הספר "יש מלחמות בלי שם" נכתב כיומן בזמן אמת בשנים 2003-2000 והוא תיעוד נדיר של הלחימה בזמן מבצע "חומת מגן" ובאינתיפאדה השנייה בכלל. את הספר כתב נתנאל איזק, אז לוחם בפלחה"ן גולני וכיום המנהל הכללי של משרד ירושלים ומורשת.
חומת מגן - יוצאים אל המוקטעה
אנחנו מגיעים לחטמ"ר בבית אל ואין לנו הרבה זמן להתארגן על הציוד המקצועי שלנו.
אנחנו יורדים מהאוטובוס ומסדרים את כל הציוד בפינה ריקה שמצאנו ברחבת החניה.
ממש כמו אבותינו במצרים, אנחנו מתארגנים בחיפזון לקראת היציאה אל הדרך הארוכה המוליכה לרמאללה. אנחנו מאלתרים ומעמיסים כל ציוד לחימה אפשרי שיכול לשמש אותנו לקראת הפעילות המבצעית המתקרבת. אופיר, שהקדים לנסוע לבית אל, מגיע מדיון של הסגל הפיקודי, עורך לכולנו מסדר קרב ומסביר לנו ברהיטות ונחישות את הפקודה שלנו ואת הציפיות של הפיקוד מאיתנו.
אנו נדרשים להיכנס רגלית עם חיילי העורב אל תוך רמאללה, ומשם להתקדם אל עבר קריית הממשלה הפלסטינית - המוקטעה. המטרה שלנו היא להשתלט על בניינים גבוהים במתחם המוקטעה ולחפות מהם על חיילי הסיירת ועל חיילי אגוז שייכנסו להטיל מצור על חדרו של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בלשכתו. הרעיון המבצעי של הכניסה לרמאללה הוא לפגוע בסמל השלטון הראשי של הרשות הפלסטינית, כדי להוכיח כלל עם ועולם, כי כוחות צה"ל יכולים לפעול בכל מקום ובכל זמן בו הם רק ירצו.
כיבוש מתחם המוקטעה גם יבהיר לרשות הפלסטינית ולעולם כולו כי מדינת ישראל רואה ברשות הפלסטינית את האחראית הישירה והבלעדית לפעולות הטרור המתבצעות כבר שנה וחצי כנגד חיילי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל.
גם הלילה, התדריך נסוב סביב הערכים המוסריים המצופים מאיתנו כלוחמים וסביב האיומים המבצעיים שמחכים לנו בתוך העיר. כמו בטול כרם, האיומים הללו הם רבים מספור. תמונת המודיעין שמציגים בפנינו מלמדת כי בתוך העיר ימתינו לנו מחבלים מתאבדים, שוטרים פלסטינים חמושים ומאומנים ברובים ורימוני יד, מטעני צד שהוטמנו בסמטאות העיר, צלפים בחלונות הבתים, ירי של טילי כתף, מכוניות תופת ועוד. לפי הערכת המודיעין אין לחמושים הפלסטינים מה להפסיד בקרב המתקרב ולכן הם יילחמו עד המוות, שלהם או שלנו. צפויה לחימה עזה ועיקשת יותר מאשר בטול כרם.
טול כרם הפכה בתוך פחות מחודש לזיכרון רחוק. מי בכלל זוכר עכשיו את מה שהיה בטול כרם?
בלילה הזה מחוגי השעון זזים קדימה משעון החורף לשעון הקיץ ולכן אנחנו נפסיד שעת הליכה ונצטרך לצעוד את שמונת הקילומטרים בקצב מהיר יותר על אף המשקל הרב שכל אחד מאיתנו נושא על גבו. קצב ההליכה חייב להיות כזה, על מנת שנספיק להיכנס אל העיר טרם הזריחה, שאחריה, מן הסתם, נהיה יותר חשופים לכוחות החמושים הפלסטינים שאורבים לנו במקומות שונים ומשונים לאורך ציר התנועה אל העיר.
אופיר, כהרגלו, מוסיף עוד כמה מילים של פאתוס על הסמליות של חג הפסח כחג החירות דווקא לאור הפיגוע הנורא במלון פארק, ועל כך שאנחנו צריכים להודות שאנחנו לוחמים במדינת ישראל הריבונית שיודעת. לפעול כנגד האויבים שלה. מיד לאחר מכן אנחנו מתחילים את הצעידה הארוכה לכיוון העיר רמאללה. אלעד מוביל אותנו קדימה אל העיר, עם לוחמי החוד לצידו, ואני סוגר את הכוח של צוות הוותיקה הרחק מאחור.
