יודעת שרוב קהל היעד שלה לא משתוקק לשמוע את מה שיש לה להגיד. היא יודעת שאין לכם כוח להקשיב להטפות על שימוש בפלסטיק ומה שהוא עושה לטבע. שאין לכם רצון לשמוע על ציפורים שמתות עם קיבות מלאות בפלסטיק או צבים שכל מחזור ההטלה שלהם נדפק בגללו. על מערמי אשפת-פלסטיק שנדחפת לארצות עולם שלישי כי העולם הראשון לא מעוניין לשאת באחריות של האשפה שלו, או אפילו על הנזק הבריאותי שגורמים לנו חלקיקי הפלסטיק המיקרוסקופיים שמגיעים לצלחת כשהם עוברים דרך הדגה והעופות שאוכלים אותם. אבל היא בהחלט מעוניינת לעקוף את מנגנוני ההדחקה שלנו, ולכן היופי של התמונות אינו מקרי.
"אני יודעת שהתמונות האלה אסתטיות מאוד", היא מבהירה, "זה מכשיר שנועד למשוך את הצופה. כשהתחלתי לצלם פלסטיק שנסחף מהחופים פשוט צילמתי אותו כמו שהוא ואנשים לא ממש התעניינו בזה. הם הסתכלו על זה כמו על אשפה שרואים ברחוב או לצידי הדרכים, אז הבנתי שאני צריכה לעשות משהו כדי למשוך אנשים להסתכל על זה".
"עשיתי כמה ניסיונות והמוצלח שבהם היה לאסוף את הפלסטיק ולהניח אותו על רקע שחור. זה הסיט אותו מההקשר שלו, הדגיש את העצמים ומשך את תשומת הלב של הצופה. כשהוא קורא מה התמונה הזאת מייצגת, למשל פלסטיק שנמצא בבטן של אלבטרוס, זה יוצר אפקט של שוק ואימה, כמו דקירה בגב. מעין 'אלוהים אדירים, אחרי הכל, מה שאני רואה לא יפה ולא מושך'. אז כן, זו סוג של מלכודת. זאת לא אמנות לשם עצמה, זאת לא רק תמונה יפה על הקיר. אני מקווה שההלם של הצופה יצור אצלו את הקשר בין השימוש האישי שלנו בחפצים האלה ובין המקום שאליו הפלסטיק מגיע בסופו של דבר".
בין החופים שלאורכם ליקטה ברקר שאריות פלסטיק אפשר למצוא את האי הנדרסון באוקיינוס השקט, אי שאינו מיושב ומרוחק כ-5,000 קילומטרים מכל יבשה אחרת. הוא אומנם הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו אבל החוף המערבי שלו זכה ב-2017 בתואר המפוקפק "החוף שסבל מזיהום הפלסטיק החמור ביותר על כדור הארץ", כעשרה טונות של פלסטיק שהצטברו על החוף מבלי שאיש ניקה אותו.
באותה שנה היא ביקרה באי לורד האו, ממערב לאוסטרליה, שהוא אחת מהמושבות הגדולות ביותר בעולם של ציפור ממשפחת היסעוריים (Flesh-Footed Shearwaters). "זה היה המסע הכי נורא", היא משחזרת. "הציפורים שם מאכילות את הגוזלים שלהן בפלסטיק כי הן טועות לחשוב שזה אוכל. הבטן שלהם מלאה בפלסטיק עד כדי כך שהם לא יכולים לעוף, ולמעשה הם גוועים ברעב כי הם חושבים שהם מלאים באוכל, אבל זה פלסטיק. התלוויתי למשלחת מדענים שפשוט מצאה את הציפורים מתות על החוף. הם לקחו אותן למעבדה ופתחו את הבטן שלהן ואת זה צילמתי". 128 חתיכות פלסטיק בגדלים שונים הוצאו מהבטן של אחת הציפורים, במשקל שעלה על 10 אחוזים ממסת הגוף שלה. "זה היה אחד המראות הכי מייאשים וקשים רגשית שנתקלתי בהם אי פעם, ואני צריכה להבין איך ליצור משהו שיגרום לאנשים להרגיש כמו שאני הרגשתי שם".
בדיוק בגלל זה אנשים מעלים הגנות.
