בין אולמות המולטיפלקסים בישראל מסתתר לו סרט חמקן. קוראים לו "סלאם דאנק" (The First Slam Dunk) והוא סרט אנימה שהפך להצלחה אדירה ביפן (הכנסות של 275 מיליון דולר - סרט האנימה החמישי ברווחיו בכל הזמנים), קיבל את תואר סרט האנימה הטוב של שנת 2022, וגם זכה בשבחי הביקורת המערבית. לאחר עבודת בילוש לא מבוטלת התברר שהקרנתו בארץ היא חלק מיוזמה מבורכת של רשת HOT CINEMA לפתח את הנישה הלא ממש מנוצלת של הקרנת סרטי אנימה נבחרים בבתי הקולנוע ("סלאם דאנק" מוקרן גם בבתי קולנוע של רשתות אחרות). מעבר לקהילת ה"אוטאקו" (חובבי האנימה והמאנגה) המקומית, סרטי אנימה איכותיים עשויים להעשיר באופן מבורך את היצע הסרטים עבור חובבי אנימציה בוגרים.
the first slam dunk - טריילר
(צילום: באדיבות ODEX anime)
"סלאם דאנק" מבוסס על הסדרה הפופולרית של מאנגת הספורט של טקהיקו אינוי Takehiko Inoue שהתפרסמה בין 1990 ל-1996. היא קובצה ל-31 כרכים שנמכרו ביפן במעל 170 מיליון עותקים, היקף מכירות שממקם אותה כשישית בכל הזמנים. בין 1993 ל-1996 היא עובדה לסדרת אנימה טלוויזיונית בת 101 פרקים, ובמקביל היא גם עובדה לארבעה פיצ'רים של אנימה. הנוכחות התרבותית של "סלאם דאנק" במדיה השונה לא מסתכמת רק בהיקפי מכירות, אלא כבעלת השפעה משמעותית בקידום של הכדורסל ביפן, וכמקור השראה ללא מעט שחקני כדורסל יפנים. בשונה מכל העיבודים הקודמים למאנגה, הפעם אינוי עצמו הוא מי שמופקד על הבימוי ועושה כאן, באמצע שנות ה-50 לחייו, את עבודת הביכורים שלו כבמאי.
כאשר אנימציה מערבית מציגה משחקי כדורסל זה בדרך כלל לא ממש קשור למציאות של המשחק. ילדי שנות ה-70 זוכרים בוודאי את סדרת האנימציה של האנה-ברברה, שהקצינה את פעלולי האקרובטיקה והליצנות של ההארלם גלובטרוטרס. לילדי שנות ה-90 היה את "ספייס ג'אם" (1996) ולילדי ההווה את "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" (2021) - שני סרטים שהפגישו בין שחקני העל מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס, ובין הדמויות של ה"לוני טונס". מעין קידום מכירות צולב של הכדורסל ושל יצורי האנימציה, שמסתכם בבידור חלול ורידוד גם של הכדורסל וגם של מורשת הלוני טונס. הדוגמה החריגה היא Dear Basketball (2017), סרט האנימציה הקצר וזוכה האוסקר של גלן קין, שנכתב ונוצר בשיתוף פעולה עם קובי בראיינט. הרהוריו של השחקן המנוח על האהבה למשחק שהתפתחה בו מילדותו, מלווים ברגעי משחק המעוצבים בטכניקות אימפרסיוניסטיות, ובמוזיקה המשלימה את המסר המעצים של הסרט.
"סלאם דאנק", במופעיו השונים, מייצג גישה שונה בתכלית. השחקנים הם בני נוער המתחרים בליגה של בני גילם. רוחב היריעה של המאנגה וסדרת האנימה מאפשרים לכרוך את החיים האישיים, המשפחתיים, הרומנטיים, והיחסים בין חברי הקבוצה - כל הדינמיקות הנמצאות ברקע של הניסיון להצטיין על המגרש. אלו לא שחקני-על בלתי מנוצחים, אלא בני נוער, מוכשרים כפי שהם, שצריכים להתאמן, להיות מתוסכלים, ללמוד ואף להיכשל. אחרי כל זה, כשהניצחון מגיע הוא מתוק שבעתיים. בכך "סלאם דאנק" קרוב יותר לדרמות לייב אקשן של נעורים-כדורסל כמו "ימים של תהילה" (1986) או "הדרך חזרה" (2020), אבל בנוסף הוא גם מכיל את הריגוש הוויזואלי של אנימציה עשויה היטב.