הלילה הדרמטי הזה עתיד להירשם בספרי ההיסטוריה האישיים שלנו פעמיים!
פעם אחת ברמה הלאומית, בגלל המבצע עצמו שעבר חבלי לידה קשים של שנה וחצי עקובה מדם עד שיצא אל הפועל, ופעם שנייה ברמת הפרט שלנו, הלוחמים, על הקושי ועל התנאים הלא אנושיים ששררו בו כאשר צעדנו באותו הלילה את אחד המסעות הקשים ביותר בחיינו.
מזג האוויר ההפכפך של חודש ניסן החליט להתקבע על גשם כבד, וכבר ביציאה מהחטמ"ר בבית אל אנחנו רואים באופק מחזה לא שגרתי של ברקים חדים שחוצים את השמיים, לצד רוחות מקפיאות שנושבות בעוצמה ומכות בנו ללא רחמים.
זמן קצר לאחר היציאה מהחטמ"ר, ארובות השמיים נפתחו. גשם זלעפות שלסירוגין מלווה בברד כבד ניתך עלינו וההליכה הלכה והפכה להיות קשה עד כמעט בלתי אפשרית. ערפל סמיך עולה ומכסה את רכס ההרים ואת הוואדי בתוכו אנחנו צועדים, ואנחנו לא מסוגלים לראות דבר בטווח שעולה על שלושה מטרים. להליכה קשה כזאת אי אפשר להתאמן, זה היה פשוט לילה של סיוט.
אנחנו לבושים בצורה מסורבלת כי לא היה לאפסנאות זמן לצייד אותנו באפודים קרמיים המתאימים ללחימה בשטח בנוי, לכן אנחנו חובשים שכפ"צים רגילים, מעליהם את האפודים שלנו ומעליהם את תיקי הנשיאה, השוקלים 30-35 ק"ג.
הבגדים והתיקים נספגים במי הגשם והבוץ הכבד נערם לנו על הנעליים. הם מוסיפים לנו משקל רב שמאט משמעותית את קצב ההליכה של כל הפלוגה. בנוסף, הם גם גורמים לנו להחליק ולהיפצע בלי סוף בין הסלעים שבוואדיות ובשלוחות שבהם אנו צועדים.
מי שהתמזל מזלו, מצא ענפי עץ קשיחים והם משמשים לו כמקלות הליכה. מי שלא מצא, נאלץ לזחול על ארבעת גפיו כדי להצליח ולטפס עוד מכשול סלעים, עם בוץ סמיך וחלקלק. אל החגיגה הזאת מתווספת זרימה חזקה של מי ביוב, משולבים עם מי גשמים שממלאים בזרם עז את הוואדי ופשוט שוטפים אותנו תוך כדי ההליכה. לפרקים המים אפילו מגיעים לנו עד גובה המותניים!
תארו לכם את התחושה הנוראית של חוסר האונים, כשאתה צועד רטוב עם משקל של 35 ק"ג על גבך, בתוך ואדי ריק ושומע את זרם המים שועט לקראתך, ואין לך יכולת לעשות שום דבר בנדון.
הגשם יורד ללא הרף וביחד עם הקור המצמית מתחילים להופיע לנו חתכים וסדקים בידיים ובשפתיים הקפואות. בנוסף, בגלל המים הזורמים שמציפים לנו את הנעליים, כפות הרגליים הופכות רכות ובצקיות וגם הן מתחילות להתנפח, להיפצע ולהיסדק.
בלית ברירה, אנחנו נשענים האחד על השני ופשוט דוחפים קדימה איש את רעהו. לא מרבים במילים כדי לשמור על כל פיסת אנרגיה, אבל מנסים בעזרת מחוות קטנות כמו שפשוף ידיים בגב של החבר, או הרמה קלה של התיק התלוי בגבו בזמן מאמץ, להקל במעט את הסבל והקושי ולהתעודד מהמצב המסובך שאליו נקלענו. כמובן שכל זה ללא הועיל.
לוחם אחר לוחם חוטפים מכות קור. לוחמים רבים מאבדים את תחושת הזמן והופכים להיות סהרוריים. חברים לנשק שעד לפני רגע תיפקדו היטב והתנהגו כרגיל, מתחילים, פתאום, תוך כדי הצעידה, לסטות ממסלול ההליכה. הם נופלים, נחבלים או סתם נשכבים פתאום אחרי מאמץ ההליכה על האדמה הבוצית במצב של חוסר תפקוד ואינם מתקשרים באופן רגיל.
