השבוע נעמי לבוב בכתה בחדר הכושר. סיבולת, לב, דמעה. ארבעה חודשים אחרי לידת בנה יונתן, היא עושה צעדים ראשונים של שגרה. חוזרת לצלם, לשחק. מה שעשתה קודם, רק עם מחסור חמור בשעות שינה. "להיות בעמדה שאני נמצאת בה עכשיו זה דבר מאוד מבורך", נשענת לבוב על הספה, כמעט נשכבת לישון. "ומצד שני גם מאוד מורכב. הרצון להיות אישה מגשימה בכל החזיתות. אמא נוכחת, אשת קריירה, חברה טובה, בת מסורה. לפעמים זה מקום שזה נורא בונה אותי, ולפעמים אני שואלת את עצמי מה אני עושה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"חזרתי להתאמן לא מזמן. לחלץ עצמות. להרגיש באלמנט שלי. רק שהגעתי לאימון כשכל הגוף וההוויה שלי אומרים לי: לכי לישון. יש לך שעה פנויה. תיכנסי למיטה. ובפנים, הכוח המתגבר התעקש: עייפות זה בראש, תרימי משקולות. תחטבי את התלת-ראשי הזה. ואז התחלתי את האימון, ודי מהר פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת. אמרתי למאמן, בא לי לבכות. הוא אמר, בסדר גמור. צאי החוצה, תבכי ותחזרי. אני מתה עליו, אבל הסטיקר בכניסה לסטודיו שלו הוא: פה לא מקטרים. פה אומרים תודה על מה שיש".
תודה, אבל אני גמורה.
"יצאתי החוצה ופשוט בכיתי. זה רגע כזה שבו את שואלת את עצמך מה הכוחות שפועלים עלייך, איזו אמא אני רוצה שתדבר בתוכי: זו שאומרת, מאמי, תרפי, הכול בסדר. או זו שאומרת, יש לך את הכוחות והעוצמה, אני מאמינה בך".
איזו אמא ניצחה?
"חזרתי לאימון כמו גדולה. הרגשתי שאני רוקי בלבואה. שאני פייטרית אמיתית. והמשכתי לבכות מבפנים כל האימון".
אין דרך אחרת לומר את זה: לבוב סוגרת את השנה הטובה והעייפה בחייה. אחרי המון תפקידים מעולים, טוטאליים, מוערכים, אבל גם בוטיקיים, הגיעה מורי ב"בלאדי מורי", הקומדיה הרומנטית המתוקה של yes והזניקה אותה לליגה של הגדולות. השבוע היא מוסיפה לרזומה את החותמת הרשמית וסמל הסטטוס המחייב לידוען: פרנזטורית. בהפסקת הפרסומות הקרובה תיכנס לנעליה של רותם סלע, החברה מ"בלאדי מורי" ותנסה למכור לכם מזגן טורנדו. לבוב מבטיחה שיהיה חם ומגניב.
כל זה קורה, כאמור, כשהיא עדיין מתרגלת לפורמט המשפחתי החדש, כפרודה + 2, במודל אלטרנטיבי שיצרה עם האקס, יוסי מרשק. לפני שש שנים הביאו לעולם את הבת המשותפת דניאלה. כשנתיים אחר כך נפרדו, ועם זאת, לפני שנה החליטו לאחד כוחות ולהביא לה אח. להרחיב את המשפחה, אבל לשמור על נפרדות זוגית. נשמע מסובך? לפעמים, אבל בואו, זה לא שהמודל הקונבנציונלי שרובנו עדיין מנסים להחיות הוכיח את עצמו.
"אחרי שיוסי ואני נפרדנו בכיתי, כי יותר מהכול רציתי שיהיו לדניאלה אח או אחות. לא רציתי שתישאר לבד. לא היו יותר מדי ניסיונות, אבל הרצון היה שם לאורך כל הדרך. פעם אני שיחררתי, פעם יוסי, אבל תמיד חזרנו לזה מאותה הסיבה - היה לנו חשוב לתת לדניאלה משהו שלם. בגלל שגם יוסי וגם אני ילדים להורים גרושים - חוויה שפירקה אצלנו משהו בנשמה - רצינו בשביל דניאלה חוויה אחת שאין בה מורכבות. אני זוכרת שבימים הראשונים אחרי הלידה, כשהייתי בתחושת עייפות ובאסה גדולה, שלחתי לחברה תמונה של דניאלה מלטפת את יונתן. והיא כתבה לי, כמה פשוט. אח ואחות".
