היו ימים שבהם בכל שבועיים בערך יצא דוקו חדש על המתרחש בגדה המערבית, אזור הדמדומים שגורלו היה אמור להיקבע בהסכם שלום אבל, ובכן, זה לא ממש הסתדר. הסרטים הללו היו בחלקם חשובים ומטלטלים, אבל היו בהם גם הרבה מאוד שנראו ונשמעו אותו דבר, בהיותם מכוונים לבטן הרכה של תעשיית הפסטיבלים והפרסים הבינלאומית. ואז, יום בהיר אחד, זה נגמר. כלומר לא הכיבוש כמובן – שלומו מצוין, תודה שלא שאלתם - אלא העניין הקולנועי בו. ולא רק מצד יוצרים ויוצרות שרצו לעבוד וקרנות שלא רצו בעיות: גם קהל היעד עבר לצקצק על נושאים אחרים עם כוס יין ביד אחת ופינגר פוד ביד האחרת.
"הדונם של סבתא" – טריילר
(צילום: באדיבות yes דוקו)
על הרקע הזה, ולא רק בגללו, "הדונם של סבתא" של ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין, ששודר אמש ב-yes דוקו, הוא סרט יוצא דופן. ראשית הסיפור הוא החלום הישראלי המודרני: לרכוש דירה בלי למכור איברים חיוניים. אבל ירמי שיק בלום הוא רק קומיקאי מוכשר, ולכן החלום הזה ריאלי כמו הופעה של דייב שאפל בלי בדיחות על טרנסיות. אולם אז צצה נקודת המפנה הראשונה בעלילה: מתברר שסבתא של בלום הורישה לאביו חלקת אדמה בגדה המערבית. אמנם זה לא רחוב הגלבוע בתל אביב, אבל נקודת פתיחה הרבה יותר טובה. מי יודע, אולי אפילו שמאלני כמוהו יחשוב פעמיים אחרי שייהנה מהאוויר הצלול והמרחבים הנאים.
אלא שאז בלום ואביו נחשפים לסודות הקיום של השליטה הישראלית בשטחים: אוסף של צווים, תקנות, פסיקות וקביעת עובדות בשטח שמצביעים על שורה תחתונה אחת, והיא שהבעלות שלו על הקרקע פחות קיימת מהקריירה של בן אל תבורי. משיחות עם מומחים עולה שהדרך היחידה בעצם לקבל את מה ששייך-אך-לא-שייך לו, עליו להפוך למתנחל ולא כמליצה.
מכאן נפתח החלק המרהיב באמת של "הדונם של סבתא": כדי לבצע את העלייה הראשונית לקרקע, בלום ואביו המציאו סרט עלילתי שמשחזר את רכישת האדמה בידי סבתו. הם מוכרים למי שצריך את הרעיון כפרויקט ציוני שיספר לכל העולם על זכויותיו של עם ישראל בארצו, כשהמטרה הסופית היא כביכול להקים סט ולא לפרק אותו אלא לבנות וילה. ומה שמדהים לא פחות הוא שזה עובד לא רע בכלל: האישורים הגיעו ואפילו שר התקשורת דאז, יועז הנדל, הגיע לבקר, כנראה מבלי להבין שהוא ניצב בסרט אמיתי על סרט שלא קיים.
מבלי להסגיר את הסיום הבלתי מפתיע ובכל זאת אפקטיבי, "הדונם של סבתא" לא רק מנער את האבק מעל סוגיה שפעם קרעה את המדינה, הוא גם עושה זאת באופן מקורי, נועז, מצחיק, מאוד לא דידקטי ובטח שלא שונא. להבדיל מיצירות אחרות באותו נושא, אפשר לדמיין תומכים ותומכות בחזון ישראל השלמה צופים בו בהנאה. אחרי הכול, "הדונם של סבתא" מבחינתם הוא לא רק סרט דוקו: זאת הקפת ניצחון.