"כן. ומהבחינה הזאת אני לא אקטיביסטית במשמעות האמיתית של המילה. להיות אקטיביסט זה להעביר את המסר באופן אמיץ וישיר לאנשים במצב הכי גולמי שלו. הכיוון שלי הוא יותר פסיבי. אני מנסה ממש ליצור דימויים וכמעט להגניב אותם לתוך המודעות של האנשים שלא רוצים את העול הזה. אבל אני מאמינה שזה אפקטיבי יותר מאשר להטיח את המידע הזה בפנים".
ברקר התלוותה גם למשלחת שיצאה לאוקיינוס השקט לבדוק פסולת פלסטיק שמקורה בצונאמי משנת 2011. "הגענו לחופים שנה ושלושה חודשים אחרי הצונאמי", היא מספרת, "ומצאנו פלסטיק שהיה ברור שהוא נסחף לים בצונאמי, מה שאיפשר לקבוע את הזמן המדויק שהוא שהה בים, שזאת אחת הבעיות העיקריות בחקר זיהום הפלסטיק בים כי הפלסטיק מתפרק, אבל אין לנו מושג כמה זמן לוקח התהליך".
את יכולה לציין דבר מעניין שגילית במהלך העבודה עם אשפת הפלסטיק?
"העובדה שפלסטיק מתפרק לחלקיקים קטנטנים, נאנו פלסטיק ומיקרו פלסטיק. בסופו של דבר פלנקטון וחלקיקי פלסטיק נראים מאוד דומים, וכשדגים מתבלבלים ואוכלים את הפלסטיק הזה הם מוצאים את עצמם אחר כך בצלחת שלנו וגם אנחנו אוכלים אותו, וזה פלסטיק שספח אליו באוקיינוסים כמות גדולה של רעלים. כבר היום יש מחקרים שמצאו פלסטיק באיברים אנושיים אבל עדיין לא הצליחו לקשר אותו לבעיות רפואיות. אני בטוחה שעם הזמן יבינו איך הפלסטיק הזה משפיע עלינו ואולי זה מה שיגרום לאנשים לקחת את זה יותר ברצינות".
"נחשפתי לניסוי שבו מדענים טמנו חלקיקי פלסטיק קטנים בחול באחד החופים ומדדו את הטמפרטורה של החול על פני השטח. הם גילו שהפלסטיק העלה באופן משמעותי את הטמפרטורה של החול. כשצבים מטילים את הביצים שלהם בחול הטמפרטורה חייבת להיות מדויקת, כי היא משפיעה על מין הצבים שיבקעו מהביצים, זה אומר שטמפרטורה לא נכונה תביא לבקיעה של מין אחד בלבד, כלומר סיכויי ההתרבות שלהם יורדים מאוד".
מצפה למהפכה
האנושות המציאה לעצמה שלל דרכים לעקוף את תחושות האשמה שהיא חשה כשהיא משתמשת בפלסטיק. זה כולל בין היתר שימוש בפלסטיק "מתכלה" או "ניתן למיחזור", פתרונות שאליבא דה ברקר הם לא יותר מהשקטת מצפון. "אנחנו יודעים שמיחזור זה טוב ובאמת רוב הפלסטיק שאנחנו מוצאים היום אפשר למחזר, אבל זה חסר משמעות אם אף אחד לא טורח להחזיר אותו למפעל שאמור למחזר אותו. אין רגולציות שמכריחות מפעלים לאסוף חזרה את הפלסטיק שהם מייצרים ולמחזר אותו או אפילו להיפטר ממנו בצורה נאותה.
"מספרים לנו שאפשר למחזר כוסות קפה כי הן עשויות מקרטון, אבל לכולן יש שכבת פלסטיק פנימית, אחרת הקפה היה דולף מהן. אז כדי למחזר חייבים לתלוש מהן את הפלסטיק. אף אחד לא עושה את זה. או המילה 'מתכלה', למשל, המשמעות שלה היא לא שהפלסטיק ייעלם. הכוונה היא שהוא חייב לחזור חזרה לאתר קומפוסט מיוחד ולעבור תהליך של חימום בתנאים מאוד מסוימים כדי להביא לפירוק שלו. אבל המוצרים האלה לעולם לא מגיעים לשם, כי זה מצריך מערך איסוף וכמובן שאין כזה. זה פשוט נזרק לאשפה. אז אנשים חושבים שהם עושים משהו טוב כשהם קונים פלסטיק מתכלה אבל בעצם אין שום הבדל בינו לבין פלסטיק רגיל".