אם ידעתם שזה הדבר הנכון, למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
"זו בחירה לא שגרתית, לקשור את החיים שלנו לעוד כמה שנים אינטנסיביות. דניאלה כבר בת שש, החיים כבר קיבלו צורה, נהיה סדר, הייתה נפרדות ועם זאת גם משפחתיות. שורה תחתונה: שכחנו כמה זה קשה להתחיל מהתחלה. אמרנו, זה עובד ממש טוב. נוסיף עוד כדור לג'אגלינג. לקח רגע להבין שג'ינגלנו עם כדורי טניס ופתאום נוסף כדורסל למשוואה.
"זה לקח זמן גם כי מאוד רציתי לתת צ'אנס לזוגיות. היו לי בני זוג לאורך השנים. אלה לא היו מערכות יחסים ארוכות מאוד, אבל כל פעם אמרתי, אני רוצה לבנות משפחה בדרך הקונבנציונלית. הרעיון הזה בא והלך, פעם אני חזרתי עם זה, פעם יוסי. לקח זמן עד שהבנו שאנחנו הולכים על זה".
מה היה הטריגר?
"אני אגיד את האמת. נשבר לי הלב מאיזה סיפור שהיה חסר סיכוי. כל כך כאב לי שאמרתי, די, ניסיתי מערכות יחסים, תניחו לי מהעניין הזה של אהבה כרגע, תנו לי לבנות משפחה ואחר כך נראה. הרגשתי שבכל פעם שהתחלתי מערכת יחסים, השאלה 'האם הוא יהיה אבא טוב' גמרה לי את כל הריגוש הרומנטי של להכיר בן אדם בנחת. זה משהו שהרבה רווקות בגילי נופלות בו".
יותר מזה. היה לך כבר מודל לאבא נהדר שאת מכירה היטב.
"בדיוק. ובגלל שאני בן אדם רגיש מאוד שפוחד להיקשר ולהיפגע, אמרתי לעצמי: מיוסי הרי כבר נפרדתי, אז מה כבר יכול לקרות? פה זה כבר לא יכאב".
זה לא עורר שאלות - אולי, אם כל כך טוב לנו כמשפחה, למה לא לנסות, בכל זאת, שוב זוגיות?
"יש משהו שיוסי ואני מבינים וכל העולם לא. החיבור שלנו הוא מאוד עמוק, זה חיבור של בית אחד עבור השני ולא חיבור זוגי. אנשים צריכים תבניות, אז הם שואלים, אז מה אתם? זוג? הורים? זה חיבור משפחתי שאין לו עוד מבנה ברור. זו רובריקה שצריך להמציא, ולכן אני מרגישה שם נורא לבד. שאין אף חברה שמבינה אותי. זה דבר מאוד ספציפי. על המקומות שבהם אנחנו לא מתאימים אנחנו כבר מסתכלים בחיוך וחמלה".
גם את וגם יוסי דיברתם לא מעט בשבחו של המודל הזה, של משפחה ללא זוגיות. מתי זה כן צובט?
"בחודשים הראשונים האינטראקציה היא יומיומית וצמודה מאוד, וזה מקום מבלבל: רגע, אם נפרדנו, למה אנחנו צריכים להיות יחד כל הזמן? מצד אחד זה מדהים שלכל אחד יש את הבית שלו, מרווח נשימה, אבל מצד שני עולה הרבה בדידות והרבה תלות. אתם נורא צריכים אחד את השני, וזה יכול להיות נורא מטלטל עבור כל הצדדים. ברמה האישית, האימהית, אני סוחבת אשמה כבדה ואמיתית על הלילות שאני לא ישנה עם הילד שלי. אני גם הורמונלית והגוף שלי צריך אותו כשאני מתעוררת לשאוב חלב באמצע הלילה".
עכשיו, אחרי שסגרת את עניין המשפחה, את מתפנה לזוגיות? לא עניין פשוט במודל שבו האקס הוא עדיין חלק כל כך דומיננטי בחיים שלך.
