מזה שישה עשורים, א. ב. יהושע היה אחד הקולות הבולטים והמשפיעים בספרות העברית. כמו כותבים רבים במאה ה-20 בארץ ובעולם, הקריירה שלו החלה בפרסום סיפורים קצרים ונמשכה עם שורה ארוכה של רומנים שנחטפו מהמדפים, נלמדו בבתי הספר, זכו לעיבודים בקולנוע ובתיאטרון והפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. בולי, כפי שנקרא מאז ומתמיד בזירה הספרותית, שאף להיות הסופר של כולם ובמידה רבה הצליח בכך. הוא היה חתן פרס ישראל לספרות, שהקפיד לדבר תמיד בגובה העיניים וגילה ביצירתו הבנה מפעימה של הנפש האנושית. בין אם קראתם ומתחשק לכם להיזכר, ובין אם טרם הספקתם לקרוא, להלן רשימה של כמה מספריו המשמעותיים ביותר שפרסם יהושע לאורך השנים. כטבען של רשימות כאלו, זוהי רשימה חלקית בלבד. יצירות מרתקות כמו "גירושים מאוחרים" ו"מסע אל תום האלף" לא מופיעות כאן, אך שווה בהחלט לצלול גם אל תוכן. אולי ביום מן הימים נזכה להזדקן בנחת ולקרוא את כולן.
כל הסיפורים
קובץ הסיפורים הקצרים המקיף של יהושע, שראה אור ב-1993, חוזר אל ימי ראשית כתיבתו, החל מסיפורו "מות הזקן" מ-1957, דרך סיפורי "מול היערות" ועד לסיפוריו מתחילת שנות ה-70. "בדקתי את שולחני - שמא מונח עליו ספר, המסיח דעתי ומבטילני מזה חצי השעה מעבודתי, אבל ראיתי ששולחני ריק מספרים", כתב יהושע בפתח סיפורו הראשון, רגע לפני שמילא את עולמנו התרבותי בספרים. סיפוריו הראשונים היו בו זמנית ריאליסטיים להדהים וסוריאליסטיים להפליא, פסיכולוגיסטים ופוליטיים, נטועים בתרבות הישראלית אך נודדים מחוץ למקום ולזמן. גם כיום, בעת קריאתם מתקבל אותו רושם כאז - העלילות הללו יצאו מעטו של סופר צעיר אך בטוח בעצמו, שיודע שהוא עתיד להגיע לגדולה. כעת הוא פשוט צריך להתיישב סמוך לשולחנו ולהגיע לשם, מילה אחר מילה.
עמוס עוז, שהיה צעיר מיהושע בשלוש שנים, כתב כי כבר בסיפורים האלה הסופר הגיע "לשיאים בלתי רגילים של אחדות הסגנון, המבנה והתוכן ולמעמקים מפתיעים של משמעות", וזיהה דמיון בין הסיטואציות האבסורדיות שהעמיד יהושע בכתיבתו לבין יצירותיהם של קפקא וצ'פלין. מבחינת קוראי ספרות אדוקים, בהם מעריצי יהושע מכל הגילים, הקובץ הזה נחשב לאהוב ביותר מבין כתביו. סוד ליודעי דבר, הרבה לפני שלהיטיו הגדולים כבשו את תלמידי התיכון. לעתים דווקא המים הראשונים שיוצאים מן הברז הספרותי – עם כל הבוץ שבהם, עם כל הבוסר – טומנים בחובם קסם מיוחד.
המאהב
ואז, ב-1977, הגיע "המאהב". הרומן הראשון של יהושע נבנה בצורה של שישה מונולוגים, מפי שש דמויות: בעל מוסך משגשג המתנכר למשפחתו, אשתו ההיסטוריונית והמופנמת שספק אם עדיין אוהבת אותו, בתם המתבגרת והמרדנית שמביטה במערכת היחסים המתפוררת של הוריה, נער ערבי שעובד במוסך (ואוהב לצטט את ביאליק), גבר ישראלי לשעבר שחזר מצרפת כדי לרשת את סבתו - וסבתו עצמה, שנעה בין אי-צלילות לבין פיכחון מלא תובנות של גיל הזקנה.
הרקע לעלילה הוא מלחמת יום הכיפורים שמטלטלת את חייהם של כל הגיבורים וחושפת את סודותיהם, פחדיהם ותשוקותיהם הכמוסות. בערך כפי שחובטים בשטיח, והאבק ממלא את החדר. ומה לגבי המדינה והחברה הישראלית? הגיבורות הסמויות של הרומן הזה? "אני מגיע אל חוף זך, טהור, ודממה מסביב כאילו אני מחוץ לעולם, כאילו אין מדינה, אין מלחמה, אין כלום. רק רחש הגלים", אומרת אחת הדמויות. ולרגע לא ברור אם זה חלום או סיוט. בביקורתו הידועה, קבע מבקר הספרות גרשון שקד כי "מעבר לכל הפירושים והמשמעויות, הרומן 'המאהב' הוא ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. זהו ספר הגדוש הומור גרוטסקי והבחנה אנושית חריפה".
