בקיץ 1987 הגיע למסך האימתני של קולנוע "צפון" התל-אביבי, ולבתי קולנוע נוספים ברחבי הארץ, "ז'אן דה פלורט" - סרט תוצרת צרפת על חיי איכרים בפרובאנס בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. הסרט, שהסתמך על הרומן "מי הגבעות" של מרסל פניול, כבש את המבקרים ("חמישה כוכבים", "חוויה קולנועית", "עוצמה טראגית") והקהל הישראלי כאחד. הצופים התלהבו מהדרמות שפקדו את חיי הנפשות הפועלות, מהמשחק המשובח, היופי החזותי והנופים המרהיבים והפסטורליים. התורים השתרכו והתיירות לפרובאנס שגשגה.
"חופשה בקטנה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות קולנוע חדש)
ב"ז'אן דה פלורט" כיכבו האגדה איב מונטאן וז'ראר דפרדייה שהיה השם הכי בוער בקולנוע הצרפתי באותה תקופה, ולצידם דניאל אוטיי הפחות מוכר. בסוף, אוטיי הוא זה שגנב את ההצגה וגם את הפסלונים, כולל זכייה בסזאר ובבאפט"א. אוטיי הופיע גם בסרט ההמשך "מאנון" והקריירה שלו תפסה תאוצה.
"יש רגש אחד שאני לא אוהב וזהו נוסטלגיה, אבל למרות זאת יש לי סוג של נוסטלגיה ל'ז'אן דה פלורט' ול'מאנון'", התוודה אוטיי כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "האמת, לא התקבלתי בהתחלה ל'ז'אן דה פלורט' – הבמאי קלוד ברי חשב שאני יפה מדי, למרות האף הגדול שלי".
די, אז איך בסוף התקבלת?
"חזרתי הביתה, קיצצתי את שערי וצבעתי אותו בצבע ג'ינג'י חלודה מגעיל. הפסקתי להתגלח ואפילו צמתי והרעבתי את עצמי במשך שבוע. רק כשנראיתי ממש רע, ניגשתי שוב לאודישן והפעם התקבלתי. בנעוריי גדלתי בדרום צרפת והכרתי את המבטא, אז זה גם עזר לי. היה לי מזל גדול שהשתתפתי בשני הסרטים האלה – זו הייתה תקופה שיוצרי קולנוע הצליחו לגייס כסף כדי לעשות סרטים כאלה. לצערי התקופה הזו חלפה, אבל עכשיו זו בהחלט תקופה טובה, כי אני עדיין חי".
ואוטיי אכן חי ואף בועט. בעוד עמיתו דפרדייה, שאיתו עשה סרטים אחדים ("לצאת מהארון", "36 תחנת משטרה"), מתמודד כעת עם האשמות על תקיפות מיניות חמורות, מסתבך בהרס עצמי, בשערוריות ובהשמנת יתר, אוטיי משמר את מעמדו בצמרת הקולנוע האירופאי. בינואר האחרון אוטיי התארח בתוכנית טלוויזיה ונשאל מה עמדתו לגבי התלונות נגד עמיתו. "ברור שאני תומך בכל ליבי בדברי הנשים, הקורבנות, המתלוננות", הוא השיב. "יחד עם זאת, אני לא עורך דין שיגן על ז'ראר, לא תובע שמאשים אותו, ולא עיתונאי שיגיב. אני חושב שהעדות שלי בנושא לא תביא שום דבר מיוחד, רק רעש אחר רעש. לכן אין לי מה לומר וזה לא התפקיד שלי לדבר על הפרשות האלה".
כשהמתנתי לפגישתי עם אוטיי על גג רוחש ורועש של בית מלון מפואר בטיילת של קאן, הייתי בטוח שהכוכב הנכבד, שיחגוג בחודש ינואר הקרוב יום הולדת 75, יהיה כבד ראש, רציני ואולי שחוק וכבוי. אבל ממש לא - הוא שופע אנרגיה, סימפטיה, נחמדות וקסם אישי. אוטיי אף התייצב חמוש בלוק של רוק סטאר: חולצה לבנה עליה מרצדות נקודות שחורות, מכנסי עור שחורים, משקפיים אופנתיים וקומץ תכשיטים. "בשלוש השנים האחרונות אני עושה מוזיקה ושר – מלווה בהרכב של ארבעה נגנים", מגלה אוטיי. "לאחרונה עשיתי סיור בקוויבק וכל הכרטיסים נמכרו. גם ההופעות בפריז היו מלאות. אני שר שנסונים צרפתיים ורוקנ'רול וזה כנראה עושה אותי יותר צעיר. החיים רק מתחילים".