"קודם כל, לא סגרתי את עניין המשפחה. סגרתי את הפינה בעניין האח לדניאלה, אבל אני לא שוללת עוד ילדים בעתיד. אני מוכנה לאהבה. מי שיהיה בן הזוג שלי צריך להיות אדם מיוחד. להיות בזוגיות עם אמא לשניים שאחד מהם בן ארבעה חודשים זה עניין בפני עצמו, ובסיטואציה הזאת על אחת כמה וכמה. אבל אני מאמינה בכוחה של האהבה ויש לי תחושה טובה בבטן".
"אנשים צריכים תבניות, אז הם שואלים, אז מה אתם, זוג? הורים? זה חיבור משפחתי שאין לו עוד מבנה ברור, ולכן אני מרגישה שם נורא לבד. שאין אף חברה שמבינה אותי"
במקום להיקרע בין הקריירה לאימהות, לבוב החליטה לשלב. החודש היא חזרה לשחק בתיאטרון באר-שבע ב"ארוחה עם אידיוט", אבל את ההצגה מאחורי הקלעים גונב דווקא יונתן. "הוא הספיק לנסוע איתי בוואן לכמה הצגות. האמת שהוא מתוק ונוח ונרדם על נעה בירון שמשחקת איתי ונמצאת מאחורי הקלעים כשאני על הבמה. כשאני באה בלעדיו היא מתבאסת. אני הכי שמחה בעולם כשזה מתאפשר. מרגישה מלאה, מקורקעת. בת מזל. משהו בנוכחות שלו מרגיע אותי. בינתיים תודה לאל טפו-טפו חמסה, לא יצא שהוא בכה ליותר משתי דקות".
וזה יותר קל מהסיבוב הראשון?
"מצד אחד, אני כבר יודעת להחליף חיתול עם יד קשורה מאחור - מצד שני, אולי בגלל שהוא בן, הוא הרבה יותר ער ואנרגטי מדניאלה. יותר דורש. כשדניאלה נולדה הרגשתי שהצטרפה מישהי מהטים שלי. עם יונתן אלה יחסים אחרים. זו איכות שונה של אהבה".
גם עם דניאלה תיארת בזמנו קושי. סיפרת שלקח לך זמן להתחבר אליה. הרגשת כמו עבד שמגלגל עגלת תינוק.
"אני לא יודעת אם זה קשור לזה שאת שניהם ילדתי בניתוח קיסרי, אולי זה משהו באוקסיטוצין שהשפיע על ההיקשרות הראשונית, אבל לא היה לי קליק של התאהבות מיידית. יש את האמהות שמתארות את הרגע שהילד יוצא מתוכן והן נמסו. אצלי זה לא קרה. אצלי יצא מתוכי הבן אדם, הסתכלתי ואמרתי 'אהלן, אני נעמי'. וייבים של דייט ראשון, אבל עם טוויסט, את יודעת שזה יצליח ויהפוך לסיפור אהבה. עם דניאלה נפתח לי עליה כשהיא הייתה בת תשעה חודשים. עכשיו היא האור הכי גדול בחיי ואנחנו קשורות זו לזו באופן שקשה לי לתאר".
השיח הזה הוא עדיין טאבו אצל לא מעט הורים. יש הרבה שיפוטיות.
"אני אוהבת את יונתן כמו אמא שאוהבת ודואגת לגור שלה. מסניפה אותו. מיניקה. אנחנו מורגלים בתרבות של מיידיות. רואים ב'בייבי בום' שהילד יוצא, יש מוזיקה של כינורות, דמעות, התאהבות. אני לוקחת את הזמן. הייתה המון עוצמה בשיתוף הזה. אני לא מעלה תמונות של יונתן לרשתות אבל חודשיים אחרי שהוא נולד העליתי תמונה של העין הכחולה היפה שלו וכתבתי בקטן: 'נראה לי עלה לי. נראה לי נפתח לי. נראה לי אני מתאהבת'. כמות התגובות שקיבלתי הייתה מטורפת. כתבו: 'תודה שאת כותבת את זה'. אין לי ספק שאני אוהבת את הילד שלי, אבל ההיקשרות בעבותות, לפחות אצלי, צריכה להיעשות דרך רגש ותקשורת".
