לא היה רגע יפה יותר לפתוח בו את האירוע לכבוד 100 שנה להולדתו של אפרים קישון שנערך אתמול (א') באולם צוותא בתל אביב מאשר עם אושיק לוי ששר את "בלדה לשוטר" היפהפה מתוך הסרט "השוטר אזולאי", כשדמותו של שייקה אופיר מצדיע ועיניו נוצצות מדמעות ניבטת מהמסך.
רוני קובן, שהנחה את האירוע שערך ויזם נעם סמל, קרא קטע שכתב קישון לכבוד יום ההולדת 50 למדינה, ואמר: "אתמול בלילה, בעודי ממתין לראות לאן יירה הפעם נסראללה, חשבתי לעצמי איזה טקסט היה כותב אפרים קישון לכבוד יום ההולדת ה-76 שלנו ואיך היה מתאר דמויות מופת כמו מירי רגב, דודי אמסלם וטלי גוטליב. האם היה מתרשם לראות איך הפרוטקציות והקומבינות הקטנות, הפקידותיות, מזימות ה'צטעלך' שלו, גדלו להיות פרשיות שחיתות חוצות גבולות, ואיך האיש שקרא לנו 'פרטצ'ה', היה מגיב למול תמונות החידלון של 7 באוקטובר".
באירוע היפה והמחכים, שלפרקים התארך מדי - בעיקר בשיחות עם האורחים, סיפרה ניצה שאול, שלנצח תהיה חייבת לקישון את התפקיד של מימי ב"השוטר אזולאי", על המפגש הראשון איתו. "יום אחד פשנל הביא את קישון לראות אותי בלהקה, ואחרי המופע הוא ניגש אליי והציע לי תפקיד בסרט חדש שהוא מביים. הוא לא אמר לי מה התפקיד, רק שיש לו תפקיד בשבילי. כשהגעתי לפגישה וקיבלתי את התסריט'.
"כששוחח איתי על התפקיד הוא לא אמר שהיא זונה, אלא ציין שמדובר בנערה בת 15 שהיא 'בחורה עובדת'", אמרה כשהיא מחקה את המבטא ההונגרי הכבד שלו, כמו שעשו חלק גדול מהמשתתפים הנוספים. "היה לי שיער ארוך, ונראיתי אולי כמו מדונה, אמא של ישו, ולא כמו נערה עובדת. אז הוא אמר לי, 'מה יהיה עם זה שאת נראית כל כך טהורה?' הוצאתי מהתיק פאה של אמא שלי, משהו שהיה נורא פופולרי בשנות ה-70, חבשתי אותה והוא אמר, 'עם הפאה הזו תהיי כל הסרט'. תמיד אזכור ואעריך את הצ’אנס הראשון שקישון נתן לי לקריירה. הוא מורה דרך והוא זה שפתח לי את הדלת, וכל זאת בהרבה אנושיות, אהבה, פתיחות וחום".
גילה אלמגור סיפרה על העבודה עם קישון בסרטים "סאלח שבתי" ו"ארבינקא". "אתה בא לסט אירופאי, ומדברים שם בשקט, לא צועקים 'תזיז את התחת'", סיפרה. "אצלו הכול היה בנימוס, ושקט זה הדבר הראשון שהרופא רשם לי". אחר כל סיפרה כמה קישון אהב את אוזניה. "הוא היה אומר לי, 'איזה אוזניים יפות יש לך'. את זה עוד לא אמרו לי. "גם פופי'לה (רעייתו) יש לה אוזניים יפות אבל לא כאלה".
אלמגור, אז עדיין גילה אלכסנדרוביץ', חייבת תודה לקישון על ששינתה את שם משפחתה. "הוא אמר: 'אלכסנדרוביץ' זה לא שם לשחקנית'. לא רציתי לשנות, אבל הוא לא ירד לי מהווריד. חשבתי בלילה מה לעשות, ובבוקר אמרתי 'גילה אלמגור'".
אבי נשר והמפיק משה אדרי סיפרו בחן על המפגש הראשון שלהם עם קישון. נשר היה אז במאי צעיר, בקושי בן 24. "כשצילמתי את 'הלהקה' באולפני הרצליה, הוא צילם שם את 'השועל בלול התרנגולות' והיה מספיק נדיב לבוא ולהסביר לי איך לביים", סיפר נשר. "הסרט נכשל. 'אם לא הייתי אוהב את הסרט שלי, הייתי מתקן בסרט הבא', הוא אמר לי, 'אבל אני אוהב את הסרט שלי ובכל זאת הוא נכשל, אז כנראה שהזמן שלי נגמר'. שתדע לך שלא אעשה יותר סרטים'. ואכן, הוא לא המשיך לביים".