מולכו
"בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור". כך נפתח הרומן של יהושע מ-1987, העוקב אחר ארבע עונות בחייו של הגיבור, פקיד ירושלמי ממוצא ספרדי שמתאבל על אשתו המתה. "מולכו" היה אחד הספרים המצליחים והמוערכים של יהושע, והתברג לשלל רשימות בסגנון "הספרים הטובים ביותר שנכתבו מאז קום המדינה". כמה שבועות לאחר מכן, ב"ידיעות אחרונות" בירכו על הצלחתו באופן עוקצני: "אשרינו שזכינו שספר עברי חדש הופך להיות אובייקט למלחמת מחירים. הספר הוא 'מולכו' של א. ב. יהושע, ובבתי המסחר לספרים בירושלים נטוש מאבק לחיים ולמוות - מי יצליח למכור אותו במחיר הזולת ביותר, אפילו סמוך-סמוך למחיר הקרן. רק תארו לכם מה היה ביאליק אומר אם היה זוכה לראות מלחמת מחירים כזו. לא על טיטולים ולא על טלוויזיות, אלא על ספר עברי חדש. אשרינו שזכינו".
אבל לא כולם אהבו אותו. לדוגמה, אשתו רבקה (שנקרא איקה בפיו של בעלה). "אני לא חושב שהיא אהבה את כל הספרים שלי. יש ספרים שהיא אהבה יותר וספרים שהיא אהבה פחות", אמר לפני כמה שנים לכתב העת הספרותי "מעמול". "על 'מולכו' היא אמרה שאני יותר מדי לועג לגיבור ולא אהבה את זה. למרות שבעיני מבקרי הספרות 'מולכו' נחשב לרומן הכי טוב שלי. ודווקא הרומן 'מסע אל תום האלף' עם שתי הנשים מאוד מצא חן בעיניה. כן, הנישואים שלנו היו חבוקים ופרודים וכמעט סימביוטיים כך שהרגשתי חירות בכתיבה, ולא הרגשתי שאני מביך אותה בכתיבה שלי".
מר מאני
שלוש שנים אחרי "מולכו" נולד "מר מאני", רומן רחב יריעה המשתרע לאורך שתי מאות ומגולל את קורותיה של משפחה יהודית ירושלמית אחת. יהושע, שלא התעניין בעלילות לבדן, אלא גם בצורות ספרותיות יוצאות דופן, בחר לכתוב את הרומן הזה בפורמט של שיחות עם טוויסט מעניין: הקוראים נחשפים לצד אחד בלבד, ונאלצים להשלים לבדם את החלק החסר. אם לא די בכך, "מר מאני" מתקדם באופן בלתי שגרתי מההווה לעבר, בתנועה הפוכה שהופכת את הקריאה למותחת באופנים בלתי צפויים.
יהושע סיפר שהושפע בעת הכתיבה מהרומנים המונומנטליים "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי ו"הקול והזעם" של פוקנר, הסופר שהשפיע עליו יותר מכל אחד אחר, ובייחוד אחרי שהחליט להשתחרר מאחיזתו של עגנון. יהושע תיאר את "מר מאני" בתור "הדבר העמוק ביותר שכתבתי", והוסיף: "מאז שנכתבה השיחה החמישית לא הצלחתי ובעצם גם לא ניסיתי לחזור אל אותם מעמקים". אגב, הנה עובדה קטנה ומעניינת - את כתיבת הספר יהושע התחיל במכונת כתיבה, וכשסיים כבר עבד עם מחשב. מי שהפציר בו לעשות זאת היה ידידו הסופר יהושע קנז.
שמעון פרס, נשיא, ראש ממשלה ומה לא, אמר פעם כי זהו אחד הספרים האהובים עליו ביותר. "זהו לפי דעתי הספר המרגש ביותר שמתאר את הטון הספרדי בחיי העם היהודי (...) השיחות מאירות אירועים היסטוריים אך גם קונפליקטים אישיים ורגשיים". גם רוב המבקרים הסכימו, ולמעשה, משנה לשנה מעמדו של "מר מאני" רק עולה.