לבוב בנתה קריירה מרשימה בזכות כישרון אדיר ויכולת להיעלם בדמות. על תפקידה כיונה וולך הייתה מעומדת לפרס אופיר, ועל תפקידה כזוהר האוטיסטית ב"על הספקטרום" זכתה בפרס האקדמיה. מאוחר יותר קטפה גם את פרס השחקנית היוקרתי בפסטיבל מונטה קרלו. אבל כל זה לא היה קורה אם לבוב לא הייתה מזמנת - עוצמת עיניים ומדמיינת את זה קורה.
"אתה יכול לגלגל עיניים, אני לא נעלבת, אבל מהזווית שלי, מה אכפת לכל מי שמטיל ספק לנסות. כשסיימתי בית ספר למשחק, במשך שלוש שנים מילצרתי ועבדתי בגלריה לאומנות. הרגשתי שאני חיה ליד החיים. ואז, במשך שלושה חודשים, בכל בוקר בדרך לגלריה, ובכל ערב כשחזרתי, דמיינתי שאני הולכת לחזרות בתיאטרון וחוזרת מהתיאטרון.
"לא היה שום תיאטרון על הפרק, כן? אבל אני הייתי בשלי. בבוקר דמיינתי איזה סצנות עושים היום, בערב דמיינתי איך הבמאי ביאס אותי דווקא בסצנה הספציפית הזאת ומה אכלתי בקפיטריה. ונחש מה? אחרי שלושה חודשים קיבלתי טלפון משח"ם, והמזכירה אומרת לי שפעם בשנה יש אודישנים מטעמם לתיאטראות הרפרטואריים, ומגרילים מי ילך, ועליתי בהגרלה לאודישנים לתיאטרון גשר. אני ועוד חמישה שחקנים. ניסים קורים".
כמעט השתכנעתי.
"והכי חשוב לזמן דווקא כשאתה בהכי חרא שלך. לפני כמה שנים חזרתי מאודישן לתפקיד בתיאטרון שמאוד רציתי. עשינו קריאה בנוכחות הבמאי והמחזאי. כשהיא נגמרה, בגלל שאני בן אדם עם הרבה קלאס, הצמדתי את האוזן לדלת והקשבתי. המשפט של הבמאי שכוון אליי היה: 'הכול, רק לא היא!' הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף במפתח הלב. זה נורא כאב. בכוחות על-אנושיים ניתקתי את עצמי מהדלת, הלכתי משם והייתי גמורה.
"אמרתי לעצמי, אני חייבת לתת קונטרה לדיכאון הזה. עצרתי בגינה ציבורית ודמיינתי אולם ענק של מאות אנשים בטוקסידו, מריעים לי. בתוך המציאות המעורערת, רציתי תחושה שאני ראויה ושווה, וממש השתחוויתי. עצמתי עיניים והייתי בתוך זה. פתאום אני שומעת מאחוריי, 'נעמי?' פקחתי עיניים. יוסי ודניאלה עברו ליד עם האופניים וראו אותי משתחווה מול שיח. מאז אני מקפידה לזמן רק בבית".
מניח שגם את הקמפיין לטורנדו זימנת.
"אתה לא מזמן את הדבר עצמו, אלא את התחושה שהוא גורם לך להרגיש. אני אומרת: בא לי קמפיין, אבל המשמעות היא שאני רוצה לזמן את מה שהוא גורם לי להרגיש בגוף. נגיד, במקרה הזה אני מרגישה איך אני מזדקפת, נינוחה, מרווחת, מחייכת, מוצלחת, ראויה. אני מתרגלת את התחושה הזאת".
הפרידה של רותם סלע מטורנדו העלתה דיון סביב השכר שלה. גם אנשים מאוד חזקים רוחנית, יתפתו להשוות.
"אני לא רותם והשם רותם סלע הוא מותג. והיא עבדה בשבילו קשה מאוד. ברור לי שתהיה השוואה, לא רק ברמה הכלכלית. ואני כמובן גם מפחדת ממנה קצת, הבחורה היא חד-קרן! אפרופו כסף, איך שהיא מדברת על כסף עורר השראה בנשים".
שיחקת השנה יחד עם רותם ב"בלאדי מורי". איך היה המפגש?
"מה יש לומר. ההייפ מוצדק. הבחורה הזאת, יש לה הכול. טפו חמסה. היא באמת מקצוענית ומתוקה וקולית. בצילומים התמודדתי הרבה עם השאלה מה יחשבו עליי כשאהיה לצידה. אבל כשהסדרה יצאה, פשוט הייתי מבסוטה. הדמויות שלנו השלימו זו את זו. היה מאץ'".