למה בעצם התחלת לעשות מוזיקה?
"לפני ארבע שנים מצאתי ספר של הסופר והמשורר ז'אן פול טולה וגיליתי שם הקדשה מאמא שלי: 'זה בשבילך, כשתהיה מבוגר יותר'. לצד ההקדשה נכתבה השנה 1957. אמא מעולם לא נתנה לי את הספר הזה. נתקלתי בו במקרה, ואחרי שקראתי אותו הלחנתי מנגינות לשירים שמופיעים בו. אחרי ההתנסות הזאת, החלטתי שאני אכתוב את השירים שלי. מצאתי את האומץ לכתוב. ואז חשבתי שהגיע הזמן להתחיל להופיע. הייתה תחושה שזה עכשיו או לעולם לא".
איך אתה מרגיש כשאתה יוצא לבמה ומתחיל לשיר?
"זו הרגשה נהדרת שנותנת לי הרבה כוח. בתיאטרון יש קיר רביעי, אבל כשאתה שר אין קיר רביעי. הקשר והחיבור עם הקהל הוא נהדר. כשהתחלתי לשיר מעט חששתי, אבל הייתי מוקף במוזיקאים נהדרים והם נתנו לי את הכוח. אני כל כך נהנה ונראה שהאנשים בקהל אוהבים אותי, כי הם רואים שאני נהנה על הבמה. אני חושב שהם שמחים בשבילי".
אז עכשיו, כשאתה כוכב רוק, אתה צריך שומרי ראש?
אוטיי פורץ בצחוק ומשגר את חיוכו המאיר. "לא, אני לא כמו זמר צעיר שזוכה להצלחת ענק. אני רק מתחיל, ובסיבוב ההופעות אני גם סוחב בעצמי את המזוודה שלי".
אם אנחנו מדברים על הנאה, ניכר שאוטיי נהנה בסרטו החדש "חופשה בקטנה" - קומדיה קלילה שמגיעה לבתי הקולנוע בישראל בחמישי הקרוב. היא גם תוצג בסינמטק חיפה ובמרכז אניס ביפו, במסגרת "או לה לה", פסטיבל של קומדיות צרפתיות.
ב"חופשה בקטנה", אוטיי מגלם את פרנק, משקיע אמיד, שמבקש מז'וסטין (סנדרין קיברלן) העוזרת האישית שלו לארגן עבורו סוף שבוע מהחלומות, שנועד לפתות אישה שהוא אוהב. פרנק מקציב לה סכום כסף נדיב שייאפשר לה לתכנן ולהרים טיול מהאגדות.
לז'וסטין, לעומת זאת, יש תוכניות אחרות. בעזרת בעלה וכמה מחבריהם המפוקפקים, היא מרימה תוכנית שתסייע לאנשי החבורה לפתור את הבעיות הכספיות שלהם. החבורה מארגנת קרוז רומנטי מאולתר ומפוברק לחלוטין עבור פרנק. הם זוממים לשמור לעצמם חצי מהתקציב. ואז מתברררת זהותה המפתיעה של האישה שאותה פרנק רוצה לפתות.
"קראתי את התסריט של 'חופשה בקטנה' והוא נראה לי כמו איזה דליקטס", מספר אוטיי. "כמו חבילה נהדרת שצריך להתיר את הסרט שקושר אותה ואז אתה נותן לעצמך להיסחף, מבלי דעות מוקדמות. צחקתי מהתסריט ואפילו התרגשתי מהסיפור, שנגע לליבי. הדמות של פרנק בהחלט נראתה לי. צלצלתי מייד לתסריטאי-במאי ברונו פודלידס, וקבענו להפגש. בפגישה דיברנו על מוזיקה ולא על תפקידים בכלל. ברונו אהב את השירים שלי וזה שימח אותי מאוד. וכך יצאנו לדרך".
מה קסם לך בדמות של פרנק?
"הוא נוכל קטן כזה, לא? בחור טוב שנהנה מהחבורה שמארגנת לו את המסע. פרנק מאוהב בטירוף ובסופו של דבר הוא גם מתאהב בחבורה כולה. זה מה שגרם לי להתאהב בו".