8 צפייה בגלריה
"הספר המרגש ביותר שמתאר את הטון הספרדי בחיי העם היהודי". שמעון פרס
(צילום: אלכס קולומויסקי)
השיבה מהודו
ב-1994 יהושע כבר היה סופר עטור תהילה, אך הוא לא התכוון לנוח על זרי הדפנה. מבחינה מסחרית, "השיבה מהודו" היה הרומן הכי נמכר שלו. עם כל הכבוד לפוליטיקה ולהיסטוריה, בסוף אין דבר שמושך אנשים (וגורם להם לדחוף את היד לכיס) מאשר סיפורי אהבה. יהושע עצמו אמר על בחירת הנושא: "יותר מכל מה שכתבתי, הרומן הזה עומד על רגליו מבלי לבקש צידוקים. זה לא משל על עם ישראל. אני לא יכול להיות עסוק כל הזמן בשאלות הלאומיות. יש בעולם גם מוזיקה וציפורים ויחסי אנוש".
ואולי ההצלחה נעוצה גם בשם הספר ובמקום התרחשותו, שגרמו לאלפי מטיילים צעירים לקחת אותו איתם בנדודיהם ברחבי העולם, להתבונן בנופים רחוקים ולהיזכר בבית ובשפה העברית. עד היום תוכלו למצוא עותקים מקומטים ומלאי קשקושים של הספר בהוסטלים ברחבי המזרח.
המספר של "השיבה מהודו" הוא רופא מתמחה הנשלח להודו עם זוג הורים, כדי להשיב משם את בתם חולת הצהבת. כמובן, היחסים בין השלושה לא נשארים על פסים מקצועיים בלבד, ובנג'י הצעיר משווה ללא הרף בין הזוג לבין הוריו, ומשם נסחף לשאלות על זהותו שלו. ואיך לא, גם הוא עתיד להתאהב בתורו, אם כי לא בטוח שהוא עצמו מוכן להודות בזה. "אין אנו שתי נשמות הקושרות ביניהן קשר נצחי, אלא רק שני נהרות זורמים, שבטוחים כל אחד בעומקו ובעצמאות האפיק שלו, ועל כן אין חשש שמימיהם יתערבבו קצת אלה באלה", הוא מספר לקוראים, שנשארים לתהות מה הוא מסתיר מהם ומה הוא מסתיר מעצמו.
שליחותו של הממונה על משאבי אנוש
ב-2004 ראה אור "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". האירוע המחולל של הרומן הקצר הזה (שאמור בכלל היה להיות נובלה) הוא מציאותי באופן כואב: אישה כבת 40 נהרגת בפיגוע בירושלים. בתחילה זהותה מוגדרת כתעמולה, אך בהמשך מתברר כי מדובר בעובדת זרה נוצרית מברית המועצות, שעבדה במאפייה מקומית כפועלת ניקיון. מנהל המאפייה החושש לשם העסק מחליט לקחת אחריות על המצב. הוא שולח את אחד מעובדיו, הממונה על משאבי אנוש, להביא את המנוחה לקבורה בכפר הולדתה הנידח. "זהו פסיון בשלושה חלקים, שיש בו דילמה מוסרית, לא פוליטית, אלא סוציאליסטית דתית", כתב יהושע על ספרו, "הנובלה מקאברית וקודרת, כטיב הימים האלה".
המבקר רן בן-נון כתב על הספר: "כל האימה הזאת מסופרת בשפה הפשוטה והחודרת של יהושע, ללא פרשנות, ללא ביקורת - טיול במדינה של נוכחים נפקדים, של מתים פוטנציאלים, של אנשים שקופים שמתקיימים על זמן שאול. מסעות הממונה בארץ הזומבים". אגב, בשני ספריו האחרונים, "הבת היחידה" ו"המקדש השלישי", שראו אור ממש לאחרונה, יהושע חזר לבסוף לצורה הספרותית של הנובלה. הוא חש שזמן חייו קצר, ומלאכת הכתיבה מרובה.
8 צפייה בגלריה
"מקאברית וקודרת, כטיב הימים האלה". מתוך הסרט "שליחותו של הממונה למשאבי אנוש"
(צילום: ורד אדיר)
חסד ספרדי
נאמר את האמת: "חסד ספרדי" לא נחשב לאחד הספרים השלמים או החדשניים ביותר של יהושע. זהו ספר אינטלקטואלי, שקצבו ההגותי והאיטי גובר על המשחקיות ועל הארוס. ובכל זאת, זהו ספר שעורר הרבה עניין וביקורת, והראה שגם בשנות ה-70 לחייו, בולי עדיין איתנו – ויש לו מה לומר.