אחת הביקורות נגד הסדרה טענה שזה כמעט לא אמין שנשים שנראות כמו רותם סלע ונעמי לבוב מתעסקות בהקפאת ביציות.
"שמעתי אותה ויש לי שני דברים להגיד: קודם כל, תודה, זה מחמיא מאוד. דבר שני, מי שאומר את זה לא מכיר כמה מחברותיי הטובות ביותר. בחורות יפהפיות וחכמות וטובות לב ומצחיקות, בגילי, שפשוט לא מצאו עדיין מישהו לחלוק איתו את החיים. אני לגמרי הייתי יכולה להיות אחת מהן. אני חושבת שהבחירה להביא עוד ילד עם יוסי, הייתה מהמקום הזה שאני רוצה להתקדם. להיפתח. להכיר מישהו ולהתרכז במי שהוא. חשבתי שאחרי שאסגור את הפינה הזאת, אוכל פשוט לפגוש מישהו בלי להתעסק באם נעשה ילדים או לא, בלי לחץ של פרו ורבו".
מורי היא דמות די מעצבנת. אגואיסטית. לא רואה אף אחד ממטר. כמי שמכיר אותך, גם אם את לא מורי, יש קווי דמיון. זיהיתי בה את נעמי.
"בכל תפקיד שהלב שלי נמצא בו באמת, אפשר לזהות אותי. מורי, יונה וולך או זוהר האוטיסטית ב'על הספקטרום'. זו אני. רק שאני הרבה יותר דופקת חשבון ממורי. הרבה יותר לא נעים לי. לא משקרת כמוה. בגלל שאין לה אבא ואמא, היא מתנהלת כמו ילדה לבד בעולם. אתה רואה את הפצע שמתוכו היא פועלת, ולשם אתה מתחבר. קיבלתי כמויות של אהבה. זה היה נורא כיף. אני נורא מחכה לעונה השנייה".
גם את מאווררת את הפצעים שלך. דיברת לאורך השנים על כל סוגי הטיפולים שעשית, לתקן כאבי ילדות. אין רגע שאומרים, וואלה, כבר לא תצליחי לרפא את כל הבעיות בחיים, שחררי?
"אני דווקא נמצאת בתקופה לא מאוד מטופלת. בעיקר כי אין לי זמן. הפסיכולוג שלי עבר להרצליה וכבר מסובך לי הלוך-חזור, בייביסטר. לצערי, הוא לא מסכים לקבל אותי בזום. אם הוא קורא, בבקשה תחשוב על זה. אבל ברצינות, הצורך שלי בטיפול הוא לא כדי לתקן משהו. זה מקום להתבונן. גם ביחס להורים שלי. שנים היו לא מעט מטענים ביחסים בינינו. עכשיו אני פשוט אוהבת אותם כפי שהם ולא מנסה לשנות אותם. זה מאוד נעים. תוצאה של התבגרות".
דיברת גם על עניינים לא פתורים עם דימוי הגוף. עד כמה קבלת הדברים השפיעה גם באזורים האלה?
"היה רגע שהחלטתי שדי לדבר אל עצמי לא יפה. די לחיות בחשיבה הזו שאני מכוערת ושמנה. זה כבר משעמם. התקליט הזה צריך להישבר. אז הלכתי לחמישה מטפלים שונים רק כדי לבחור את הנתיב המדויק בשבילי. והתמקדתי בו. לא אגיד לך שזה נפתר, אבל מלופ מחשבות על זה 90 אחוז מהזמן, ירדתי ל-20".
20 אחוז זה משהו שאפשר לחיות איתו.
"במובן הזה להיכנס להיריון מאוד עזר. הלכתי והתעגלתי והתרחבתי. וככל שלא תאמתי את הדרישות שלי מעצמי, הרגשתי יותר יפה וזוהרת והבנתי באמת כמה התחושה הזאת מגיעה מבפנים. החוויה של ההיריון הייתה מרפאת. גם אחרי הלידה, משהו השתנה בראייה. בסוף הסוד הוא אהבה. להגיד, אתה לא מושלם, אבל אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה. עכשיו אני מתכוננת לשלב הבא של ההשלמה: קמטים. תחזור עוד שש שנים".