לביקורות סרטים נוספות:
כשהמאנגה מספקת כמות אינסופית של חומרי גלם יש אתגר בעיבוד למסגרת המצומצמת של פיצ'ר. בגלל שאינוי הוא הבמאי-תסריטאי, העלילה נתפרה באופן הולם למגבלות משך הזמן של הפיצ'ר (קצת יותר משעתיים). למעלה מחצי משכו של הסרט אנחנו נמצאים בתוך הדרמה של משחק כדורסל המתפתח בין קבוצת שוהוקו (זו של גיבורי הסרט) ובין קבוצת כדורסל אחרת מצטיינת במיוחד. לתוך המשחק נשזר רצף פלשבקים הממוקד בסיפור החיים של הדמות הראשית, כך שעם ההתפתחות של המשחק והגעתו לשיאו, מתפתחת ההיכרות של הצופים עם המהלך הפסיכולוגי המוביל את הגיבור למגרש. מבנה נרטיבי שמזכיר את העריכה בקליימקס של "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (1962), סרטו היפה של טוני ריצ'רדסון.
הדמות הראשית היא של הרכז ריוטה מיאגי, שחייו עוצבו בצל טראומת ילדות של אובדן אחיו הבכור סוטה. האח, שחקן כדורסל מצטיין שנחזה לו עתיד גדול, הוא מי שטיפח בריוטה את אהבה למשחק ואת הנחישות הנדרשת. עם מותו ריוטה מתמודד עם הכאב הפרטי, הדחף והפחד להתקדם כשחקן, והקשיים הניכרים של אימו להתגבר על אובדן הבן הבכור.
בעוד מערכת הפלשבקים נארגת לתוך המשחק ומתמקדת בסיפור של ריוטה, במשחק עצמו יש חריגה ניכרת מהפרספקטיבה של הגיבור. כל אחד מהשחקנים האחרים על המגרש מקבל את ה"ווייס-אובר" שלו. אם לדמות הראשית יש מהלך הנע באופן אינטנסיבי בין ההווה והעבר, הרי שלכל שאר השחקנים (וגם למאמן) יש תנועה מתמדת בין החוץ של המגרש, למחשבות המלוות כל אחד מהם בעודו מנסה לעמוד באתגר כיחיד וכחלק מקבוצה. המשחק עצמו מבוצע בדינאמיות מלהיבה, מעורר מתח, ותוך כדי כך גם נותן מקום לניואנסים הרגשיים של כל השחקנים.
מלבד דמותו של ריוטה, על המגרש יש דמות בולטת נוספת. שיער ראשו של האנאמיצ'י סאקוראגי, שצבוע באדום. יש לו אופי פרוע וכישרון עילאי בלכידת ריבאונדים - קומבינציה של תפקיד, מראה ואופי שהופכת אותו לדמוי דניס רודמן. כמו הדמות של קיקוצ'יו ב"שבעת הסמוראים" (1954), גם דמות זו מייצרת רגעים של הומור המאזנים את הדרמה הרגשית והספורטיבית.
האנימציה מעצימה, על בסיס ההתרחשות המציאותית של פעולות ותנועות, את חוויית המשחק. אינוי עושה שימוש בטכניקות רוטוסקופיות (טכניקת הנפשה שבה האנימטור מאייר פריימי אנימציה מעל קטעים מצולמים), ובחיבור מוצלח בין הדיוק של אנימציית מחשב בתלת ממד והחיות של אנימציה מצוירת ביד ובדו ממד. כמו השחקנים בקבוצה, גם המרקמים השונים של טכניקת האנימציה מתלכדים היטב והופכים את "סלאם דאנק" לעבודת ביכורים מאוד מרשימה של אינוי.