העובדה שהסרט צולם ברובו על סיפון סירה, השטה על פני נהר, בוודאי השפיעה על הקצב ואופי הצילומים?
"היינו כולנו על הסירה הזו ימים שלמים, גרנו עליה והיינו צריכים להמתין במעבר מסכר לסכר. בוא נגיד שקצת איבדנו את תחושת הזמן. זו הייתה חגיגה נהדרת".
"אנחנו לעולם לא בטוחים בשום דבר, והשבירות הזו היא היופי במקצוע הזה"
אוטיי נולד באלג'יר להורים זמרי אופרה, שהגיעו לשם במסגרת הנדודים עם האופרה הפריזאית. כבר בגיל ארבע אוטיי עלה לבמה בתפקיד בנה של מאדאם באטרפליי באופרה של פוצ'יני. המשפחה חזרה לצרפת ואוטיי גדל באבניון ובנאנסי. בגיל 19 עקר לפריז וניסה להתקבל לקונסרבטוריון הלאומי, אך נדחה שלוש פעמים. אחרי הדחייה השלישית, בדרך הביתה הוא נתקל במודעה של הפקה אמריקאית שחיפשה שחקנים־זמרים למחזמר חדש. מפיקי המחזמר לא דרשו ניסיון קודם או תואר מהקונסרבטוריון. אוטיי הלך לאודישן והתקבל. הוא החל להופיע בקומדיות מוזיקליות ומשנות ה-70 גם הופיע בסרטים, ואז הגיע "ז'אן דה פלורט" ששינה את הכול.
במהלך הקריירה המפוארת שניהל, אוטיי עבד עם בכירי הבמאים של מולדתו: קלוד ללוש ("שנינו"), קלוד סוטה ("לב בחורף"), אנדרה טשינה ("העונה המועדפת עליי"), פטריס שרו ("המלכה מרגו"), פרנסיס ובר ("לצאת מהארון") ופטריס לקונט ("הנערה על הגשר" שזיכה אותה בסזאר, "האלמנה מסן פייר"). אחד התפקידים הגדולים שלו הוא ב"מחבואים" המעולה של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה.
המבקר המנוח אורי קליין היטיב להגדיר את האיכויות והכישרון של אוטיי. "השחקן היחיד במינו שיכול להיות כל-אדם. מקנה לנו את התחושה שהוא לא משחק בסרטיו אלא מתנהג בהם. התנהלותו זו מול המצלמה היא שמשווה להופעותיו אמינות. חזותו אינה כשל כוכב, אך אנחנו נמשכים אליו בשל אותה מהות גברית מאופקת, המעניקה לו מידה של יציבות ועוצמה".
לא מפתיע שאוטיי ליקט שלל פסלונים, והשיא היה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן 1986 בזכות "החיים לפי ז'ורז'". "לדעתי מה שבונה קריירה של שחקן היא עבודה עם במאים גדולים ומה שעושה שחקנים זה תפקידים טובים. מאד פשוט", אומר אוטיי. "למשל התפקיד שעשיתי ב'לב בחורף' הנהדר. אני מגלם שם אדם מאוד מופנם שאינו מחובר לרגשות שלו. זו דמות שגילמתי פעמים רבות במהלך החיים שלי".
מה אתה מרגיש כשאתה מסתכל אחורה?
"כשאני מסתכל על הסרטים שצילמתי בעבר, הם עבורי סוג של חוויית חיים ואני חושב על מה שעברתי בזמן שעשינו אותם. זה תמיד כיף לשחק, למרות שתמיד קיים החשש שתאכזב את הפרטנרים והפרטנריות שלך. אנחנו לעולם לא בטוחים בשום דבר, והשבירות הזו היא היופי במקצוע הזה.
"ההצלחה מאפשרת לנו להיות עדיין מבוקשים ושתהיה לנו התחושה שיש לנו משהו חדש לומר ולא רק להתעסק בעבר. זה נותן לך המון ביטחון. יחד עם זאת, עליי לומר שעשיתי בחיי דברים רעים וגם סרטים רעים - ועדיין הם היו חוויה נהדרת כשצילמתי אותם".
גם חיי האהבה של אוטיי סוערים ומסעירים. תוך כדי צילומי "מאנון" באמצע שנות ה-80, הוא התאהב בעמנואל ביאר. הכוכבת המרהיבה ביופייה אמרה בעבר שאוטיי הוא "האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. ואני יודעת את זה מפני שאצלי הוא עומד לפני הכול. אפילו לפניי".