במרכז הרומן ניצב במאי קולנוע ישראלי (הפרשנות המקובלת: זהו בן דמותו של יהושע) המגיע לרטרוספקטיבה של סרטיו בסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד. הוא מלווה ברות, שחקנית ותיקה ושותפה לדרך. מעל מיטתו במלון הוא מוצא העתק של ציור מסקרן שבו אישה צעירה מיניקה גבר מבוגר, הנתון בשלשלאות. הדימוי הבלתי שגרתי גורם לו לשקוע ברצף של זיכרונות מחייו המקצועיים והאישיים (אצל אמנים מסורים, השניים מתערבבים ללא הרף), ובהם זיכרון קשה מריב משולש ומכוער, שחירב את יחסיהם של רות ושלו עם התסריטאי של סרטיהם הראשונים.
המבקר יוני ליבנה התמקד בתמה של הרטרוספקטיבה, וקרא את הרומן כהרהור ממושך של יהושע על הקריירה שלו עצמו. "'חסד ספרדי' בודק אם יש דרך לחזור ולטעום מהחלב הבוסרי והרדיקלי של ראשית הדרך, לפני הכיבודים, המעמד והמיומנות הטכנית – ולא לחינם הדימוי המרכזי בו הוא ציור של איש מבוגר יונק משדי בתו. ובאמת, הספר מצליח לגעת בבוסר, לטוב ולרע. זהו קודם כל צעד די אמיץ של יהושע, שניכרת בו משיכה בריאה לסנסציה שאולי תגרור קצת מהלומות מקוראים. מצד שני, יש כאן פסיעה בנתיב שמשרת לא מעט מוזיקאים, ראפרים בעיקר, מרגע שהם מתבססים ולא יכולים לתאר יותר את חיי הרחוב והמאבק לשרוד: העיסוק בחיי ההצלחה".
המנהרה
ב-2018 יצא "המנהרה", שזכה לשבחים מקיר לקיר. יהושע שב לגדולתו. גיבור הרומן הוא מהנדס הדרכים צבי, גמלאי תל אביבי בן 72 שמסרב להפסיק לעבוד ועמל על חפירת מנהרה מורכבת בנגב, סמוך לאזור מחייתה בסתר של משפחה פלסטינית. אם זה לא מורכב דיו, במקביל הוא מתחיל להתמודד עם שיטיון. ההתנגשות בין מצבו המנטלי לאחריות הרבה המוטלת עליו מייצרת מצבים קומיים, שיהושע תמיד היה מומחה בהעמדתם - מטרידים מצד אחד ומצחיקים עד דמעה מצד שני. במקביל, הקוראים מתוודעים ליחסיו החמים של המהנדס עם אשתו הרופאה ועם מוזיקאית צעירה בשם נגה, הגיבורה של הרומן הקודם של יהושע, "הניצבת". ויש כמובן את הנושא הפוליטי ששב ועולה ללא הרף.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות" סיפר יהושע על הרגע שבו קיבל את הרעיון להתמקד במחלת השיטיון: "זה קשור לחבר אהוב וסופר נפלא, שלפני שלוש או ארבע שנים התחיל אצלו תהליך של שיטיון. במידה מסוימת הוא התכונן לזה, מכיוון שזה גנטי ואצלו זה בא מאמא שלו. הוא דיבר עליה. אחר כך התחיל הבלבול הזה, הראשוני. היינו קובעים איתו משהו, והוא היה מתבלבל בשעות ומתבלבל במקומות. לפעמים אומר דברים מוזרים. תחילה זה היה משהו קל, שהוא עצמו התייחס אליו לפעמים בנימה של צחוק. זה לא היה טרגי מההתחלה. אחר כך זה החמיר. מה שעניין אותי בכתיבה זה האופן שבו השיטיון משנה את האדם. מוציא ממנו דברים חדשים. גבול החירות שלו נעשה יותר נזיל. יש לו חופש להוציא דברים אמיתיים יותר, שקשה היה לו לומר אותם קודם לכן. כאילו השכל המפקח, זה שאומר מה אסור ומה מותר להגיד, נעלם".
במהלך העבודה על הספר נפטרה אשתו של יהושע, איקה. וכך, העיסוק המעמיק בשיטיון התמזג עם האבל, וסימן את תחילת פרידתו של יהושע מהחיים. מאז מותה של אשתו, עוד בטרם חלה בעצמו, יהושע הרבה לדבר בראיונות על התחושה כי הסוף אורב לו מעבר לפינה. "המוות עכשיו בתוכי", סיפר יהושע בראיון שעסק ב"המנהרה". "כשביקשו ממני בבית הקברות לזהות את איקה, נגעתי בה וליטפתי אותה ואמרתי לעצמי, 'עכשיו המוות בתוכי'. עכשיו המוות גם שלי".
