"במרחבים" / הרנן דיאז
הוקן סודרסטרום נולד בחווה מרוחקת בשבדיה. ברגע של תושייה מחליט אביו לשלוח אותו ואת אחיו לעולם החדש, לארצות הברית של המאה ה-19 – ובזאת נפתח מסע בודד של חיים שלמים בשממה האמריקנית הפרועה, שקשה שלא להתפעל ממנה ולפחד ממנה בו זמנית.
"במרחבים", ספר הביכורים של הרנן דיאז שנכתב ב-2017, תורגם לעברית לאחר ההצלחה של ספרו "נאמנות", שזכה בפוליצר, והוא כולו שיטוט רצוף הרפתקאות קשוחות בואכה אכזריות. הוקן, נער עצום ממדים ("הוא היה גדול ככל שאפשר להיות בלי לאבד צלם אנוש") הופך לגבר תוך כדי מפגשים עם חוקרי טבע, אינדיאנים, שודדים, מחפשי זהב, נוסעי שיירות – ותמיד מייחל לשקט. זה ספר על איש חזק ועדין, שנגזרו עליו חיים סוערים ומייסרים. זה ספר עצוב, יפה ומעורר דמיון. זה ספר שלוקח אותנו רחוק רחוק מפה, אל המרחבים. (נילי לוין)
"בני טובים" / כנרת רוזנבלום
שבע שנים הרכיבה כנרת רוזבלום באופן מופתי את המאגר המשפחתי ב"בני טובים". משפחה שהיא סיפור הצלחה ישראלי. בעלי הון, נאמנים זה לזה ופועלים בתוך זירה שכיף להציץ בה: חייהם של עשירים. זה סיפור על דור מייסדים שהפך פרדס של פרי הדר למעצמת נדל"ן.
"בני טובים" הוא סיפור על עבר מול עתיד, כשהדור המבוגר צריך לפנות מקום לדור שבא אחריו. ומי אתה הופך להיות בלי התפקיד שהגדיר אותך כל חייך, החברה שהגדירה את מקומך במשפחה, הדבק שבתוכו היא מתקיימת. כי מורשת משפחתית, עליונות של אצולה, תשאיר אותך תמיד חי למען משהו גדול ממך. כנראה מפוצל ממי שאתה וממי שיכולת להיות. המחיר של הנתק עלול להיות מוות. וכך אחד האחים שסירב לקחת חלק בעסק ונסע ללונדון להיות שחקן מוצא את מותו בנסיבות לא ברורות. אבל אולי עדיפים חיים קצרים בתוך העור שלך מאשר בעור שמגיע עם תווית מחיר. (יערה יעקב)
"יוגה" / עמנואל קארר
ההייפ סביב צאת ספרו של עמנואל קארר הצליח להסוות את העובדה ש"יוגה" פוגע חזק יותר ממה שהקורא הישראלי הממוצע עשוי לצפות. אם חיפשתם אסקפיזם – דפדפו להמלצה הבאה. קארר קיווה כי יציאתו לריטריט ויפאסנה בן עשרה ימים, המועבר בשתיקה מוחלטת, יוביל לכתיבת מסמך קליל על מדיטציה ויוגה. אך במציאות, המכה על פנינו מדי בוקר בשנה האחרונה (לפחות), גם הטרור והאובדן חדרו פנימה.
קשה לומר שזהו ספרו המבריק ביותר של הסופר הצרפתי המוערך, במיוחד כשחלקים ממנו טובעים בחשיבות עצמית, וכמה פרטים ביוגרפיים חשובים נותרו בחוץ עקב הפסדו של קארר לאשתו לשעבר במאבק על פרטיותה. נדמה שגם העוצמה שאפיינה את תחילת הספר דועכת לקראת סופו. ובכל זאת, משהו ב"יוגה" – במיוחד בתקופה הזו – מרגיש חי ואנושי מתמיד.
קארר הודה שחלק מהאירועים בספר מבוססים על בדיה, והתייחס גם לאשפוזו במוסד פסיכיאטרי בשיא התקופה המתוארת. אך הכתיבה הזו, שמגיעה מהבטן – גם אם אינה תמיד מגובשת – נותנת בוקס במקום הרך ביותר ומשאירה את הקורא לשבת בשקט ולהתמודד עם מחשבותיו, גם אם זה לא נוח. (עומר טסל)
"הבת מפריז" / קריסטין הרמל
הסופרת היהודייה-אמריקאית, קריסטין הרמל, ידועה ביכולת שלה לצלול אל ההיסטוריה ולצאת משם עם דרמה ספרותית סוחפת, כשפעמים רבות העלילה נעה סביב מלחמת העולם השנייה. כאשר גם היא עצמה יודעת שספרה האחרון, "הבת מפריז", נכתב בתקופה שבה ההיסטוריה נדמית קרובה מתמיד, הספר נחתם בסוף דבר המקשר בין התקופה ההיא לבין המלחמה באוקראינה. לרגל תרגומו השנה לעברית - הוסיפה הרמל הקדשה ייחודית לקוראים הישראלים, שנאלצו ב-2023 לעשות שוב את הבלתי-אפשרי כדי לשמור על חייהם ועל חיי ילדיהם.
