גם מוזיקה היא עניין של אופנה. וקומפוזיטורים, גדולים ככל שיהיו, מרגע שהסגנון שבו הם פועלים יוצא מהאופנה - נשכחים. זה מה שקרה לגאונים דוגמת ויוואלדי ויוהאן סבסטיאן באך, ולמעשה זה מה שקרה לרוב מלחיני תקופת הבארוק (1750-1600). התקופה הקלאסית שבאה אחריה (מוצרט, היידן וחלקית גם בטהובן), ובעיקר התקופה הרומנטית (מנדלסון, שומאן, צ'ייקובסקי, ברהמס), העלימו את מלחיני הבארוק. אפילו באך הגדול כמעט ונשכח עד שמנדלסון שלף את המתיאוס פסיון של באך מהשכחה ומהכנסייה והעלה אותו, ב-1829, באולם קונצרטים "חילוני". וכך, בהדרגה, שב וחזר העניין לבאך.
גורל דומה, אם כי בקצב שונה, היה לאנטוניו ויוואלדי (1741-1678). שנים ספורות לאחר מותו הוא נשכח כליל, למשך 200 שנים. רק במחצית המאה ה-20 חזר לתודעה הודות למלחין והמנצח האיטלקי אלפרדו קסלה, שבדומה למנדלסון גילה את ויוואלדי מחדש והחל להשמיע אותו. אולם גורלם של מאות מלחיני בארוק אחרים לא שפר עליהם כך, ונדיר ביותר לפגוש היום באולמות הקונצרטים, או אפילו בהקלטות, יצירות של מלחינים כדוגמת אנטוניו לוטי (1740-1667) - ולא תשנה העובדה שמדובר במי שנחשב במהלך חייו למלחין ענק שהשפיע על בני דורו. השבוע פגשנו אותו לראשונה בישראל ביצירה מקסימה - "מיסת החוכמה" (Missa Sapientiae), בקונצרט "פסגות הבארוק האיטלקי" שיוחד בדיוק ליצירות הללו. המבצעים: מקהלת ברתיני והתזמורת הקאמרית הישראלית.
"מיסת החוכמה" היא יצירה מענגת וקליטה, שאת ההשפעה של לוטי על בני דורו אפשר לשמוע בה בעקיפין: בהאזנה לה נדמה פה ושם שפראזות וקטעים ממנה מוכרים מיצירות אחרות, של גאורג פרידריך הנדל למשל. הנדל, אגב, העתיק בכתב ידו את תווי המיסה הזו, ולכן למשך זמן ארוך היא נחשבה בטעות ליצירה שלו. זוהי יצירה בארוקית לתפארת - עם המורכבויות וריבוי השכבות הקוליות והדיסוננסים. אבל לוטי מפגין בה צעד הלאה, מעבר לבארוק הכנסייתי המובהק, עם הרמוניות קלאסיות יותר, פשוטות יחסית. וגם בולטת בה המרכזיות של המקצב (הריתמוס) - קונספט חדשני יחסית, שמלחיני הבארוק לקחו מעולם הריקוד והשירה.
היצירה המקהלתית שסגרה את הערב הייתה הגלוריה הנודעת של ויוואלדי. היא נכתבה בסביבות 1715, אך כמו שאר יצירותיו היא נשכחה למשך 200 שנים, בעוד היום היא נחשבת לאחת מיצירות הבארוק הכי פופולריות, ואין מקהלה קלאסית שלא שרה אותה. היא מבוצעת במגוון סגנונות, כולל במתכונת המסורתית, עם אנסמבל של כלים תקופתיים מהמאה ה-18 ועם מקהלת נשים בלבד. זוהי יצירה עשירה במיוחד, בוודאי יותר מהמיסה הנחמדה של לוטי, ויש בה פרקים שמימיים ממש, כראוי לגלוריה.
גלוריה (שירת הלֵל), או בשמה המלא Gloria in excelsis Deo (תהילה לאל שבמרומים) היא חלק מהמיסה הקתולית. פתיחתה מתבססת על טקסט מן הברית החדשה, שבו מבשרים המלאכים על לידת ישו. המשך הטקסט שלה נכתב ככל הנראה במאה הרביעית לערך, ועל בסיסו הולחנו במהלך האלף האחרון מאות גלוריות. בין המוכרות שבהן גלוריות מאת באך, הנדל, היידן, בטהובן וסן-סנס, אך גם מאת מלחינים בני המאה ה-20 כמו פרנסיס פולנק הצרפתי או ג'ון ראטר האנגלי.
עוד בערוץ המוזיקה:
הגלוריה של ויוואלדי ממצה את מיטב חידושי ההלחנה הבארוקית: היא יצירה קולית עם פרקים מעורבים (מקהלתיים, כליים ופרקי סולו) - המצאה של הבארוק; היא כוללת שירת סולו - עוד חידוש בארוקי (בתקופת הרנסאנס שקדמה לה שירה כזו הייתה אסורה) - ובאופן כללי זו פנינה של הרמוניה-טונאלית, קונספט שהתפתח מאוד בתקופת הבארוק וכתיבתו חייבה ידע תיאורטי-מוזיקלי מפותח.