הצמד הופיע יחד בסרטים נוספים כמו "לב בחורף" וביאר אמרה שבדרך כלל היא לא התקשתה להופיע מול בעלה, ורק חשה אי-נוחות כאשר היה עליהם לנעוץ מבט זה בזו, או כשהיא הייתה צריכה לחוש מושפלת ופגועה בגללו. "ברגעים האלה הייתי חייב למחוק באופן הכי מוחלט את קשר האהבה בינינו. אני שמחה ששנינו היינו מספיק מקצועיים כדי להצליח בכך". הזוג התרחק מהתקשורת, ואף ניהל משפט נגד עיתון שניסה לחדור לפרטיות שלהם. הם גרים בבית עם גינה וחומות אבן בפרבר שליו מחוץ לפריז – אוטיי העניק לביאר את הבית הזה בתור מתנת הפתעה לכבוד לידת בתם נלי. לאוטיי יש בת נוספת – אורור מקשר קודם.
אוטיי וביאר נפרדו ב-1993 והוא התנחם בחברתה של השחקנית מיו מיו. אחרי שפג הרומן הוא התאהב בשחקנית מריאן דניקור, איתה הופיע בהצגה "החדר הכחול". ב-2006 אוטיי התחתן עם ציירת ופסלת מקורסיקה - אוד אמברוג'י, הצעירה ממנו ב-27 שנים , ונולד להם בן, זכארי, שהוא היום בן 15.
שתי הבנות של אוטיי לא נפלו רחוק מהעץ. אורור היא שחקנית ונלי מפיקה. "אני חושב שבתי הגדולה בחרה במקצוע כדי להיות קרובה אליי. נלי לעומת זאת ניסתה לברוח מהמקצוע של ההורים שלה, היא למדה משפטים והייתה עורכת דין. עכשיו היא מפיקה וזה מוכיח שאתה לא יכול לברוח מהגורל שלך".
בפסטיבל קאן האחרון, אוטיי הציג סרט בבימויו: An Ordinary Case, דרמת בית משפט-פסיכולוגית, שמהווה למעשה פרוייקט משפחתי - נלי הפיקה, אורור מופיעה באחד התפקידים וזאכרי מגיח באחת הסצנות. "הרעיון לסרט היה של נלי היא זו שהביאה לי את הסיפור, המסתמך על סיפור אמיתי. מאחר ונלי הייתה עורכת דין היא זו שחיברה אותי לנושא המשפטי ואני פיתחתי את הפרוייקט. בעבר כבר ביימתי, אבל אלה היו תסריטים ומחזות של אחרים. מכיוון שהשירים שכתבתי לאחרונה מצאו חן בעיני הקהל, זה שיחרר אותי ונתן לי את הביטחון והאומץ לכתוב את התסריט של הסרט הזה".
נלי גם אמרה לך מה לעשות בהפקה ובצילומים?
"הבת שלי? כן. בהתחלה חשבתי שזה יהיה קשה והיו רגעים שזה עצבן אותי, אבל אז הבנתי שנלי צדקה לגמרי. היא למשל צדקה לגבי חלקים שונים בתסריט - היו דברים שהיא אמרה שאין בהם צורך והיא צדקה לגמרי. הסרט הזה הוא הראשון שנלי הפיקה והפחד הכי גדול שלי היה שאם לא אצליח, אני גורר אותה איתי לכישלון".
ואיך לביים ולשחק לצד הבת הבכורה שלך?
"כבר שיחקנו ביחד כמה פעמים וגם על הבמה. חששתי שתמיד ישוו אותה אליי, אבל לאורור יש מספיק כישרון לעמוד בזכות עצמה. את נלי לא ישוו לאמא שלה עמנואל ביאר או אליי, כי היא פועלת מאחורי הקלעים".
בלא מעט סרטים שלך, אתה מגלם אנשים שרואים את חצי הכוס המלאה. גם בחיים הפרטיים, אתה אדם אופטימי?
"אני ממש לא אופטימי. אני רואה את הדברים בצורה יותר שלילית. כשהייתי בן 18 נפצעתי בתאונת דרכים קשה. בעקבות התאונה יש לי מבט אחר על החיים. אני מודע לאפשרות שהם יכולים להיקטע בבת אחת, ככה סתם. יש לי ספקות לגבי כל דבר ולכן אני עובד כל כך הרבה, זה מסייע לי להתמודד עם הספקות והחרדות שלי".