שלוש נשים וחנות ספרים אחת נמצאות במרכז עלילת הספר שמתמקמת בפריז; ג'ולייט שנמצאת בזוגיות מאושרת ומגדלת שלושה ילדים, אליס שנשואה לאמן פוליטי מפורסם ומצפה לילד ראשון, ורות (היהודייה מבין השלוש) - אלמנה עם שני ילדים. החיים של השלוש צפויים עד מהרה להתערבב בזו של זו, ויחד הן ינסו להבין איך הן יכולות להציל את ילדיהן כששאלות הרות גורל על מהי אימהות יציפו אותן. הטלטלות יובילו אותן לחיים מלאי כאב, אהבה, בלבול וגם סודות.
"הבת מפריז" כנראה לא ישאיר אתכם עם עיניים יבשות, בטח שלא בשנה הזו - כפי שאפשר לצפות מספר על נשים שנאלצות לעשות בחירות קשות והרות גורל במטרה להגן על הילדים שלהן. אבל הוא בהחלט ספר שקשה להניח בצד, כשהוא מפלרטט עם סיפורים היסטוריים אמיתיים, וכשבמרכזו נשים עוצמתיות המנסות לנווט את דרכן בעולם מתפרק. (איה חיות)
לא סופרים את היהודים / דיוויד באדיל
דיוויד באדיל לא היה צריך את 7 באוקטובר כדי להבין שמשהו עמוק מאוד דפוק ביחס הליברלי ליהודים. הספיק לו להיות עם אח שלו ביציע של קבוצתו האהובה צ'לסי, לשמוע קריאה אנטישמית ולראות שלא קורה כלום, כדי להבין שהמאבק בגזענות והתפשטות הפוליטיקלי קורקט לא עזרו כשזה מגיע לעם שנרדף וכמעט הושמד על ידי הנאצים. השנים הארוכות בחוגי השמאל, שם החלו לכבד כל מיעוט, גזע ומגדר אבל משום מה ממשיכים להאשים את כל היהודים באשר הם בשליטה עולמית ואובססיה לכסף וגם בתחלואי הכיבוש בשטחים, עזרו לו להבין שהבעיה הרבה יותר עמוקה ושורשית.
רוצה לומר, האקטואליות של "לא סופרים את היהודים" אינה קשורה במלחמה והתעוררות גלי האנטישמיות החדשה והישנה, אבל היא בהחלט התעדכנה. עובדה: הספר ראה אור באנגלית הרבה לפני 7 באוקטובר וספק רב אם היה מתורגם אלמלא הטלטלה והזעזוע: באדיל עצמו אינו מתחרה ביוסף חדאד (וטוב שכך). דווקא בשל כך ספרו הוא מהחשובים שיצאו בעברית בשנים האחרונות: לא רק את עיניי המערב הצבוע הוא אמור לפקוח, אלא גם את שלנו. (עינב שיף)
"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" / יערה יעקב
עוד לפני שהתבהר לי שמדובר במשפחה עירקית, וכידוע בכל משפחה עירקית יש לפחות חזקל אחד, כבר מהשם, ידעתי שאת הספר הזה אקרא.
יערה יעקב עורכת במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות", בראה מספרת אמינה וחדת מבט שנזכרת ומוסרת באופן פוצע ושקוף את מה שראתה וידעה. היא מכניסה אותנו אל קפסולת זמן שבאמצעותה אנחנו חוזרים גם למקומות שאליהם הלב לא מתאווה לשוב. לשכונתיות הדביקה, הפרובנציאלית, בשלהי האייטיז, עוד לפני שטעינו לחשוב שהגלובליזציה תגאל אותנו; לטיפוף על קצות האצבעות בבית כל-נשי שבו אי אפשר לצפות מתי יעוף לאבא הפיוז; ואותי באופן אישי החזירה גם לסיפורי משפחתי על העלייה לארץ מעירק. והכול נמסר במין דחיפות נעורים שכזו, שבקוצר הנשימה שלה שבין סלאלום הנפש וערבולי הלשונות, נמתחים קורי ביקורת שלא סולחת ולא שוכחת עוולות משום סוג.
כמו בזמנים שהיא מתארת ושבהם לא היו מנעולים על הדלתות, מכניסה אותנו יעקב לנבכי הנפש ולקורות הבית של מי שקורותיהם הדלים מקופלים בין קפלי בצק ואוויר, והם נושאים חלומות שלעולם לא יהיו אפויים מספיק, אבל מותירים קמט של אש בלב הקורא. (ענת לב-אדלר)
רוקנרול ישראלי: 50 אלבומי רוק כחול לבן שעשו רעש! / עורך: חגי ברקת
מצאי ספרי הרוק בעברית צנוע למדי, כך שכל כותר נוסף בנושא, כמו הספר "רוקנרול ישראלי: 50 אלבומי רוק כחול לבן שעשו רעש!" שיצא לפני כשנה, הוא כמעט נס. הספר שיזם וערך חגי ברקת, סוקר בעזרת שלל כותבים וכותבות (רובם עיתונאים בהווה או בעבר) 50 אלבומי רוק עבריים ששינו פה משהו. הוא אינו מדרג, אלא מתאר מסע מוזיקלי בזמן.