לרונן בורשבסקי, מנצחה של מקהלת ברתיני (וראש המחלקה לניצוח מקהלות בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב), יש גישה ניצוחית מעניינת. סוג של ניצוח שכלתני, כמעט מתמטי. בורשבסקי לא מתעניין בהנפת ידיים ראוותנית לשם הפקת תנופות רגשיות. מוזיקת בארוק לשיטתו היא תפירה דקדקנית וזהירה של טקסטורות מאוד מסובכות. למשל, העצמתו של קול אחד ובהמשך דעיכתו, כדי לאפשר לקול אחר להתנשא - זה מהלך שצריך לנהל אותו בקפידה. וכדי שנוכל לשמוע את כל מערך הקולות העצמאיים הפועלים במקביל בסוגה המוזיקלית הזו (פוליפוניה) צריך לפעול בדיוק קפדני. ממש לבנות שכלתנית את הטקסטורות ולפרקן כדי לפנות מקום לטקסטורות הבאות.
ואת כל זה בורשובסקי עושה בקפדנות של מורה למתמטיקה. לכן נדמה שהטמפו שהוא הכתיב בקונצרט הזה הוא מעט איטי מן המקובל (בוודאי בגלוריה של ויוואלדי); ומאותו הטעם הוא גם הקפיד להחזיק את המקהלה והתזמורת בטון עדין, שקט ולא מתלהם. והרווח למאזינים: האפשרות לשמוע את היצירה ברזולוציות הכי קטנות שלה.
למרבה השמחה, מקהלת ברתיני מתמסרת לחלוטין לשרביט בורשבסקי. זו מקהלה מיומנת מאוד, עם קול ברור ומובחן. אין לה טון שמיימי ונימוח מן הסוג של האנסמבלים הקוליים באנגליה למשל (בכל זאת, יש לנו עסק עם מקהלה ישראלית), אבל זו מקהלה מצוינת עם רפרטואר עשיר ומגוון. רוב זמריה, אגב, כ-30 במספר, הם מוזיקאים בדרגות שונות של התמקצעות. ייתכן שרובם לא מצליחים להתפרנס מהמוזיקה לבדה, אך לא מעט מהזמרים הם בעצמם מורים לפיתוח קול, נגני כלים, מנצחים וכדומה.
הפתעת הערב הייתה הסולניות. בשתי היצירות הקוליות ששמענו יש תפקיד לא מבוטל לסולנים, בין אם כיחידים ובין אם בהרכב של חמישה קולות, שלושה או צמד. בשתי היצירות ראינו ביצוע פנטסטי של הסופרן נטע פלומן עם אבּוּב מלווה. לפלומן, עדיין סטודנטית שרק השנה מסיימת את בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א, יש סופרן לירי דק, בתולי. בפרק השישי של הגלוריה (Domine Deus) היא הפגינה יכולת וירטואוזית ממש. מדובר בקטע קשה ביותר טכנית, עם קפיצות קוליות עולות ויורדות. לא בנקל נפגוש סופרניות שעומדות בהצלחה בשירה קישוטית כזו (קולורטורה) ועדיין מצליחות לרגש מאוד. מרגשת לא פחות הייתה עמיתתה בבית הספר למוזיקה, האלטית רומי רוכל. מדובר בזמרת שהטבע (אלוהים? גנטיקה משפחתית?) חנן אותה בקול מופלא שכמותו לא שמעתי כבר שנים: אלט עשיר בעל נפח עבה, עם צבע עמוק, והדיאלוג שהיא ניהלה עם המקהלה, בפרק השמיני של הגלוריה (Domine Deus, Agnus Dei), היה מרגש ביותר. גם לסופרנית השנייה, תמרה נשרי, קול עשיר, ומעניין לראות עד כמה גדול יכול להיות ההבדל בין קולות שונים במפלס זהה.
למרבה הצער, אין מה לומר בשבח הסולנים הגברים. אומנם הבס יאיר פולישוק הוא זמר מצוין ומנוסה, אך בקונצרט הזה הוא פער את גרונו בנפח אופראי כמעט - לא בדיוק מתאים לגלוריה השמיימית. לעומתו, הטנור הלל שרמן כמעט שלא נשמע. יש לו קול עדין ויפה ומיומנות מוזיקלית, אבל דומה כאילו הוא מתבייש לשיר ונחבא אל הכלים.
כמו כן, מובן כי אי אפשר להעמיס בקונצרט כזה יותר משתי יצירות גדולות למקהלה, ולכן היה צורך לפתוח בקונצ'רטו כֵּלי כלשהו. אבל הקונצ'רטו של קורלי הוא, איך לומר בעדינות, משעמם. מה גם שבשלב הזה התזמורת הקאמרית הישראלית נשמעה פרוּמה ונטולת כוח. עם זאת, בהמשך הערב בורשבסקי הצליח להשתלט עליהם בניצוחו הקפדני ולהפיק מהם צליל טוב. ובשורה התחתונה? ערב בארוקי מעניין מאוד ומהנה ביותר.