"כשהתחלתי לעבוד כמקרין בדימונה בשנת 1964, אחד הסרטים הראשונים שהקרנתי היה 'סאלח שבתי'", סיפר אדרי. "ראיתי את הסרט הזה לפחות 30 פעמים. אחר כך הגיעו 'השוטר אזולאי' והאחרים. מאוד אהבתי את הראייה של קישון, אדם שלא למד קולנוע או בימוי, שפשוט לקח על עצמו סרט ועשה אותו מדהים. הוא גם תמיד לקח אנשים חשובים לעבוד לצידו, וממנו למדתי לקחת אנשים טובים לידך. כשסיפרתי לו על הרעיון להקים את סינמה סיטי, הוא אמר שלא נראה לו שיבואו אנשים לראות סרטים בתחנת דלק. זה היה ב-2001. 'אני מפחד שתחזור לדימונה בטרמפים, כי לא נראה לי שאנשים יגיעו', הוא אמר במבטא ההונגרי שלו, ואני עניתי לו שזה העתיד".
אחרי שעדי כהן שרה את "ונצואלה", אחד מלהיטי להקת בצל ירוק שקישון היה היוזם שלה, סיפרו השחקנית ענת וקסמן, הבמאי משה נאור והשחקן שלמה וישינסקי על הגאונות הקומית של קישון, הטיימינג, הפאנצ'ים שעדיין לא איבדו רלוונטיות, ווישינסקי הגיש את המערכון "אין לי זמן" שקישון כתב לו כששירת בלהקת פיקוד המרכז ואחריו היו צריכים לעשות הפסקה כי הקהל הלך להשתין מרוב צחוק. האורח הבא, אלי גורנשנטיין, סחט מחיאות כפיים סוערות כששר את "אח יא ראב" מגרסת המחזמר של "סאלח שבתי". ליא קניג, ששיחקה את מחלקת התה במחזה "שמו הולך לפניו" הגישה יחד עם הבמאי רועי הורוביץ פיליטון של קישון וכבשה את הקהל, כשעידן אלתרמן ואלי גורנשטיין ביצעו את המערכון הקלאסי – "בניין ההסתדרות".
4 צפייה בגלריה
ביצעו יחד את המערכון הקלאסי ״בניין ההסתדרות״. אלי גורנשטיין ועידן אלתרמן. מתוך אירוע 100 לאפרים קישון בצוותא תל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
הרגעים משובבי הנפש היו השיחות שקיים קובן עם ילדיו של קישון – רפי, עמיר ורננה, שדיברו על כך שלאפרים קישון היו בעצם שתי משפחות, זו שכתב עליה, וזו שחי איתה - המשפחה של הקומה הראשונה והמשפחה של קומת הקרקע. "עד תכנית הטלוויזיה 'חיים שכאלה', אנשים לא ידעו שהשואה שיחקה תפקיד כל כך מרכזי בחיים של אבא שלי", סיפר רפי. "הוא הרי כתב על הכול, פרט לסיפור חייו. זאת הייתה תיבת פנדורה שהוא סרב לפתוח בפנינו, ולכן היינו כל כך מופתעים שכאשר הוא נפגש בהונגריה עם האדם שהציל את חייו, הוא פרץ בבכי בלתי נשלט, כמו תינוק. הבנתי שאני לא מכיר חלק ממנו, ואני עדיין לא מכיר".
רננה סיפרה איך היה מאזין בבית או באוטו, יחד עם ילדיו לנאומים של היטלר. "היינו נכנסים לוולוו והוא היה מדקלם יחד עם הקסטות את הנאומים. הייתי בטוחה שבכל הבתים שומעים את הנאומים". כשרוני קובן שאל אותם מדוע, למרות הפטריוטיות הגדולה של אביהם, קישון חי את השנים האחרונות לחייו בשווייץ, השיב עמיר: "אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל מדובר בבעיית מסים פשוטה. הוא אמר, 'אני מרוויח המון כסף שנה אחת ומשלם הכול כמס. שנה אחרי זה אני לא מצליח, והמדינה לא מחזירה לי'. הוא לא רוצה לרמות, ושווייץ אפשרה לו את זה".
לפני שעידן אלתרמן עדי כהן שרו לסיום את "לי ולך" מתוך "סאלח שבתי", קינחה רננה בקטע שכתבה שנה אחרי מותו של אביה ובו תמצתה את מורכבותו יוצאת הדופן. "זה אבא שהיה תמיד בבית, אבל מעולם לא ראינו אותו", סיפרה. "זה אבא שאהב לקנות צעצועים והשאיר אותם לעצמו. זה אבא שהיה היפוכונדר מדי בשביל להיות חולה. זה אבא שלא האמין במוסד הנישואים והיה נשוי לשרה יותר מ-40 שנה. זה אבא שכולם צחקו על המבטא שלו והוא לא הבין למה. זה אבא שכתב בעברית, דיבר בגרמנית וחלם בהונגרית. זה אבא שהרגיש מאוד ישראלי אבל תמיד אהב לבקר באירופה. זה אבא שהיה מאופק בסגנון האוסטרו הונגרי אבל בכה בסרטים אמריקאים. זה אבא שהילדים ויתרו לו תמיד כי היה ילדותי מדי. זה אבא שהיה נעלב כשהילדים לא באים לבקר אותו אבל אף פעם לא היה לו זמן לראות אותם. זה אבא שקיבל הרבה פרסים, כל כך הרה פרסים, אבל תמיד התמרמר שמקפחים אותו. זה אבא שתמיד צחק על הכול אבל בכה מבפנים".