אנחנו פותחים שקיות חימום במטרה לסייע למי שכבר חטף מכות קור אבל הן נרטבות מיד ונהרסות. אנחנו משפשפים בכל רגע את כפות הידיים הקפואות; אך הגפיים כמעט ולא מתפקדות והיכולת לחשוב בצלילות כמעט שנעלמת כליל.
כלל ידוע הוא שבמכת קור, הגוף מגביל תחילה את זרם הדם לגפיים, כדי לשמור על זרימת דם תקינה ככל האפשר במרכז הגוף, שם נמצא הלב. נדרשת חשיבה יצירתית להחיות מחדש את הגפיים, עם דגש על הידיים. בצד מתארגנים מספר לוחמים ומשתינים על הידיים הקפואות שלהם כדי שישובו לתפקד. בגלל שאני מוגדר הפעם כסמל המחלקה וסוגר את הכוח מאחור, אין לי לצערי או לשמחתי את הפריווילגיה לרחם על עצמי. כמו בכל מצוקה אחרת שנמצאתי בה, אני מזמזם לעצמי שירים של שלמה ארצי, ומנסה לסייע לחבריי ככל הנדרש, כדי להתרכז בכל מה שאינו הסבל הנוכחי. מצד שני, אני משפשף עיניים בתימהון ממקרי ההתנהגות הקיצוניים אליהם אני רואה את הלוחמים מגיעים בעקבות מכות הקור והגשם העז.
אני שקוע בשרעפיי כשקול עמום נשמע באוזניית הקשר שלי. אלעד פונה אליי ומכריז כי בעוד שלוש דקות אנחנו מטפסים החוצה מן הוואדי היישר אל רחובות העיר רמאללה. אני מעביר את הידיעה בין החברים, אך רבים מהם נמצאים עדיין תחת ההשפעה של מכות הקור ולא נראה לי שכולם מצליחים להבין לחלוטין את משמעות הפקודה שכרגע עוברת ביניהם.
מאידך, צרורות הירי שכבר נשמעים קרובים מאוד, מעלים מעט את רמת הדריכות של אלה מאיתנו שעדיין מצליחים לתפקד. תחת ערפילי הטשטוש של מכות הקור, המוח מתחיל לשדר לנו שמומלץ מאוד להעלות את רמת הריכוז לקראת הקרב הצפוי לנו בעוד מספר דקות בעיר רמאללה.
אנחנו מטפסים את השלוחה האחרונה וזוחלים החוצה מן הוואדי היישר אל כביש אספלט חשוף, שכמובן נמוך משמעותית מן הבניינים שניצבים מעליו ושולטים על צירי התנועה בו בצורה מוחלטת.
נתנאל איזקצילום: אלון גרגו אין לאף אחד מאיתנו מחסה משמעותי להסתתר מאחוריו עד שנגיע אל הצד השני של הכביש, מה שאומר שאנחנו בתוך שטח השמדה קלאסי, לרעתנו. הערפל הכבד גם הוא לא לטובתנו, אך במידה מסוימת הוא גם לא לטובתו של האויב שלנו. המפתח הנכון להתגנבות בצורה מבצעית אל תוך העיר, מבלי להיחשף בפני האויב, הוא שמירה על שקט יחסי בזמן ההמתנה, ותזמון מדויק של הריצה של כל לוחם כך שלא ייתקל בלוחם שכבר רץ לפניו. אני רועד מקור ושיניי נוקשות, מטפס למעלה ונשכב בגובה שני השלישים העליונים של השלוחה, מתחת לכביש האספלט. המוח שלי עדיין מעורפל ומסרב לקלוט במלואה את העובדה שממש בעוד רגע אנחנו נכנסים אל רמאללה, אחרי הצעידה המזוויעה שחווינו.
אין לנו מושג מה מחכה לנו בתוך העיר ומה תהיה עוצמת ההתנגדות שנספוג בקרוב. בדקות הקריטיות האלה אנחנו לחלוטין לא כשירים מבחינה מבצעית להילחם, אבל אלה אחדים מאותם הרגעים שאף אחד לא מתכוון להתעניין במצב הרפואי שלך, בטח לא האויב.
בדקות הקרובות כל אחד מאיתנו יילחם לחיים או למוות.
רמאללה, הנה אנחנו מתחילים.
