לא פשוט לחבר בין קולנוע מסחרי לעלילה שבמרכזה גיבורים זקנים. תיאור נאמן לחיים בפאזה זו יכלול, מן הסתם, לא מעט רגעי חולשה, חולי ועצב. לא התכנים שמפתים את הקהל הרחב - לא זה שנמצא בגיל של דמויות אלו, ולא קהל צעיר שמעדיף להדחיק את הבלתי-נמנע. אין משמעות הדבר שלא נוצרו סרטים נפלאים ועמוקים על זקנה כמו "אומברטו דה" (1952) של ויטוריו דה סיקה, "סיפור פשוט" (1999) של דייויד לינץ', "אהבה" (2012) של מיכאל האנקה ו"מערבולת" (2022) של גספר נואה. גם אם יש ערך רב בבחינה מעמיקה ורגישה של השלב האחרון של החיים, לא סביר לצפות שהקהל ינהר בהמוניו לסרטים שכאלו.
"תלמה" - טריילר
(באדיבות Magnolia Pictures & Magnet Releasing)
פתרון אפשרי הוא הסתמכות על פנטזיה ו/או קולנוע ז'אנרי. פנטזיה על זקנים שמשיגים נעורי נצח – ב"קוקון" (1985) של רון הווארד, הגשמת חלום על הרפתקה בסרט האנימציה "למעלה" (2009) של פיט דוקטר, או פנטזיה אודות גאולה מוסרית אלימה ב"גראן טורינו" (2008) של קלינט איסטווד. האתגר הוא למצוא את הטון הנכון שבו גם אם הבלתי-אפשרי או המאוד-לא סביר מתרחש, עדיין הסרט נותר נאמן לאמת בחיי הזקנה (להבדיל מהממשות המוכרת והלא-אחת עגומה שלה). בסרטו האיום של רוב ריינר "מתים על החיים" (2007) שני חולי סרטן סופני, בגילומם של ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן, מפזזים בשלל אתרים ברחבי העולם (שהודבקו באופן ירוד מבחינה טכנית באולפן). תזכורת לכמה נורא יכול להיות סרט שלא מוצא נקודת איזון שמכבדת את גילם של הגיבורים.
"תלמה" (Thelma), סרט הביכורים של ג'וש מרגולין, הוא דוגמה סימפטית במיוחד ליכולת למתוח את חבל הסבירות מבלי לקרוע אותו. סרט שבמרכזו גיבורה בגיל 93 שיוצא למסע חסר סיכוי להחזיר את הכסף שנוכלים גזלו ממנה. תלמה היא גיבורה לא רק בהיותה הדמות המרכזית בעלילה, אלא גם בגלל תכונות האופי שלה. אומנם היא מאתגרת את בני משפחתה וסביבתה, אך קשה שלא להעריך ולחבב את האישיות הבלתי-ניתנת להכנעה. קל לנחש שהמבט מלא החיבה על הדמות עוצב בהשראת דמות אמיתית - במקרה זה סבתו היהודייה של הבמאי (שמגיחה לביקור קצרצר בכותרות הסיום).
4 צפייה בגלריה
חלק גדול מהקרדיט על ההנאה ש"תלמה" מסב צריך להינתן לשחקנית ג'ון סקוויב. מתוך "תלמה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
חלק גדול מהקרדיט על ההנאה ש"תלמה" מסב צריך להינתן לשחקנית היהודייה (המגוירת) ג'ון סקוויב שמגלמת את הגיבורה. סקוויב הייתה בת גילה של הדמות אותה היא מגלמת בזמן הצילומים (כעת כבר מלאו לה 94 תבדל"א). החלק הקולנועי בקריירת המשחק שלה החל רק כשהייתה בת 61, ורובה ככולה הייתה מוגבלת לתפקידי משנה. מעשרות התפקידים שהיו לה מאז זכור במיוחד התפקיד של קייט גרנט, אימו הבוטה של גיבור הסרט "נברסקה" (אלכסנדר פיין, 2013) - שעליו היא זכתה במועמדות לאוסקר שחקנית משנה. היא הייתה צריכה לחכות עד גיל 93 כדי לקבל בפעם הראשונה בחייה את התפקיד הראשי. לא משנה אלו הופעות משחק עוד תהיינה השנה, נראה שרק ההישג הלא יאומן הזה מצדיק מועמדות לאוסקר.
את תלמה (סקוויב) אנו פוגשים בתחילת הסרט כשהנכד האוהב שלה, לא יוצלח סימפטי ששמו דניאל (פרד הצ'ינגר) מנסה ללמד אותה לבצע פעולות בסיסיות במחשב. מאוחר יותר הם צופים ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (2018) בסצנת אקשן שבה תום קרוז (אז בן 56) רץ בטירוף על גגות. תלמה מתפעלת מהביצועים של קרוז הלא-צעיר, ודניאל מבהיר לה שהוא לא נעזר בפעלולנים.