אז מה הפתרון?
"להפסיק להשתמש בפלסטיק, בתור התחלה בפלסטיק שהוא לא הכרחי, החד פעמי, שמשמש אותנו על בסיס יומיומי, לפעמים לדקה ולפעמים לכמה שניות. אין שום טעם להמשיך לנקות את החופים ולנקות את האוקיינוסים, כי זה עולה הרבה כסף והפלסטיק כבר עשה את הנזק ברגע שהוא שם, אז אנחנו צריכים להפסיק את ההגעה שלו לשם מלכתחילה. פלסטיק צריך להישאר מחוץ לעיצוב המוצר. זה מתחיל. בצרפת אסרו שימוש בכלי אוכל חד פעמיים. אצלנו בבריטניה יש חנויות שאם אתה קונה בהן שמפו בבקבוק פלסטיק, אתה יכול לחזור לחנות ולמלא אותו שוב. זה קורה גם בגרמניה ובהולנד ובספרד. וכמובן למצוא חלופות לפלסטיק כדי להפוך את המעבר לקל ונגיש יותר אבל על זה המדענים כבר עובדים", היא מחייכת.
אז את אופטימית?
"אני חייבת להיות, אחרת לא הייתי יכולה להמשיך. אני חייבת להאמין שלעבודה שלי יש משמעות ושהיא מגיעה לאנשים. בכל תערוכה אני משאירה הנחיות ברורות לאנשים איך אפשר להפחית את השימוש בפלסטיק, כי אני יודעת שרק לעורר את המצפון זה לא מספיק, צריך הנעה לפעולה, ואנשים אומרים שלא היה להם מושג ושהם ינסו להכניס את ההנחיות האלה לחיים שלהם".
"בכל שנה מיוצרים 300 טון של אשפת פלסטיק, יותר משמונה מיליון מתוכם הולכים לאוקיינוסים וזה רק הולך ומחמיר. הכל מסתכם ברווח כספי בסופו של דבר אבל אני מאמינה שאנשים, בעיקר הדור הצעיר, יהיו מוכנים לשלם יותר על מוצר אם הם יידעו שהכסף הזה הולך למיחזור או להשקעה בתחליף שימנע את בעיית הפלסטיק. כשאנחנו גדלנו לא ידענו כמה פלסטיק זה דבר בעייתי. לאנשים שייצרו פלסטיק לא היו רגשות אשמה או מחשבה על ההשפעה שלו. הזיהום קיים כבר משנות ה-70 אבל אנחנו מודעים אליו רק בשני העשורים האחרונים. הדור הזה גדל אל תוך הידיעה הזאת, ואני מקווה שזה מה שיעשה את ההבדל, שהם יחפשו אלטרנטיבות שלא תהיה להם השפעה הרסנית על כדור הארץ. כי כשיגיעו ליצור מאסיבי של חלופות, יקרה ההבדל המשמעותי".
אני מניחה שהפחתת את השימוש שלך בפלסטיק
"כן, ברור. זה לא קל, אגב. אני עדיין משתמשת בפלסטיק – מצלמות עשויות מפלסטיק, כפפות עשויות מפלסטיק. זה כמעט בלתי אפשרי להימנע ממנו לחלוטין. כילדים היו לנו בקבוקי זכוכית וכלים אחרים שעשויים מנייר במקום מפלסטיק, אבל היום קל יותר וזול יותר לייצר פלסטיק. הכל עטוף בפלסטיק ואתה הולך לסופר ובוחר ירקות אז יש ירקות שעטופים בפלסטיק. שישה תפוחים בפלסטיק. אבוקדו שעטוף בפלסטיק, אבוקדו אחד! אני נמנעת איפה שאני יכולה".
את שומרת אצלך את הפלסטיק שאת מצלמת?
"די הרבה ממנו, כן. את רובו. הוא מאוכסן ומקוטלג במחסן שלי לפי הגודל והמקום שמצאו אותו. את החלקים הגדולים אני לא יכולה לשמור אבל את הקטנים יותר אני שומרת. יש עוד הרבה פלסטיק שלא עשיתי איתו כלום. אפשר להגיד שיש לי בעיית אכסון קלה, אבל עדיף שישאר אצלי מאשר יצוף באוקיינוסים".