הרוקנרול הישראלי נולד כתוצאה ממאבק של מעטים ליצור מוזיקה שתבטא ישראליות אותנטית, מין "רוק בסנדלים". "הישראליות" הזו השתנתה לאורך השנים הנסקרות הספר. לא מעט מהאלבומים המוזכרים כאן - שהיו בשעתו נחלתם של בודדים – הם מאבני הייסוד האמנותי שעליו נשען הרוק הישראלי בשנותיו השמנות יותר ששיאן בראשית הניינטיז.
ברוח הספר, ניתן לומר שהרוק המקומי נולד (באיחור אופנתי קל ביחס לעולם), התבסס, פרח וקמל, במקביל לקורות הז'אנר במערב. יפה לראות שצוות הכותבים לא ניסה לשכתב את היסטורית הרוק המקומי ולכופף אותה לאג'נדה שלהם. ולמרות שלעיתים הכתיבה – או עצם הבחירה באלבום מסוים – אישית מדי, רבים מהמאמרים מציגים זווית חדשה על אלבומים אייקוניים שנדמה שהכל כבר נכתב ונאמר אודותם. (אמיר שוורץ)
"חוכמת לב" /ד"ר שיר בר-אמת גרדמן
כמעט כל אמא שילדה בעשורים האחרונים זכתה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, לקבל את הספר "הלוחשת לתינוקות" שממנו יכלה ללמוד מתי להאכיל את התינוק, באיזו שעה להחליף לו ומתי היא יכולה ללכת לשירותים. למרבה המזל, בשנים האחרונות, יש ניסיון להפוך את האימהות לשפויה יותר, להכניס אליה קצת יותר מרחב נשימה, ולהזכיר שלפני הכל אנחנו צריכות להיות סלחניות כלפי עצמנו.
הספר של הפסיכולוגית ד"ר שיר בר-אמת גרדמן הוא חלק מהמגמה המבורכת הזו. כל אחד מפרקיו עוסק באתגר נפוץ ומשמעותי במהלך השנים הראשונות של הילד, כמו קשיי ההנקה, הכניסה למסגרת הראשונה והטנטרומים הנהדרים של גיל שנתיים. בגישתה הנבונה והחומלת ד"ר בר-אמת גרדמן מעניקה תובנות וכלים שיעזרו לצלוח את כל אלו, לכל הפחות בצורה טובה דיה. לקראת סופו של הספר היא הוסיפה פרק אקטואלי שמוקדש להורות בצל המלחמה, ועוזר להתמודד עם הפער הכואב בין העולם שבו אנחנו שואפים לגדל את הילדים והביטחון שאנחנו רוצים לספק להם, לבין מה שקורה במציאות הנושכת. (תיגל נשיא)
"אהבה בקריות" / מיקי מלץ
אפתח ברשותכם בווידוי: אני אמנם קורא הרבה ספרים, אבל מעטים הם אלו שבאמת נשארים איתי לאורך זמן. גם כשאני מאוד אוהב ספר, סביר להניח שהחוויה שלי איתו תסתיים עם קריאת השורות האחרונות, או מקסימום תימשך כמה שעות אחרי. אבל פה ושם מגיע ספר שתופס ולא משחרר, וזה מה שקרה לי עם "אהבה בקריות" של מיקי מלץ.
בשנת 1977 ג'ימי בן ה-16 מתאהב בחבר הכי טוב שלו על רקע המסע של מכבי ת"א לעבר הניצחון באליפות אירופה. זה קורה לו תוך כדי התמודדות עם כל מה שמטריד בני נוער אז וגם היום: הורים, חברים לימודים וקבלה עצמית - כמובן בתקופה שבה להיות הומו היה עדיין דבר בל יתואר.
הפתיחה המעט בוטה של הספר אמנם גרמה לי להרים גבה, אבל תוך כמה עמודים נשאבתי עמוק לתוכו. הוא כתוב כל כך טוב ובאופן כה רגיש, שהכול בו פשוט עובד: הדמויות, מערכות היחסים ביניהן והעלילה שלוקחת למסע מפותל: לעיתים היא מצחיקה, לפעמים מרגשת, פה ושם גם מתסכלת ואפילו צובטת – אבל תמיד סוחפת ונוגעת.
הייתי כל כך שקוע בספר, עד שהיה לי ממש עצוב לסיים אותו ואני עדיין סקרן לדעת מה קרה לדמויות בשנים שלאחר מכן ואיפה הן היום. מדהים לגלות שזה רק הספר הראשון של מלץ, ואני יודע בוודאות שאקרא גם את הבא שלה. (עומר דניאל)