4 צפייה בגלריה
הומור טוב מזג שמעורר צחוק אמפתי ולא, חלילה, לעג לחולשה. מתוך "תלמה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
תפעול המחשב הלקוי יוביל לסיקוונס שבו ההבנה הלקויה של תלמה תיצור כמה רגעים משעשעים. בסיקוונס זה, וגם בהמשך הסרט, ההומור יהיה טוב מזג. גם אם יש מוגבלות ואי-הבנה של הדמויות הזקנות הן מעוררת צחוק אמפתי ולא, חלילה, לעג לחולשה. ההתעסקות במחשב בלי להבין כל כך מה היא עושה תוביל למעשה נוכלות שבו היא תיפול בפח. היא תתומרן על ידי קול מהצד השני של הטלפון ותעביר 10,000 דולר דרך המחשב לחשבון הבנק של מי ששיטה בה.
הטעות שתלמה עשתה מעוררת דיון בקרב בני משפחתה. הבת גייל (פרקר פוסי) - אמא יהודייה שבוחשת קצת יותר מדי בחיי תלמה ובחיי הבן דניאל, גם אם תמיד מכוונות טובות. והבעל אלן (קלארק גרייג) שמעדיף לנקוט בעמדה פאסיבית יותר מול הדעתנות של גייל. הדיון המשפחתי מתחיל לעסוק באפשרות לשלוח את תלמה לבית אבות, אבל תלמה שומעת את הדברים מחדר השינה ומנתקת את מכשיר השמיעה. לה יש תוכניות אחרות.
המודל של קרוז הלא-צעיר, אך נמרץ באופן לא הגיוני, הוא מקור השראה ובדיחה חוזרת בסרט. תלמה, המבוגרת מקרוז בכמעט 40 שנה, תצא למשימה הבלתי-אפשרית שלה להחזיר את הכסף. יש לה גם שותף למשימה: מכר ותיק, קצת נודניק (וקצת מאוהב) בשם בן (ריצ'רד ראונדטרי בן ה-81 - שנפטר לפני עשרה חודשים). במקום חדירה לכספת במטה ה-CIA בלאנגלי, נקבל ניסיון לשאול אקדח מבית של מכרה זקנה ולא-לגמרי מאופסת מבחינה קוגניטיבית. במקום מרדף מכוניות פרוע - בריחה מבית אבות על קלנועית. תנועות המצלמה המוגזמות והמוזיקה המלווה סצנות כאלו הופכת אותנו למודעים לבדיחה - לפער בין הסגנון הקולנועי לממשות המוצגת.
בעוד תלמה ובן יוצאים להרפתקה המסוכנת יש עלילת משנה שבה המשפחה - גייל, אלן ודניאל, מנסים למצוא את הסבתא הנעלמת. דניאל שאין לו עבודה, חברה או כיוון בחיים לא ממש סיים את שלב הילדות. יש הקבלה בינו לבין הסבתא שנמצאת בצד השני של מסלול החיים. המעשה של תלמה יספק לו הזדמנות להתחלה של שינוי בחייו שלו.
מאוד מפתה לנקוב בשם השחקן שמגלם את "הרע" מאחורי ההונאה של תלמה - אך אימנע מלעשות זאת. ריצ'רד ראונטרי שיחק ב-1971 בסרט הבלאקספלויטיישן המכונן "שאפט", שבו הוא גילם את דמותו האיקונית של הגיבור - בלש פרטי קשוח שכמאמר השיר המלווה הוא גם Sex machine to all the chicks. את "הרע" של הסרט מגלם שחקן (גם הוא בן 81) שגילם תפקיד איקוני אף יותר מזה של שאפט בסרט מאותה שנה. עצם המפגש בין ראונדנטרי ואותו שחקן לא יכול שלא לרגש כל חובב קולנוע.
קל להבין צופים צעירים שיירתעו מסרט עם גיבורה בת 93. אך "תלמה" הוא סרט סימפטי, שופע הומור, עם כמה רגעים נוגעים ללב שמצליחים להימנע ממניפולציות גסות. הוא "מהנה קהל" (Crowd-pleaser) אפקטיבי גם עבור צופים שעשויים לחשוב ששום דבר לא יכול לעניין אותם בקורותיה של אישה זקנה. הוא מותח את החבל של הסיטואציה, מבלי להשליך את הסרט למחוזות הפנטזיה הפרועה ובשמירה על איזון זה מעורר בנו אמפתיה לאנושיותן של הדמויות. בהחלט מומלץ לתת לו הזדמנות.