אחד הדברים הכי מרשימים ברזומה של לבוב הוא היכולת שלה להפוך את החולשות לכוח-על. מלימונדה ללימונצ'לו. את הצורך להיחשף היא הפכה לפודקאסט מצליח עם קורין קיציס, שעזבה לאחרונה. את מערכת היחסים המפוקפקת שלה עם פקחי התנועה תהפוך בקרוב לסדרת רשת. בזכות האינפנטיליות והסבלנות לילדים לא שלה, היא מככבת בעונה החדשה של "השמרטפים" בכאן חינוכית.
"באירועים עם ילדים, אני עושה מינגלינג קצר עם המבוגרים ומהר מאוד מוצאת את עצמי עם כל הילדים. הרבה יותר קל לי שם. אין שם מורכבות, לא שופטים אותי. לאחרונה הלכתי להתנדב בכיתה של דניאלה. רמת ההנאה שאני שואבת מלשבת ולהכין בית מפלסטלינה היא לא תתואר".
מה קרה בעצם עם הפודקאסט, למה נטשת אם הוא כל כך הצליח?
"התחלנו להקליט בשביל הכיף, ובגלל שזה התחיל מאוד אינטימי, החופש שלי לפתוח שם היה מאוד גדול. באיזשהו שלב, כשהתפוצה נהייתה יותר רחבה, כל משפט שאמרתי הידהד בגדול והתחלתי לקבל ריקושטים. אנשים נעלבו. אני זוכרת שעמדתי בתור לקפה ומישהי ניגשה ואמרה לי, לא פיספסתי אף פרק של הפודקאסט ואני מתה עלייך. אמרתי תודה והדבר הראשון שעשיתי הוא לסגור את המעיל. דרך הפעולה הזו הבנתי שאני רוצה לגלות פחות. לא להיחשף כמו שנחשפתי עד אז".
לבוב חטפה לא מעט דוחות בשנה האחרונה ממיטב פקחי התנועה של משטרת ישראל. במקום להשחיר, פתחה את הסטורי והתחילה לשיר. התוצאה הפכה לוויראלית - לפינה קבועה באינסטגרם של לבוב ולסמל ההיכר שלה: להרים בכל הכוח. בעיריית תל-אביב זיהו את הפוטנציאל והציעו ללבוב לעבור לצד השני - כדי לדעת איך זה מרגיש בכובע הפקח, וזאת במסגרת הקמפיין לאכיפת איסור הרכיבה בכלי רכב חשמליים על המדרכה.
"פנתה אליי בחורה מקסימה, עינת ויינבוים מהדוברות בעיריית תל-אביב והציעה להיפגש. התוצאה היא סדרת רשת שיצרתי יחד איתה ועם יפתח שושן שביים שבה אני לומדת להיות פקחית. חושבת שיצאה סדרה מצחיקה מאוד".
נבחרת להכשיר את השרץ.
"היו רגעים שאמרתי, את מי את משרתת? זו העירייה שנתנה לך את כל הדוחות. מצד שני, למה לא למנף ולקבל מהעירייה את כל הכסף שהיא גבתה ממני. היה רגע שביקשו ממני לתת דוחות אמיתיים. עמדתי באבן גבירול ועצרתי אנשים שנסעו בלי קסדה. רצו שאתן דוח אמיתי של אלף שקל, אבל בצורה משמחת. זה בלתי אפשרי. אם הייתי חוטפת דוח של אלף שקל והפקח היה מתחיל לשיר, היי הופ, אל תדאגי, קבלי ת'קנס, הייתי מורידה לו סטירה. זו הייתה סיטאוציה בלתי אפשרית. בהתחלה עמדתי קפואה ליד הפקח ואז, במקום לשיר, הייתי מנסה לשכנע אותו לוותר לו. הייתה לי הזדהות-יתר עם הרוכב.
"בקורס הפיקוח שהצטרפתי אליו גיליתי אנשים ממש מתוקים. בהפסקות הייתי אומרת להם, למה שלא תנסו לעבוד במשהו אחר? אבל זה מה שהם בחרו לעשות. הם לא אנשים רעים. אם עכשיו אני אחטוף דוח על רכיבה בלי קסדה, הלך עליי".
